איך התפשטה בעולם הרולטה הרוסית? למה להפסיק למלא לוטו? מה קורה בכבישי ישראל ומתי הפך הדי בן עמר למנהיג? הרהורים מהממ"ד
"אז נדבר ביום חמישי הבא?" אמרתי לו בסיום השיחה.
"אהה, נדבר ביום חמישי הבא", הוא אמר, ואז הוסיף: "אם עדיין נהיה בחיים".
כי החיים הם רולטה – ובישראל על אחת כמה וכמה. בית קזינו ממוצע בלאס-וגאס מכיל כמות הימורים קטנה יותר ביממה מאשר החיים בישראל ביום רגיל.
ועכשיו אנחנו משתתפים מדי יום ביומו בהימור הגדול מכולם – רולטה רוסית.
הימור על החיים
ב-1978 יצא למסכים הסרט "צייד הצבאים".
זה היה סרטו הראשון והענק של הבמאי מייקל צ'ימינו, סרט על מלחמת וייטנאם. הסרט זכה להצלחה גדולה והכניס את מייקל צ'ימינו באורח מיידי לשורת הבמאים הנערצים המקבלים מכל אולפן צ'ק פתוח לסרטו הבא.
הסרט עקב אחר כמה חיילים אמריקנים במלחמת וייטנאם, שנפלו בשבי הוייטקונג. בהיותם בשבי, שיחקו איתם שוביהם, חיילי הוייטקונג, במשחק ההימורים של רולטה רוסית.
רולטה רוסית הוא סוג של הימור על החיים, ובו מכניסים כדור יחיד לאקדח תופי שבתוף שלו מקום לשישה כדורים, ואז מסובבים את התוף בסיבוב מהיר.
ואז עוצרים אותו.
ואין איש יודע את מיקומו של הכדור.
ואז המהמר מצמיד את קנה האקדח לרקתו – ולוחץ על ההדק.
הימור כבר אמרנו?
לפי סיפור העלילה בסרט, ההימור ברולטה רוסית פשט גם אל מועדוני ההימורים של סייגון, שהיום קרויה הו-צ'י-מין סיטי. שם, כך בסרט, החלו להמר ברולטה רוסית גם ללא כפיה של שבי ואיומים, סתם כהימור על החיים כנגד כסף.
הסרט כאמור היה סרט מצוין ואמין ומרתק, ואפילו זכה בשורה של פרסים כולל אוסקר. כל כך אמין נראה הסרט, עד שגם המשחק ברולטה רוסית שבו החל מתפשט בעולם, ובארצות הברית יותר מבכל מקום אחר – נוער ובוגרים וסתם הרפתקני הימורים שיחקו בו.
העניין הוא שכל הקטע של הרולטה הרוסית שבסרט היה מדומיין. לא היה בווייטנאם דבר כזה.
וכשראיתי את הסרט בשנה שבה יצא, ולמדתי שהמוטיב של הרולטה הרוסית שבו לא באמת היה, יצאתי מתוך הנחה שרולטה רוסית בכלל היא עניין של סרטי קולנוע ולא מתקיימת במציאות.
היום אני חי בתוך רולטה רוסית מדי יום ביומו.
כי כשהטיל עוזב את איראן בדרכו לישראל, יש כמה מאות אלפי בתים, אולי אפילו כמה מיליונים מהם, שבהם הוא עלול לפגוע, וכמו מהמר ברולטה רוסית, אני מתפלל שהחור הריק בתוף האקדח יעמוד מול הקנה כשזה מגיע אלי.
או במילים אחרות – אני מתפלל שהטיל ייפול על בית אחר ולא על שלי.
יצר קיום ואגואיזם פשוט
אין לי שום יעד ספציפי לטיל האיראני הזה, ואין אף אחד שהייתי רוצה שייפול על ראשו – שייפול איפה שהוא רוצה, רק לא על ראשם ובתיהם של חברים, בני משפחה, אנשים קרובים אלי או על ביתי שלי.
עניין של יצר קיום ואגואיזם פשוט.
וככל שאני שומע את הד הפיצוצים במרחק וחווה הקלה רגעית ונושם לרווחה כשאני בודק בטלפון עם הקרובים לי שהם עדיין כאן וביתם עומד על תילו, מתחיל לחלחל בי הצער על מי שעלה בסיבוב הזה בהימור.
כל שבוע מישהו זוכה
במלחמת המפרץ הייתי המא"ז, מפקד האזור, של יד-חנה. כשראיתי שפאניקה מתחילה לחלחל בציבור כינסתי אסיפה של חברי הקיבוץ, ובין שאר הדברים אמרתי כך:
"הסיכוי להיפגע מטיל סקאד עיראקי דומה לסיכוי לזכות בלוטו, כך שאין מקום להיכנס לפאניקה".
הייתה חצי דקה של שקט כשאנשים עיכלו את המידע, ואז מישהי מקצה האולם הרימה את ידה ואמרה בהיסוס:
"אבל כל שבוע מישהו זוכה בלוטו, לא?"
עשרה שקלים פעם בחודש
שמעתי שקבינט המלחמה – כאילו שיש גוף רציני כזה וכאילו מישהו בכלל עושה חשבון כלשהו למישהו או למשהו בכל העניין ההזוי הזה – לקח בחשבון בין 800 ל-4,000 הרוגים במלחמה הזו, ואני מנסה לעשות חשבון ולבדוק מה הסיכויים שלי להיות ביניהם, ומגיע למסקנות כדלקמן:
חישוב מתמטי פשוט מראה שאם מדובר ב-400 הרוגים, הסיכוי שלי להיות ביניהם עומד על 0.004 אחוזים, שלכאורה הוא מספר לא מדאיג, כי הוא נמוך בחמישית מהסיכוי שלי להיהרג בתאונת דרכים בישראל, סיכוי העומד על 0.005 אחוזים, לפי צ'אט GPT. אבל בל נשכח שאני עדיין ממשיך לנהוג בכבישים, ועל כן הסיכוי המצרפי שלי למות מטיל או מתאונה כבר עומד על 0.009 אחוזים, וזה כבר יותר משמעותי.
אבל עדיין זה כאין וכאפס לעומת הקצה השני של סקאלת הסיכויים.
שזה אומר: אם נלך על הקצה השני של הצפי, של 8,000 הרוגים, הסיכוי שלי להיות אחד מהם כבר עומד על 0.08 אחוזים.
אם ניקח בחשבון שהסיכוי שלי לזכות בלוטו בעשרה שקלים, לפי צ'אט GPT, עומד על 0.8 אחוזים, שזה פי עשר, משמעותו של דבר היא שסטטיסטית, בכל עשר זכיות של עשרה שקלים בלוטו עלול לנחות עלי טיל איראני.
מעשית, אני באמת זוכה בעשרה שקלים בלוטו בערך פעם בחודש!
פלא שהפסקתי למלא לוטו בימים אלה? למה להשתמש יותר מדי במזל ולשחוק אותו? אומרים שאדם נולד עם כמות מסוימת של מזל בעולם הזה, וככל שהוא משתמש בו יותר, כך המזל הולך ומתכלה – אין לי ספק שאם אזכה בפיס, למשל, ואראלה ממפעל הפיס תתקשר אלי בטלפון, מישהו בצד השני יענה לה: "שיט! לפני חמש דקות נפל עליו טיל איראני! איזה באסה!"
מי צריך את זה?!
הצדדים היפים של המלחמה
כמה פעמים בשבוע אני נוסע לעזור לבתי, נכת צה"ל 100+, המתגוררת ביפו. הנסיעה הלוך מיד חנה ליפו לוקחת לי בממוצע שעה וארבעים. חזרה היא לוקחת בסביבות שעתיים, כי אני חוזר בשעות הערב המוקדמות והכבישים יותר עמוסים.
השבוע נסעתי אליה כהרגלי, והדרך ליפו ארכה 53 דקות. הדרך חזרה ארכה אפילו פחות – 48 דקות!
אני מתחיל לגלות את הצדדים היפים של המלחמה.
שלושה קרשים עלובים
נסענו לחיפה לבקר אצל הבת, בן זוגה והנכדה.
"אתם לא פוחדים מהתקפת טילים כשתהיו בדרך?" הבת שאלה.
אבל כדי לחזות בזיו פניה של הנכדה המחייכת בת השלושה חדשים הסיכון נראה כדאי.
מה גם שהבת גרה בבית חיפאי ישן שיצר אדריכל ידוע של פעם, ויש בבניין מקלט עילי שמובילות אליו מדרגות עקלקלות והוא מוגן בדלת עץ העשויה משלושה קרשים רקובים שחוברו זה לזה בשנות ה-50, כך שממה כבר יש לנו לדאוג?
אז נסענו.
בדרך חזרה, על כביש החוף, ליד אור עקיבא, הופיעה ההתראה הנוראית ההיא על מסך הסמארטפון.
שמעתי שיש כמות נאה של נפגעי חרדה במלחמה הזו – אין לי ספק ש-80 אחוזים מהם נכנסו לחרדה מההתראה האיומה הזו של פיקוד העורף.
"מה אנחנו הולכים לעשות?" חניה זוגתי-לחיים-ארוכים שאלה.
"אין לי מושג", אמרתי. "לחדרה אני לא רוצה להיכנס, וגם לא להתקרב מדי לתחנת הכוח כי היא מטרה מפתה לטילים ומסוכן להיות בסביבתה".
ואז אמרתי: "יודעת מה? אני עוצר פה".
ועצרתי בצד הכביש מול אור עקיבא.
תוך דקה נעצרה מאחוריי עוד מכונית. ואחריה עוד אחת, ואחר כך מכונית נוספת. שלוש דקות מאוחר יותר חנו מאחוריי כבר 30 מכוניות בטור ארוך ונהגיהן ממתינים לראות מה אני עושה כדי לעשות גם.
אז על כך יש לי לומר לכם רק את הדבר הבא, שאותו אמרתי גם לחניה זוגתי:
"את רואה? ככה צומחת מנהיגות!"
