בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נדונה תביעתה של חברה כנגד נהג שהועסק אצלה[1].
בפסה"ד עניינים שונים, כאן נדון בכאלה שיש בהם מהמשותף עם ענף החקלאות לעניין יחסי עובד-מעסיק.
מעשה שהיה כך היה:
נהג שהועסק 7 חודשים בחברה המשווקת סחורה פוטר לאחר שכספים שגבה מלקוחות להם הוביל סחורה נגנבו. הנהג השאיר במשאית בסוף יום העבודה סכום של כ-56,000 ₪, המשאית נפרצה והכסף נגנב.
כתוצאה מהאירוע הגישה החברה תלונה במשטרה, הזמינה את הנהג לשימוע ולמחרת הודיעה לו על פיטוריו המידיים ולא שילמה לו את משכורתו האחרונה.
בתביעה עתרה החברה לקבלת כל הסכום שנגנב. מנגד הגיש הנהג תביעה שכנגד, בה עתר לזכויות בהן: המשכורת האחרונה, דמי הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות ועוד.
צו הרחבה
נדחתה טענתו של הנהג להיותו כפוף להוראות צו ההרחבה לענף ההובלה משהתברר שעיקר עיסוקה של החברה היה בשיווק מוצרים ולא בהובלה (בחברה הועסקו 6-7 נהגים מתוך 200 עובדים).
אגב יוזכר, בתביעת עובד שעבד במשתלה בחנות לממכר שתילים נקבע שאינו כפוף לצו ההרחבה בחקלאות[2].
בתביעה שכנגד, לאחר שכאמור לא הוכרה תביעתו של הנהג לזכויות מכוח צו ההרחבה לענף ההובלה, חל על הצדדים הצו הפנסיוני הכללי במשק ועל כן היה הנהג זכאי להפרשות לפנסיה רק בגין החודש השביעי לאחר שהתברר שלא היתה לו קופה קודמת – כך בניגוד להוראת הדין בענף החקלאות שם זכאי העובד להפרשה לפנסיה מחודש העבודה הראשון.
אחריות עובד
לעניין אחריותו של הנהג לכספים שנגנבו נקבע כי התרשל בשמירה על הכספים שהופקדו בידו. מאידך לחברה רשלנות תורמת בשל כך שלא קבעה נהלים מסודרים, ברורים, לגבי כספי הגבייה שנותרו בידי הנהג בסוף יום העבודה. לפיכך נפסק כי הנהג חב לחברה מחצית מסכום הגניבה. בית הדין ציטט פסקי דין שקבעו כי השתת פיצוי כספי על עובד בגין נזק שנגרם בשל הפרת חובה סבירה, מתבקשת – צריך שתיעשה בזהירות ותוך כדי התחשבות בכך שפעולה מוטעית שעושה עובד בתום לב, היא חלק מסיכון שהמעביד צריך להיערך אליו במסגרת הפעלת עסקו למשל בדרך של רכישת פוליסת ביטוח מתאימה.
לעניין תביעתו של הנהג לתשלום דמי הודעה מוקדמת (8.5 ימים), נפסק שאמנם הנהג התרשל בהתנהלותו ואולם אין בכך כדי לשלול ממנו את דמי ההודעה המוקדמת.
שעות נוספות
בין הצדדים הוסכם כי הנהג יהא זכאי: "לתשלום שכר 10,000 ₪ גלובאלי תמורת עבודה עד 10 שעות ביום". בית הדין קבע כי לא ניתן לקבל הסכמה זו לאור העובדה שלא בוצעה בתלושי השכר הפרדה בין גמול שעות עבודה רגילות לגמול בעד שעות נוספות, הוזכר כי ע"פ החוק[3] יש איסור על תשלום שכר הכולל בחובו תשלום שעות נוספות.
לעניין עבודה בשעות נוספות נטענו טענות עובדתיות סותרות. בית הדין, לאחר ששמע את הצדדים, קבע כי הנהג עבד שעות נוספות בכמות שקבע ובהתאם נפסק כי התובע זכאי לתשלום בגינם.
בין היתר נתבררה טענת החברה כי הנהג נמנה על אלה שאין אפשרות לעקוב במדויק אחר שעות העבודה שבוצעו מדי יום – הטענה לא התקבלה.
בית הדין פסק כי לו רצתה החברה לעקוב ולפקח אחרי שעות עבודתו של הנהג יכולה היתה לעשות זאת בנקל באמצעות המנוי באיתורן והטכוגרף שהיה ברכב. הוזכר: "השאלה אינה אם למעביד פלוני היה למעשה פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של עובד אלמוני, השאלה היא אם תנאי העבודה ונסיבותיה איפשרו פיקוח כאמור".
הפסקות
במסגרת תביעות החברה טענה זו שיש לקזז משעות עבודתו היומיות של הנהג את זמני ההפסקות שנטל מידי יום. הנהג עצמו הודה בחקירתו שיום עבודתו כלל הפסקות של יותר משעה.
בית הדין פסק כי לא ניתן לקזז זמני הפסקה בדיעבד, ככל שהדבר לא נעשה בפועל בזמן אמת, וגם בשל החובה המוטלת על נהג לערוך הפסקות במהלך יום העבודה.
תובנות
- הסכם בדבר תשלום גלובאלי הכולל שעות נוספות צריך שיבוטא בתלוש השכר בו יש לרשום בשורות נפרדות את ערך השכר בגין שעות עבודה רגילות והתשלום בעד שעות נוספות גלובאליות.
- האשמת עובד באחריות לנזק שגרם למעסיק אפשרית – אך במקרים קיצוניים.
- זמני הפסקות בהם העובד אינו עומד לרשות העבודה אינם מחייבים תשלום ואולם לא ניתן לקזז בדיעבד לאחר ששולמו.
האמור אינו תחליף לייעוץ משפטי
[1] סע"ש 64505-06-21 קנקון מוצרים בע"מ נ' סלהב פראס
[2] סע"ש 17621-03-19 דוד בזז נ' שרה זמירי
[3] סעיף 5 לחוק הגנת השכר – עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד…
