הבית של הדי בן עמר נמצא 50 מטר מגדר היישוב ו-500 מטר מטול כרם. לא פלא שבגלגול הבא הוא רוצה להיות חתול הולנדי
האיש עם הצמיג
ראיתי שהצמיג בחוסר שקט – אולי מרגיש את כל המתח של השבועות האחרונים.
הצמיג ואני חברים ותיקים, מאז שעברתי התקף לב מאסיבי בתקופת הקורונה והומלץ לי על הליכי שיקום הלב וצעידה יומית.
מכון שיקום הלב היה סגור אז עקב הסגר. הייתי צריך לפתח בעצמי ולהתחיל בבית את תרגילי השיקום, שהלכו והתפתחו ככל שהתקדמתי. יש לי רקע של פעילות גופנית – עסקתי בזמנו בקראטה ואני מתאמן בקביעות משך שנים במכון כושר – כך שיכולתי לפתח תרגילים מותאמים לי.
צעידה משעממת אותי. אין בה אתגר של קושי. על כן הלכתי ל-ס.ס. צמיגים בכפר זמר ולקחתי ממנו צמיג משומש של מכונית, התקנתי לצמיג וו, קשרתי לוו חבל ואת החבל קשרתי לחגורה סביב מותניי – וככה יצאתי לצעידה, כשהצמיג נגרר מאחורי ומגביר את הקושי והמאמץ.
היום ביישוב כולם כבר מכירים אותי בתור "האיש עם הצמיג", ואינם מתכוונים לצמיג המונח על המותניים שלי אלא לזה שנגרר אחרי.
"אני מוציא את הצמיג להשתין", אמרתי לחניה, זוגתי-לחיים-ארוכים. "אעשה לו סיבוב מסביב ליישוב, שיירגע קצת".
יצאנו.
שמתי את החגורה עם החבל סביב המותניים והתחלנו ללכת. הרגשתי שהוא מבסוט. אני כבר מכיר אותו היטב. יש לנו קילומטראז' לא קטן יחד. למדנו להכיר אחד את השני.
בשני שליש הדרך, כשכבר הייתי בתחילת העלייה לכיוון הבית, נעצרה מכונית לידי.
"רוצה טרמפ? שתגיע יותר מהר?" שאל הנהג, שזיהיתי כנדב הנגר.
אני רגיל שאנשים עוצרים לידי בזמן ההליכה ופותחים את חלון המכונית ומתחילים לשוחח איתי. יש כאלו השואלים אם אני שפוט למאסר עם עבודת פרך, ויש כאלו השואלים אם התייעצתי כבר עם פסיכיאטר, כל אחד כיד ההומור הטובה עליו.
לפעמים שואלים אם אני רוצה טרמפ, כמו ששאל נדב עכשיו.
"להגיע יותר מהר לאן?" שאלתי. "הצמיג עוד לא גמר להשתין".
"חשבתי שאתה הולך בכיוון הבית שלך בגלל התראת פיקוד העורף", הוא אמר. "לא ראית באפליקציה? כולם חייבים להיכנס לבתים ולנעול חלונות ודלתות!"
"קודם כול, אני עם אפליקציה של דופק, מרחק ומהירות", אמרתי. "ההתראה היחידה שאני מקבל היא אם הדופק שלי מהיר מדי. שנית, מה יש לי להיכנס לבית ולנעול כשחצי מהבית שלי קירות זכוכית בלי תריס?"
אבל אז חשבתי על חניה לבדה בבית ואמרתי לצמיג: "בוא, עלה לאוטו!" וככה הגענו הביתה והשארתי את הצמיג בחוץ עם צלוחית מים וקצת בונזו.
שלא תגידו שאני לא אנושי.
אם ייבואו מחבלים אעשה להם פרצופים מפחידים
הבית שלנו הוא המזרחי ביישוב יד חנה.
הוא יושב על גבעה וצופה אל טול כרם, כ-500 מטר בקו אווירי. בשנות ה-90 נהגנו ללכת ברגל דרך השדות לכיכר המרכזית בעיר, לאכול שם פלאפל. אחר-כך באה האינתיפאדה השנייה ונבנתה החומה המפרידה, ונסלל כביש 6, כ-300 מטר מהבית שלי. בשוליו מתחילה החומה ואחריה שדות טול כרם ופרבריה.
את טול כרם אני רואה ממרפסת הגג של הקומה השנייה ומהסלון בקומה הראשונה – כל הקיר המזרחי שלנו עשוי ויטרינה גדולה בגובה 3 מטר, ללא תריסים.
כשתכננו את הבית לא תכננו אותו למלחמה, ולא לחדירה של מחבלים – בגלגול הבא נדע יותר טוב, אבל אני מקווה שבגלגול הבא איוולד למשפחה הולנדית, או לפחות אהיה החתול שלהם.
מובטחים לי כך חיים שקטים ונוחים, כמו שר בממשלה.
הגדר המזרחית של היישוב נמצאת כ-50 מטר מהבית שלי. בינה ובין הבית שלי שביל ההליכה ההיקפי.
חמש פעמים ביום אני מקבל הודעת וואטסאפ במערכת ההודעות הביטחונית של היישוב: "לא להתקרב לגדר המזרחית!"
"בואי נדחוף את הבית קצת מערבה", אני אומר לחניה בכל פעם שמגיעה הודעה כזו, "הבית שלנו קרוב מדי לגדר, לפי ההודעות, ואסור לנו להתקרב אליה".
הממ"ד נמצא בחלק של היחידה המושכרת – דיירים ממש נחמדים, עם שני ילדים מתוקים, והם משאירים את הדלת החוצצת בינינו לבינם לא נעולה, שנעבור לממ"ד מתי שנרצה, אבל מי רוצה להפריע להם כל הזמן?
"סטטיסטית הסיכוי להיפגע בכביש הרבה יותר גדול מלהיפגע מאירוע בטחוני", אני אומר לחניה ומנסה להישאר אדיש.
"זה היה אולי נכון לפני השבעה באוקטובר", היא עונה, "וחוץ מזה כל יומיים אתה נוסע ליפו, ואתה שעות על הכביש, אז הסיכון רק הוכפל".
אתמול בערב קיבלנו הודעה להיכנס לבתים ולסגור חלונות ודלתות עקב התראה חמה. בטול כרם חוסלה חוליה חמושה ובניצני עוז השכנה מצאו חור בגדר. התיישבתי בסלון מול הוויטרינה הענקית השקופה העשויה זכוכית וחשבתי שאם ייבואו מחבלים אעשה להם פרצופים מפחידים ואולי הם יברחו.
לא היה לי רעיון טוב יותר.
הגיעו ליישוב מספר כלי נשק בשבוע האחרון, אבל כשביררתי אם אני יכול לחתום על אחד, אמרו לי שלא הגיעו רובים שטוענים בהם אבק שריפה מהקנה ודוחפים פנימה כדור ברזל במוט ארוך.
"אתה צריך לעשות מילואים בשביל לקבל רובה", אמרו לי. המילואים האחרונים שאני זוכר היו ב-1997.
אני גם צריך להיות רובאי 7 בהכשרה, שזה דווקא היה לי, וגם הייתי קצין בדרגת סרן כשהשתחררתי, אבל היום לפי הגיל אני רובאי 15.
או 70.
אז אני הולך לישון בלילה בידיעה שאם באמצע הלילה אשמע קולות מדברים עברית, אלו כנראה השכנים שלי, ואם אשמע קולות מדברים ערבית, כנראה שאלו לא הם.
וואלהאלה הוא גן-העדן הנורדי והוויקינגי, היכל התהילה של האל אוֹדִין. הכנתי ליד המיטה שלי את הנונצ'אקו שלי, כלי הנשק הסיני העתיק של ברוס לי. זה לא ייתן לי הרבה סיכוי, אבל זה ייתן לי אפשרות להיכנס לוואלהאלה – אוֹדִין מכניס אליו רק גיבורים שמתו בקרב.
באלוהים היהודי אני כבר מזמן לא מאמין.
לא זוכה בהגרלות
הייתי בביקור הדו-יומי שלי אצל בתי המתגוררת ביפו-שוק-הפשפשים. היא נכת צה"ל מאה אחוז פלוס הזקוקה לסיוע שוטף. נכנסתי לסיטימרקט שמתחת לבית, לשלם את החשבון השבועי.
יבבת צופרים חתכה את האוויר.
"אין לנו כאן ממ"ד", אמר עוסמן המוֹכר בהבעת התנצלות.
"לא נורא", אמרתי בנימה מפויסת. "נמתין דקה וחצי ונדע אם היינו צריכים ממ"ד או לא".
חיכינו בסבלנות.
ארבעה בומים חזקים בהפרש של שנייה או שתיים זה מזה. אולי חמישה. מי סופר. השניים האחרונים זעזעו את השכונה אבל לא נפלו בה.
"איך אתה כזה אדיש?" עוסמן שואל.
"למדתי במלחמת המפרץ", אני אומר, "שעם טילים זה כמו בלוטו – הסיכוי שזה יפגע דווקא בך דומה לסיכוי שדווקא אתה מכולם תזכה בלוטו".
"אבל בלוטו כל שבוע יש זוכה!" הוא אומר.
"70 שנה לא זכיתי בשום הגרלה", אני אומר לו. "לא בגן שרה, לא בגן העירוני, לא בהגרלות, לא ביסודי, לא בתיכון, לא בצבא, ומעולם גם לא זכיתי בפיס או בלוטו. עם המזל שלי בהגרלות תישאר צמוד אלי ואני מבטיח לך ששום דבר לא יפגע בך".
הוא צחק.
סיימתי לשלם, נפרדנו ונסעתי הביתה ליד חנה, וכל הדרך הביתה הייתי מוטרד בשאלה: למה באמת אני ממשיך למלא לוטו כל שבוע אם אני לא זוכה אף פעם?
סתם לברוח
"כיף לראות שפתחתם", אני אומר לפרלמנט הסוחרים הקבוע, שמתחת לבית של בתי בשוק הפשפשים.
"עזוב," הם אומרים. "אין קליינטים. סתם לברוח קצת מהבית ומהאישה".
