יבול שיא
הרפת והחלב
רמי פיינשטין בקטיף צילום אלדד מאסטרו

"אני החקלאי האחרון במשפחה"

7 דק' קריאה

שיתוף:

אומר רמי פיינשטיין, פרדסן ממושב בני עטרות ודור שלישי לחקלאים במושב ● רמי סבור שמצב החקלאות היום כפי שהיה בשנות ה-80' – על סף קריסה ● "בטח כואב לי. תשמע, מגיל 22 אני במשק, למעשה כל החיים שלי אני במשק, פרט לארבע השנים שהייתי בצבא – וזו פשוט תקופה שאתה לא רואה את האור בקצה המנהרה"

הגעתי למושב בני עטרות שבחבל מודיעין, מרכז הארץ. נכנסתי למושב כאשר בואינג כחול ענק שאג מעל ראשי כשפניו לנחיתה בנתב"ג, שליד המושב. את פניי מקבל רמי פיינשטיין (60), פרדסן וחקלאי ותיק מבני עטרות, דור חמישי לפיינשטיינים בארץ ישראל. "לפני כעשור סבלנו מאוד מהמטוסים" הוא אומר לי בחיוך, "היום המנועים פחות מרעישים וזה הרבה יותר טוב."

הפיינשטיינים

ההיסטוריה המשפחתית של רמי מרתקת וקשורה בעבותות לסיפור ההתיישבות של המדינה. הסבא רבא רבא שלו, שמואל הכהן, עלה מרוסיה לארץ ישראל בשנת 1870, התיישב בצפת והמשפחה הייתה משפחה דתית.. בנו אהרון הכהן אף הוא התגורר בצפת. עם זאת, ב-1887 אהרון הכהן הצעיר היה בין יהודי צפת שניסו להקים מושבה קטנה בשם בני יהודה (היום שוכן מזרחית לכנרת ברמת הגולן). המתיישבים לא הצליחו להתמודד עם התנאים הקשים במקום – תנאי מזג האוויר, הריחוק מיישובים יהודיים אחרים והתחבורה הקשה, וכן הקשיים בהסדרת חינוך הילדים – ונטשו אותו.

ילדיו של אהרון היו בין מתיישבי בני יהודה שנעזב. לאחר שניסיונות ההתיישבות בבני יהודה כשלו, התעקשו להקים משק חקלאי, וכך הגיע גם מרדכי פיינשטיין למושב עטרות, מצפון לירושלים, בשנות ה-50 של המאה הקודמת.

חלק מתושבי עטרות שנאלצו לעזוב את עטרות בשל מלחמת העצמאות, הגיעו לוילהלמה (ישוב של טמפלרים שגורשו ע"י הבריטים מהארץ בשל תמיכתם בנאצים) – היום מושב בני עטרות. עוזבי עטרות הקימו אותו ב-1948, יחד עם חבר'ה דתיים מבארות יצחק (שהיה בנגב) ונחלים (שהייתה בגליל העליון). הקבוצה מבארות יצחק הקימה קיבוץ בשם זה לא רחוק מהמושב והקבוצה מנחלים הקימה את מושב נחלים סמוך לפתח תקווה. הקבוצה מעטרות נותרה במושב וקראה לו על שם המושב שנטשו: בני עטרות.

"לסבא מרדכי היה משק חי, משק של פרות וכרמים שנטעו באזור. מרדכי היה חקלאי וגם בנו של מרדכי, אבינועם פיינשטיין ז"ל, אביו של רמי, שנפטר לפני מספר שנים, היה חקלאי כל חייו. בתחילה גידל כאביו פרות וכרמים ובהמשך נטע מטעי נשירים.

"התבססנו שנים רבות על גידול ענבים," מספר רמי. "לסבא מרדכי היה בעטרות משק חי של פרות וגם גידלו כרמים. כאשר התיישבו פה בשנות ה-50 והקימו את בני עטרות הם גידלו גם פרות, כרמים ולולים. בשנות ה-70 הם התחילו לגדל תפוחי עץ אנה, בשנות ה-80 כבר התחילו לגדל נקטרינות, אפרסקים, שזיפים ועם קריסת הענפים בשנות ה-90 התחלתי לשתול פרי הדר – הייתי בין הראשונים בארץ שהתחילו לחזור לפרי הדר.

"בבארות יצחק, הקיבוץ השכן, היו המון פרדסים, אנחנו היינו בעיקר משק נשירים. בשנת 94' התחלתי אז עם ה'מיכל', עם החלקה הראשונה, נטעתי בעיקר קליפים. כל שנתיים כבר שתלנו חלקות חדשות. היום יש לי פרדסים של בסביבות 80 דונם – יש לי מיכל, מירב, אורה, מורקוט, פומלו ותפוזים טבוריים ('ניוהול')."

אביו של רמי נולד בעטרות ורמי כבר נולד בבני עטרות. לאחר הלימודים רמי התגייס לנח"ל ושירת בגרעין לעיירות פיתוח: "התגוררתי לאורך המסלול בחצור הגלילית, כל המסלול שלנו כלל ארבע שנים, של הצבא, יחד עם השל"תים. אחרי הצבא חזרתי למשק, אז פחות היה נהוג לצאת לטיול גדול בעולם כמו שנהוג היום. את הטיול הגדול שלי עשיתי בגיל 27. חזרתי למשק והתחלתי לעבוד עם אבא. ממשק של 30 דונם לכיוון המטעים הקמנו משק של 200 דונם במשך השנים – מטעים, פרדסים וכרמים – הכל ביחד.

לרמי יש שלושה אחים ואחות אחת, אח אחד אף הוא חקלאי במושב. רמי נשוי לינית (מלשון יין) ולבני הזוג שני ילדים: איה, בת ה-16 ועדי בת ה-24.

איה בתו של רמי
איה בתו של רמי בפרדס

"זה היה מובן מאליו"

"המצב לא פשוט היום," אומר רמי. "אחי מגדל אפרסמונים והשנה היתה שנה מאוד קשה באפרסמונים. אין ייצוא והכל הולך לשוק המקומי שמושפע מהיצעים. לא רק באפרסמונים היה קשה, הכל היה קשה, גם לפרדסנים היתה השנה קשה מאוד."

עם שחרורו מצה"ל רמי חזר למשק ולא הלך ללימודים. "האמת שיש לי קשיי ריכוז ובאותה תקופה לא אבחנו את זה. קשה לי ללמוד. החלטתי שאני הולך לעבוד כחקלאי, צריך לזכור שאז היה עוד 'בשר' בחקלאות. מבחינה רווחית היה עתיד, יכולת להתפרנס ולהרוויח בכבוד.

"תשמע, אל תשכח שאז המצב היה שונה – הורי, אבינועם ואסתר פיינשטיין ז"ל עבדו כל חייהם קשה מאוד והקימו פה אימפריה! הם בנו ודאגו שלכל ילד יהיה פה דירה ובאותם ימים זה היה ברור שהחקלאות רווחית וממשיכים – אבל עם השנים האחרונות השחיקה כאן מטורפת. לא נשאר שום דבר כמעט.

"אבא שלי ייעד אותי מלכתחילה להיות חקלאי, מאז שהייתי ילד זה היה מובן מאליו שאני הולך להיות בחקלאות. גם אהבתי את זה, קשה להסביר אבל זה היה מובן מאליו שאהיה חקלאי, מגיל אפס אומרים לך: 'זה העבודה שלנו' – חינכו אותנו להיות חקלאים מגיל אפס, מה שאני לא עושה היום, לא יהיה במשפחה חקלאי נוסף אחרי."

קברו של אהרון הכהן שעליו כתוב החלוצים הראשונים בעבר הירדן
קברו של אהרון הכהן שעליו כתוב החלוצים הראשונים בעבר הירדן

להיות פרדסן זה הרבה עבודה או מעט עבודה?

"אם רוצים להגיע לאיכות פרי גבוהה כמה שאפשר אז זה הרבה עבודה. המשבר של הפרדסים בשנות ה-80 נבע בין היתר גם מכך שאיכות הגידול הייתה אז מאוד ירודה. למה? עבדו אז בשיטה של סרט נע, גזמו עם טרקטורים, בלי דילולים, בלי שום דבר, אז כשסוף סוף הפרי היה מגיע לבית האריזה למיונים, היה לו ממוצע איכות מאוד נמוך. היום בשביל להגיע לפרי איכותי אתה צריך להשקיע עבודה."

אבל פעם היינו מעצמת תפוזים…

"נכון, היינו פעם מעצמה של פרדסים עד שבאו המרוקאים והספרדים (ואנחנו לימדנו אותם איך לגדל) והם עברו אותנו בקלות. במרוקו ובתורכיה עם שכר עבודה של עשירית ופחות מעשירית משכר העבודה בישראל ומים שהם בעיקר בחינם – אנחנו לא מסוגלים להתחרות מולם. בספרד זה כ-30% משכר העבודה בישראל, תלוי באיזו מדינה, אבל זה המצב."

מה אתה חושב היום על ענף הפרדס ועל מצב הענף?

"ענף הפרדס נמצא במצב לא קל. כשאני רואה חקלאים סביבי, חבר'ה שמייצאים את ה'אור' ומקבלים בממוצע כ-2 ₪ לק"ג במיכל – זה לא מכסה את עלות הגידול שהיא בסביבות ה-3 ₪. החבר'ה האלה מגדלים היום בהפסד ויום אחד הם יקרסו. יש כמה ענפים שהם טיפה יותר טובים, כמה ענפים שטיפה פחות טובים, אבל אם זה ימשך, לא רחוק היום שכולם יקרסו."

דווקא ה"אור" דובר עליו רבות ועל כך שהוא זן מוצלח. איך זה קרה?

"כשהייצוא של ה'אור' התחיל, החקלאי קיבל עליו בדולב 4 ₪ לק"ג וזה היה באמת מטורף. בשנים האחרונות המחיר שלו ירד. גם לי היה 'אור', שלחתי אותו ליצוא, קיבלתי עליו 2 ₪ – אחרי שנתיים עקרתי אותו, כי אתה לא יכול לעבוד בהפסדים. שני שקל זה לגמור בהפסד. עכשיו מה שאני מגדל הולך הכל לשוק המקומי והזנים שלי מקבלים בסביבות ה-3 שקלים פלוס, וזה עדיין גבולי מאוד ברווחיות. לצערי, המצב הזה קיים בחמש השנים האחרונות. כל בוקר אני יוצא לפרדסים אבל אני יודע שזה לא הכסף היום. הכסף נמצא היום במסחר, לא בחקלאות ולא בהדרים."

קטיף מיכל בפרדסו של רמי 1
אחד הפרדסים של רמי בקטיף ה"מיכל"

"לא יהיה יותר טוב"

את מי אתה מאשים במה שקורה?

"אני לא מאשים אף אחד בדברים האלה. חלק גדול ממה שעובר עלינו נובע ממדיניות הממשלה ולא מהיום אלא מזה שנים ארוכות. מה זה אומר? שכר העבודה של התאילנדים בישראל הוא מטורף. פועל תאילנדי בישראל מרוויח בממוצע בסביבות ה-8,000 שקל עד 10 אלפים ₪ ברוטו. מעבר לשכר העבודה – המים פה נמכרים לחקלאי במחירים מטורפים, כאשר בכל העולם המים לחקלאות הם כמעט בחינם."

אתה עוד אופטימי?

"עד לפני שנתיים הייתי אופטימי. תמיד אמרנו כחקלאים, 'לא נורא, השנה לא הרווחנו – שנה הבאה יהיה יותר טוב'. וזהו, לפני כשנתיים נגמרה לי האופטימיות. אני כבר לא חושב שיהיה יותר טוב, אני כבר לא רואה שיהיה יותר טוב. אני רואה שחברות הענק ישתלטו פה על החקלאות. כבר לא יהיו פה חקלאים בודדים שמסוגלים להתפרנס לבד. תראה את 'ענבי טלי' שיש להם בלעדיות על הענבים בארץ.

"ההיפך, היום אנחנו בתהליכי צמצום – כל מה שאתה רואה שהוא בהפסדים אתה חותך, כבר אין סנטימנטים שהיו לנו פעם. הרי אתה לא יכול לאורך זמן להמשיך ולהפסיד כסף. מי שגוזר את הקופון היום זה לא החקלאי אלא החברות הגדולות, שיש להן בתי אריזה ומערכות שיווק בינלאומיות או מקומיות והם מנכים מהפרדסן על אריזת הפרי, שינוע ותובלה בסביבות ה-3 שקלים. הם לא צריכים יותר מזה – הכסף הגדול נמצא באריזה ובשילוח. אם הם מוכרים את הפרי בסביבות 8 ₪ לק"ג, לחקלאי נשאר 2 ₪ והיתר הולך אליהם. זה הפער המטורף. הם גם מגדלים ולחברות הגדולות זה משתלם כי השוק שלהם רובו בחו"ל. היה לנו משבר גדול בשנות ה-80 ולצערי, אנחנו נמצאים שוב במצב של שנות ה-80 – במצב שבו החקלאות על סף קריסה."

אם התהליך ימשך, עדיין תמשיך לגדל?

"לא. אנחנו בתהליך של השארת הדברים שאנחנו עדיין חושבים שהם רווחיים יחסית וכל מה שלא רווחי אני עוקר. אני דור שלישי של חקלאים ואני גם הדור האחרון של החקלאים במשפחה. עד לפני שלוש שנים הגעתי לגירעון של חצי מיליון שקל בעונה וממש בשיניים הצלחתי לצאת מזה, עם הלוואות על הלוואות על הלוואות – אי אפשר ככה להמשיך. אתה לא יכול לקום בבוקר ולראות את כל עמלך הולך להפסד."

וזה כואב לך…

"בטח כואב לי. תשמע, מגיל 22 אני במשק, למעשה כל החיים שלי אני במשק, פרט לארבע השנים שהייתי בצבא – וזו פשוט תקופה שאתה לא רואה את האור בקצה המנהרה. שנה הבאה לא יהיה יותר טוב ויהיה יותר טוב רק אם לשכן שלך יהיה רע. רק אם יהיה אסון טבע ולו לא יהיה פרי יהיה לך טוב, אבל במצב נורמלי לא טוב כרגע לאף אחד. כשהכפור הרס את היבול בפרדסים רבים באירופה, בעיקר ספרד, רק אז הרווחנו טיפה יותר אבל כבר נגמרו ה'פיקים' האלה ואתה לא יכול להסתמך על אסון של מישהו אחר. לילד שלי אני לא אומר: 'תהיה חקלאי', לא אכניס את הראש שלו למיטה חולה. כשהייתי בגיל 22 ונכנסתי לחקלאות היו פה במושב 60 חקלאים, היום נשארנו חמישה. ברוב המושבים באזור נותרו חקלאי אחד עד שניים, לא יותר. בבארות יצחק – כל הקיבוץ היה פרדסים, תעבור שם עכשיו – מגולח, אין פרדסים יותר. כשהייתי נוסע מצומת כרכור ועד כביש גהה, כל הדרך היו פרדסים. אתה נוסע היום ומה אתה רואה? אין כמעט שום דבר אז בוודאי שזה צובט בלב, זה כואב.

"אי אפשר להמשיך ככה כשההוצאות שלנו מטורפות. המים ושכר העבודה זה שני הדברים העיקריים – אנחנו משלמים עליהם פי 10 מכל מדינה אחרת באזור וזה מצב לא נורמלי. אם זה לא ישתנה ובמחירים של היום – אין לנו סיכוי ואין לנו תקומה. בשביל שהחקלאי שלנו ירוויח הוא צריך למכור את הסחורה שלו בסביבות 5 ₪ ומעלה לפחות בשער המשק. הרשתות והירקנים מכפילים את המחיר, אם מכרת ב-5 – הפרי נמכר ב-10 פלוס. בשביל שהחקלאי ירוויח המוצר צריך להיות יותר יקר אבל אז מתחילים לדבר על יבוא. קל מאוד להביא מתורכיה עגבניות בחצי שקל עד שקל לק"ג כי גם במחיר הזה החקלאי התורכי עדיין מרוויח, עד כדי כך העלויות שלהם נמוכות.

"אני עוד זוכר, כשנכנסתי למשק בשנת 1980 המים עלו 10 אגורות לקוב. גם שכר עבודה היה נמוך, שילמת 50 שקל לפועל ליום. היום זה כבר מגיע ל-400 שקל לפועל ליום. מי יכול לעמוד בעלויות האלה? אז המדינה רצתה לעודד צעירים לעבוד בחקלאות, כדי שיחליפו את התאילנדים. בשנות ה-90 לא היה לי פועלים. הלכתי ללשכת העבודה ואמרתי להם 'תביאו לי פועלים', הגיע לי פועל אחד בלבד שגם הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן – אף אחד לא רצה לעבוד בחקלאות.

"העלו את השכר של התאילנדים בצורה בלתי פרופורציונלית וזה כולל הכל: שכר, פנסיה, מגורים, אוכל ועוד. אין אף עובד ישראלי שמקבל מה שעובד תאילנדי מקבל. התאילנדי מקבל מהמעביד מגורים, חשמל, מים ואוכל, מכונת כביסה ומקרר וכל ההוצאות של הבית, פנסיון מלא! תראה לי ישראלי אחד שמקבל את כל אלה מהמעביד. עובד ישראלי שמרוויח כמו התאילנדי משלם על כל אלה בעצמו. מצד שני, התאילנדי פה חושב שהוא מקופח, ישר הוא מצלצל ל'קו לעובד' ומסדרים לו מייד עורך דין. התפתחה כאן תעשיה שלמה שמתמחה בלתבוע את החקלאי – בקיצור – לא נותנים לנו לחיות, נקודה."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
שר החקלאות ופיתוח הכפר, עודד פורר: "הימים האחרונים היו קשים במיוחד והביאו את החקלאים להפסדים. אני מברך על מתווה חשוב זה שגובש על-ידי גורמי מקצוע במשרד החקלאות ורשות המיסים, שייתן מענה מהיר, יזרז את
< 1 דק' קריאה
ד"ר שוקי לשם הוציא ספר מיוחד במינו על אח מיוחד ולא שגרתי ("הוא לא כבד, הוא אחי", הוצאת אוריון), ובו הוא מדבר בפתיחות על הקנאה בחברים שיש להם אחים "רגילים", על הבושה שחש מאחיו
8 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק
6 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן