יבול שיא
הרפת והחלב
קובי רייך

"אני לא מתייאש"

10 דק' קריאה

שיתוף:

"אני אופטימי, אני מאמין, אני מפתח, אני שותל, אני מחליף זנים, משדרג את הפרדסים, אני לא מתייאש!", אומר לי קובי רייך, מנהל בית האריזה "פירות בני דרור", מבתי האריזה הגדולים בארץ להדרים * קובי רייך, המנהל את בית האריזה מזה 30 שנה, מדבר על הכול * רייך לא מנסה ליפות את המציאות אליה נקלע הענף ואף מפציר בממשלה, "תשחררו, רק אל תפריעו לנו לעשות חקלאות"

בלב השרון אני מגיע לבית אריזה בני דרור, שבבעלות האגודה השיתופית של מושב בני דרור ואחד מבתי האריזה הגדולים לפרי הדר בישראל. במשרד צנוע אני נפגש עם קובי רייך (63), מנהל בית האריזה "פירות בני דרור" ב-30 השנים האחרונות.

קובי נולד בבני דרור שאליו הגיעו הוריו, הרצל ופנינה רייך ז"ל, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. "לאבי היה פה חבר שהזמין אותו, הם באו לפה והתאהבו במקום וכך הגיעו למושב". למרות שקובי נראה כמו תימני או הודי הוא ממוצא פולני. "בצבא, כשהייתי אומר את השם שלי," הוא נזכר בחיוך, "היו מייד אומרים לי: 'תן את הפנקס חוגר'. היו חושבים שאני עובד עליהם".

אביו היה חקלאי, מהראשונים שהתחילו באזור בגידול תות שדה. "היו לנו בוטנים, היו לנו תפוחי אדמה," אומר קובי, "בשנים האחרונות הוא היה בוורדים. אחרי שסגרו את ענף הוורדים, היה לנו פה במושב תעשיית רהיטים ואז כל החבר'ה המבוגרים עברו לעבוד בתעשייה".

קובי חי בזוגיות מזה 12 שנה ולו שלושה ילדים, ולבת זוגתו שלושה ילדים.

ואיך אתה הגעת להדרים?

"הגעתי להדרים כי כמשק ציבורי (בני דרור הוא מושב שיתופי) אתה חוזר אחרי הצבא למשק. עבדתי ברפת ואז היה איזה חוסר בענף המטעים, באבוקדו, וביקשו שאעבור לאבוקדו. עבדתי באבוקדו כמה שנים, מ-82' עד שנת 90', כשהייתה מפלה גדולה בענף החקלאות בשנות ה-80 המאוחרות, אז איחדו את הפרדס והאבוקדו ביחד וביקשו ממני לנהל את הענף ומאז אני פה".

יושב איתנו במשרד בני לדרמן, מנהל השיווק של ביא"ר בני דרור. "באותם ימים בני עבד במשתלה," מוסיף קובי, "ואז כשהיה המשבר משכתי אותו לפה שיהיה לי שותף בעבודה ולהביא חבר'ה צעירים, ומאז המשכנו ביחד לפתח את העסק הזה. משתלת בני דרור, בעיקרון היא משתלה להדרים ובשנים האחרונות היא נכנסה לאבוקדו וגם קצת נשירים, אבל בגדול, המאסה שלה ובמשך כל השנים ההתמחות של המשתלה – בהדרים. עכשיו יש לנו התמחות חדשה באבוקדו, זה הענף שנחשב עכשיו, וגם מסביב, יש כל מיני פקאנים, נשירים למיניהם, מנגו ועוד ענפים".

ספר לי קצת על בית אריזה בני דרור.

"בית אריזה בני דרור הוא בבעלות מלאה של מושב בני דרור. אנחנו משווקים את הפירות שלנו ויש לנו עוד לקוחות לפי הצורך. זו הייתה פעם תחנת מיון של שוהם, הפרי שווק על ידי המדינה ונארז ע"י שוהם ובשנות ה-90, ברגע שהתפרקה המועצה וכל אחד יצא לדרכו, התחלנו לפתח את המקום הזה וכמובן הגדלנו אותו עם השנים. בהתחלה ההתמחות שלנו הייתה בשוק המקומי, בעיקר בהדרים. ועם השנים התמחינו גם בייצוא, ראשית מכיוון שהתחרות בשוק המקומי הצטמצמה וגם רצינו להרחיב את השווקים, כדי שנוכל להביא לפה יותר פרי".

כמה מועסקים בבית האריזה בתקופת השיא?

"אנחנו מעסיקים בסביבות 80 עובדים בשיא העונה. בצוות של בית האריזה והפרדס אנחנו 12-13 אנשים קבועים. מלבד זאת, יש לי קבוצה קבועה של עובדות מג'יסר א-זרקא, הן עובדות אצלי עם משכורות שלי ותלוש שלי ויתר העובדות מגיעות לכאן מקבלני כוח אדם במגזר הערבי. בגדול, בכל עונה יש לנו בעיה מאוד קשה עם כוח אדם מיומן וטוב, אנחנו מחפשים חבר'ה צעירים, ובקיצור קשה למצוא עובדים טובים. קשה לנו ואני חושב שקשה לכולם, בכל הענף.

"בסופו של דבר בכל העונה אנחנו מסתדרים, אבל כל פעם זה קושי, ובכל פעם יש התלבטויות מחדש. אנחנו רוצים להגדיל עכשיו את בית האריזה וזו התלבטות, גם בהיבט של של כוח אדם, ואני מדבר על כוח אדם מקצועי, אני לא מדבר על כוח אדם של אריזות, אלא גם להביא מנהל בית אריזה, להביא לכאן אנשי מקצוע, למשל טכנאים שמבינים במנועים ובהפעלת הציוד של בית האריזה. מאוד קשה למצוא היום כוח אדם, וגם הענף עצמו לא יכול להרשות לעצמו לשלם משכורות גבוהות, כך שכל הנושא הזה קצת בעייתי".

מלבד פרי הדר אתם אורזים פירות אחרים?

"המערך הזה הגדול בנוי להדרים בלבד, אבל יש לנו גם אבוקדו אז אנחנו אורזים את האבוקדו שלנו ידני. עוד אין לנו מסות. עכשיו אנחנו הולכים לגדול עם האבוקדו וחושבים להתקין מערך של אבוקדו. אנחנו מאמינים שתוך 4-5 שנים יהיו כמויות אדירות של אבוקדו בארץ ומגדלים יחפשו מערכי אריזה. אין לנו הרבה אבוקדו, יש לנו כ-250 דונם, אבל האבוקדו הוא 'הענף' היום של הפירות, חד־ משמעית".

בעונה שעברה העונה של ההדרים הייתה "על הפנים" מבחינת המחירים, הפרדסנים לא היו מרוצים…

"תלוי איך אתה מסתכל על זה. אני עובד בשנה קלנדרית, אני עובד מינואר לינואר. את עונת 2022 סיימנו בסדר ואנחנו מאמינים שעונת 2023 תהיה יותר טובה. אבל נכון, לא היה טוב בעונה שעברה. לנו יש מרכז רווח שזה בית אריזה ופרדס, ונכון, הפרדס ב-2022 לא היה טוב, אבל בגלל שיש לנו בית אריזה של המושב, הסל הזה החזיק אותנו. אמנם הרווחיות ירדה ב-2022, העונה עדיין לא הסתיימה, אנחנו רק בינואר-פברואר, אבל אנחנו מאמינים שהעונה הנוכחית תהיה יותר טובה. המאסה שלנו זה ה'אור'. אחר כך יש לנו קצת הפסקה, אחרי זה הפומלית וכל הפירות המשווקים יותר לשוק המקומי, עד נובמבר-דצמבר.

"אז נכון, השנה הרבה יותר טוב. ה'אור' פודה יפה והיורו עלה. צריך לזכור שאנחנו לא גדולים, בשוק העולמי אנחנו אפס נקודה אפס משהו פרומיל מהענף בעולם. לא פעם אנחנו נהנים במירכאות כמובן מאיזשהו נזק שקרה למשהו או מישהו אחר. השנה יש פחות יבול גם במרוקו וגם בספרד וזה משפר לנו את יכולת השיווק והמכירות. אנחנו לא עובדים עם רוסיה ועובדים יותר עם אוקראינה".

בית אריזה בני דרור
בית אריזה בני דרור

השמיטה פגעה במכירות

בני לדרמן מנהל השיווק של ביא"ר בני דרור מצטרף לשיחה: "השוק המקומי נפגע העונה חזק מאוד בגלל שנת השמיטה. ציבור גדול, כ-30% של הקונים שהם חרדים, לא קונים משנה שישית והפרי לא יכול להישאר משנה שעברה. לא שכל הדתיים לא אוכלים, יש היתר מכירה, יש אוצר בית דין, אבל יש ציבור חרדי שלא אוכל שביעית. ענף התפוזים מאוד נפגע בשנים האלו, התברר שיש יותר מדי, הביקוש נמוך מההיצע אז המחירים מאוד נמוכים ויש מפסידים בתפוזים. קליפים – מי שיש לו קליפים באיכות טובה יכול עדיין להתפרנס, כשיש הכול בזמן. גם ב'אור', מי שיש לו 'אור' איכותי ויש לו פרי גדול יכול להתפרנס יפה מאוד. נכון שרוב ה'אור' הוא ליצוא אבל יש 'אור' שנמכר גם בשוק המקומי, פרי גדול.

"השוק המקומי מצטיין עכשיו, אנשים רוצים פרי הרבה יותר איכותי, יותר ברמה, מושקע, ויש אנשים שמוכנים לשלם על פרי כזה, ומנגד – יש צרכנים שאין להם כסף לשלם. יש לנו זנים טובים, למשל ה'אודם' נחשב לפרי טוב אם הוא גדול".

קובי רייך: "האודם הוא פרי יפה ויש קבוצה גדולה של 100 אלף אנשים שמשוגעים עליו. פרי טעים מאוד, מאוד פופולארי במגזר. ה'אודם' הוא זן מאוד מאוד קשה לגידול, קשה להביא אותו גדול, אבל אם אתה מצליח להגדיל אותו התמורה מאוד טובה בשוק המקומי".

בני בוא נדבר על חו"ל. העונה התחילה "לא מי יודע מה" ובינואר זה השתפר?

"נכון. הייתה בעיה בפומלית, 'מהדרין' לא הוציאו אוניה ליפן. המועצה תמכה בשנה שעברה והשנה לא הוציאו אוניה, המחיר היה גבוה מדי – מחיר ההובלה היה יותר גבוה ממחיר הפרי, אז הוציאו לאירופה והמחירים לא היו טובים. מה עוד שכאשר התחלנו היורו עמד על 3.30-3.60 ₪ וזה לא הצדיק, אי אפשר למנף את הפרי בבית האריזה ולהביא כסף לחקלאי. גם ה'סנרייז' היה לא מוצלח. ברגע שמוכרים באירופה ב'הול-סייל' ב-16 יורו זה לא מביא כסף לחקלאי, אז גם מזה ירדנו. נשארנו עם כמה יעדים כמו דרום קוריאה וסין, שאלה הם יעדים מאוד מסוכנים. אתה שולח את הפרי ואחרי חודש וחצי עם טיפולי קור תמיד יש בעיות איכות. 'מינאולה' אנחנו עדיין לא יודעים איך יצא.

"אחר כך התחלנו ב'אור' ואכן המחיר שלו היה פיצוץ בדצמבר-ינואר. בפברואר הוא ירד בגלל ריבוי פרי מישראל, למרות שאנחנו רק 2% מהקליפים באירופה, אבל כששולחים יותר מידי מורידים את המחירים. אם מזג האוויר הזה ישאיר את הפרי על העצים ולא ירסק אותו אנחנו מצפים שבמרץ המחירים יעלו אבל זה עדיין בגדר ספקולציות. קשה לדעת מה שיקרה – בשנה שעברה למשל, המחירים לא עלו במרץ והספרדים יש להם 'אור' יפה. אז אם אתה שואל אם השנה כללית יותר טובה, את זה אוכל להגיד לך רק בחודש אוגוסט. המחירים יותר טובים, הם לא נפלו כמו בשנה שעברה, אבל אי אפשר לדעת עד סוף העונה. לא יודע מה יהיה שער היורו, מה יהיה מצב הפרי, יש פה המון גורמים שמשפיעים על העונה כך שאתה לא יכול בוודאות לדעת עד סוף העונה".

אנשים עוד נוטעים פרדסים באזור?

בני לדרמן: "תראה, השנה הייתה שנת שמיטה. אני חושב שמי שמצליח ויש לו פירות איכותיים יטע, אבל רק 'אור'. לא ינטעו תפוז, יש עודף בתפוזים, פומלית לא יעשו אחרי שחטפו סטירה מצלצלת, סנרייז לא יעשו. החברות הגדולות עוקרות ואין הזמנות רציניות של שתילים. שותלים אבוקדו וגם שם זה נעצר, אנשים מפחדים, לא יודעים מה יהיה. מלבד ה'אור' יש את הפומלית, ה'סנרייז' וה'מינאולה' אבל בגדול זה ה'אור'. תראה, זה תלוי האם בית האריזה יכול לשלם לחקלאי מעבר למחיר של התעשייה על הברוטו. לא ייתכן שיביאו לנו פרי ונשלם פחות ממחיר התעשיה, אז אני מפסיד ותמיד זה מושפע מהמחיר בחו"ל".

ממיינות בבית האריזה בני דרור
ממיינות בבית האריזה בני דרור

אני אופטימי

קובי רייך: "אני רוצה להוסיף שכאשר האווירה בענף היא לא טובה, וזה קורה ברגע שזה לא הולך. מה שקרה עכשיו עם הפומלית, כשהכול נזרק לתעשייה והתעשיה לא בנויה לקלוט כל כך הרבה כמויות ואנחנו לא יודעים מה יהיה בשנה הבאה, והחשש שיהיה עוד פעם גל של עקירות כשהפרדסנים לא יודעים מה לעשות עם הזן הזה. זה יקרה אם לא יפתחו לנו שווקים חדשים, אם השוק הסינגפורי לא יגדל, אם לא נחזור חזרה ליפן, היה פיחות ביפן וגם שם המחיר ירד. כל אלו הם גורמים שמדאיגים אותנו. המדינה לא תשקיע בזה – זה רק אם אנחנו החקלאים נחליט אם משקיעים בזה".

אתה מאמין שהמצב ישתפר?

"אני אופטימי, אני מאמין, אני מפתח, אני שותל, אני מחליף זנים, משדרג את הפרדסים, אני לא מתייאש! אנחנו כ'פירות בני דרור' יש לנו מבנה טוב, יש לנו את הפירות שלנו, יש לנו את בית האריזה שלנו, אנחנו יכולים עוד להשקיע ולפתח – אבל יכול להיות שלחקלאי מן השורה, אם הוא לא חקלאי מצטיין וטוב, כלומר יודע להגיע ליבולים טובים ולאיכות פרי, מאוד קשה לשרוד. היום קשה מאוד להיות חקלאי בינוני ולהתפרנס בכבוד. קשה מאוד. אתה חייב להוציא את המקסימום מהפרי, ובטח אם מדובר בזני ייצוא ולא מדובר בשוק המקומי. שוק ההדרים הוא מאוד פרוע, מאוד פתוח ותחרותי, בשוק המקומי אם זה בלימון, בקליפים למיניהם, אז יש חקלאי שיכול להסתפק ב-20 אגורות, אני צריך להרוויח קצת יותר כי יש לי מערכת יותר גדולה, אז כל אחד עושה את השיקולים שלו."

מצב הענף

יש זנים חדשים שפותחו שיש להם סיכוי להיכנס לייצוא?

"משרד החקלאות והמדריכים מפתחים זנים חדשים של קליפים והם רוצים שהם ייכנסו לייצוא. ניסינו לשווק חלק מהזנים האלה במשך שנתיים וזה לא הצליח, לא הצלחנו לשווק אותם. בשורה התחתונה הם לא משתווים ל'אור', לא רק בגודל אלא גם בטעם, בכל הפרמטרים. ברגע שה'אור' נכנס לשווקים הקניינים לא מוכנים לשמוע על משהו אחר. אומרים שה'אור' הציל את הענף וזה נכון. אבל מה שקרה עם ה'אור' זה משהו שקורה פעם ב-30 שנה. אם לא היה לנו את ה'אור' עכשיו – מה היינו משווקים? לא היה לנו מה לשווק! נגמר דור הזהב של ה'שמוטי' ושל הקליפים האחרים, חוץ מה'אור' אין לנו כרגע כלום. אני מקווה שיצליחו להרים זן חדש שמשתווה ל'אור' אבל בינתיים זה לא קורה".

מה אתה חושב על הדור הצעיר בענף? צעירים נכנסים לענף?

"יש דור צעיר בענף ההדרים, לצערי אנחנו לא מרגישים אותו. יש בקבוצה של דניאל קלוסקי חבר'ה צעירים, שלמדו בפקולטה ונכנסו לענף, כולם באים מבית של חקלאים, אבל יש מעט מאוד צעירים שנכנסו לענף הזה. זה עוד פעם נובע מזה שהענף לא יכול להחזיק את החבר'ה האלה ולהביא אותם צעירים ולשלם משכורות סבירות, אז הצעירים בדרך כלל ממשיכים את הדור של האבא, כשבדרך כלל האב לא ממליץ להמשיך וזו גם בעיה בפני עצמה, כך שיש מעט מאוד צעירים שנכנסו לענף שלנו. יש בהחלט בעיה. לשאלתך, יש בהחלט מצב שכל הירוק שאנחנו רואים מסביב פה בשרון יהפוך בעוד כמה שנים לבניינים. לנו למשל רוצים לקחת לנו 500 דונם לטובת תל מונד שרוצה להתרחב עם אזור תעשיה ומגורים. הלחץ והמצב הכלכלי שנוצר היום גורם לכך שכולם רוצים לגור במרכז ארץ. אז אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, זה ייקח וודאי כמה שנים טובות אבל יהיה פה לחץ על הירוק מסביב, אבל אני מקווה שיתעשתו וגם תושבי תל מונד רוצים שיהיה להם מסביב ירוק בעיניים".

דיברנו על בעיית הדור הצעיר. מה לדעתך ימשוך את הצעירים חזרה לענף?

"אנשים אומרים שהדור הצעיר נמשך לטכנולוגיה חדשנית אבל זה לא העניין. יש לנו הכול בענף, כולל ציוד חדשני, מחשבים, הכול ממוחשב היום ובעתיד הקרוב גם רובוטים. זו טענה לא נכונה. עבודה בחקלאות היא לא עבודה קלה, זו עבודה עם המון אחריות, צריך להתמודד עם עונתיות, פגעים, מחלות ועם אינספור אתגרים – כך שצריך באמת להיות 'משוגע' לעניין הזה, וגם ובעיקר כסף. אתה הולך לעבודה בחברה גדולה, משלמים לך 7000-8000 ₪ ברוטו, אתה מקבל רכב, אתה מתחתן, רוצה בית אז היום קשה לך לחיות עם המשכורת הזאת, באופן טבעי הצעירים מחפשים מקורות הכנסה טובים יותר. כל עוד הענף היה מכניס וכדאי, היו צעירים בענף. בגלל המצב אנחנו כל הזמן מצטמצמים.

"וזה קשה, תראה הייתי רוצה עוד 2-3 חבר'ה לידי שיעזרו לי. בתור מנכ"ל חברה יש לי את הטנדר ואני בבוקר מעמיס את החומר, יוצא עם הרסס לתת לו את החומר, אני מסתובב ובודק את מערכות ההשקיה, אפשר להגיד שאני 'כל-בוייניק' שמנסה לצמצם כמה שיותר את העלויות, כי הענף לא יכול להרשות לעצמו הרבה פקידים והרבה מנהלים ועובדים, זה קשה.

"תראה, אני מאמין בענף הזה ואני מקווה שיהיה יותר טוב. בגלל המבנה שלנו אנחנו בבני דרור מצליחים אבל זה קשה. אז אני מבין שהמדינה החליטה להשקיע בהייטק ולא בחקלאות, אבל רק שלא יפריעו לנו. אנחנו מעסיקים תאילנדים וכל עובד עולה לנו הון שהולך למדינה. על כל דבר יש אגרות, אם זה בלשכת התעסוקה להתעסק ברישיונות כדי להביא עובדים פלשתינאים, להביא את התאילנדים זה עולה לנו יקר והמדינה יושבת לנו על הצוואר, אז אני אומר שיעזבו אותנו, שישחררו, אנחנו נסתדר רק אל תפריעו לנו לעשות חקלאות".

פירות בני דרור

בתום הריאיון לוקח אותי קובי לסיור בבית האריזה. בכניסה אנחנו כבר רואים את טורי הארגזים שיוצאים מבית האריזה, כשהם כבר ארוזים למשעי וכל אחד מהארגזים מעוצבים בצבעים שונים ועליהם מודפסים שמות שונים של לקוחות בית האריזה בארץ ובחו"ל. בהמשך אנחנו נפגשים עם הנשים העוסקות במיון הקליפים ("אור"), לפי גדלים ומיון על פי חיפוש פגמים. אחת מהעובדות, מג'יסר א-זרקא סיפרה לנו שהיא עובדת בבית האריזה של בני דרור מזה 21 שנה, חלק מקבוצת העובדות הוותיקות במקום.

משם אנחנו ממשיכים לחלק הממוכן של בית האריזה, שבו מכונה מסדרת את הקליפים בארגזים ומכונה אחרת מדביקה את המותג (Ori וכמובן Jaffa ופירות בני דרור) על הקליפים. אנחנו עולים לחדר הבקרה, שם אנחנו נפגשים עם אהרון ג'ובני, איש חביב ממוצא תימני בן 80 (!), שיושב מול המסכים ומנטר את העבודה אצל הממיינות ורואה בזמן אמת את נתוני המיון והאריזה. מרבית הקליפים הם Class 1, כ-30% הם פרימיום וכל השאר הם Class 2. חלק קטן מאוד הם בררה.

קובי: "פעם היינו מעסיקים כ-100 עובדות למיון הפרי, כדי לאתר את כל הפגמים, להוציא את החשודים בריקבונות וכל הדברים האלה. היום חלק ארי מהמיון נעשה באלקטרוניקה, יש לנו מצלמות שמצלמות את הפרי המסתובב 4-5 פעמים ולפי מה שהוגדר מראש במחשב, גודל, צבע, נקודות פגם, משקל, פרמטרים חשובים לאיכות הפרי, המערכת יודעת לאיזה יציאות לכוון כל פרי ופרי ומכאן אנחנו מקבלים את נתוני המניין. כרגע המערך עובד ב-15.5 טון לשעה, על המערך כרגע וזה הרבה מאוד בקליפים. מה שהעובדות שלנו עושות לאחר מיון האלקטרוני, הן רק מתקנות בין ה-Class 1 ל-Class-2 ולפרימיום. עם כל הכבוד, גם לאלקטרוניקה יש את הבאגים שלה ולכן יש לנו את העובדות שמהוות שכבה נוספת לאבטחת אמינות המיון ואיכות הפרי שיוצא מבית האריזה לשיווק. אין היום את אותם אנשים בעלי המקצוע שהיו יודעים מייד למה כל פרי ופרי שייך, קשה מאוד להכשיר עובדים כאלה ולכן אנחנו נעזרים יותר באלקטרוניקה ובעובדות לבקרת איכות. רוב הפרי שאתה רואה פה הולך לייצוא, חלק לשוק המקומי, והגרוע הולך לתעשייה".

בן 80 בחדר הבקרה

אהרון ג'ובני, בן ה-80, היושב בחדר הבקרה של בית אריזה "פירות בני דרור" עובד בתעשיית ההדרים כבר משנת 1965. "אנשים תמיד מופתעים כשהם שומעים שאני מאבן יהודה ולא ממושב או קיבוץ באזור", הוא אומר בחיוך.

"התחלתי כעוזר מכונאי ועם הזמן טיפסתי בדרגות עד שהגעתי להיות מנהל בית אריזה הכי גדול בארץ של 'תנובה אקספורט', שהיה אז בכפר ויתקין. כל המבוגרים בכפר ויתקין שאלו אותי מאיזה מושב אתה? מאיזה קיבוץ? אמרתי: 'לא ממושב ולא מקיבוץ – אני עמך', אני היחיד שהייתי שם לא מושבניק ולא קיבוצניק. רצו שאהיה מנהל ובהתחלה לא רציתי כי זה כאב ראש גדול, אתה צריך לעבוד עם יצרנים, לדאוג לעובדים, לדאוג למערך טכני, הכול, אבל בסוף הלכתי על זה.

"מאז עברו הרבה מים בירדן. עבדתי במהדרין שנים רבות משנת 72', במשרה מלאה, עד הפנסיה. ייאמר לזכות מהדרין שכל התנאים שהיו לנו בתנובה אקספורט חלו עלינו גם במהדרין – ברוך השם אני מרוצה מהחיים ולא מתלונן".

בחדר הבקרה מראה לנו אהרון כיצד הוא יכול לעקוב במצלמות אחר כל מסלולי המיון של הקליפים. כאשר חסר קליפים לממיינת יש באפשרותו להוסיף לה תוצרת וגם ההיפך, כשיש לה עודף הוא יכול לחסום זמנית את המעבר. "אני דואג כל הזמן שתהיה להן עבודה ובשביל זה צריך להיות כל הזמן עם העין על הנעשה באולם. למשל כרגע יש לנו 0.2% בררה אבל צריך לזכור שזה לא מספר אמיתי ויש גם בררה שהבנות מוציאות על המסלולים ולא נמצאה על ידי המצלמות, כך שבפועל המספר הזה יותר גבוה. אתה לא יכול להוריד את העין מהמסכים כי הכול כאן צריך להיות בזמן אמת. לפעמים אני לא יוצא מפה לשירותים בגלל העבודה, וזה מה שבין היתר משפר פה את העבודה והפריון", מסביר ג'ובני.

"הכנסנו לפה גם מערכות משוכללות מאוד, " אומר לי קובי רייך, "לקחנו את אהרון כדי לשפר את תהליכי העבודה בבית האריזה, יש לו ניסיון מדהים בכל מה שקשור לייעול העבודה בבתי אריזה, הוא עוזר לנו מאוד ובאמת התפוקה של 'פירות בני דרור' עלתה פי שתיים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן