בשני אירועי קרב שונים הוכרז כמת אילן אשל משער הגולן
פעמיים בעת שירותו הצבאי הוכרז אילן אשל כמי שעבר מן העולם. בפעם הראשונה, בה כבר נכרה עבורו בור בבית הקברות שבקיבוץ, הייתה זו טעות בזיהוי. בפעם השנייה בה נחשב כמת, זה לא היה רחוק מהמציאות. היום, בביתו בשער הגולן, כשהוא בן 87, הוא מספר על שתי הפרשיות.
בגלל הסיגריות
אילן נולד עוד בטרם עלה לקרקע שער הגולן, השוכן לדרומה של הכנרת, בקיבוץ "עין הקורא" ליד ראשון לציון, וכשהיה בן חצי שנה הוקם הקיבוץ והילדים הובאו לשם.
בעת שירותו הצבאי בסיירת גולני השתתף ב- 1955 בפעולת הסבחה, מבצע צבאי בלילה שבין ה-2 ל-3 בנובמבר נגד עמדות הצבא המצרי בתוך וסביב לאזור המפורז פתחת ניצנה. קרב קצר שהסתיים בגירוש המצרים מהשטח וסיפוח ניצנה לישראל. "הייתי לוחם של סיירת גולני והשתתפנו בפעולה. בדרך חזרה לישראל התהפך קומנדקר ובו רב"ט דוד בוגייביץ מבית השיטה. דוד שהיה חברי הטוב נהרג. היו אז מחלקים תלושים לסיגריות איתם ניתן לקנות בשק"ם. העברתי לו את התלושים שהיו על שמי וכיון שמצאו בכיסיו את התלושים- זיהו אותו כגופתי.
הידיעה על מותי עברה מקצין העיר בפיקוד דרום לזה של פיקוד צפון, משם לטבריה ולשער הגולן, שהחלו בסדרי אבלות, תלו מודעת אבל והכינו את הבור בבית העלמין. הודיעו להורי, הייתה לי אחות קטנה בת 10 ואח שרק נולד".
ההודעה על מותו מופצת גם בקשר של חטיבת גולני שהייתה פזורה בשטח, ומגיעה אל חבר הקיבוץ שהיה בקשר של החטיבה, "שראה אותי, חי כמובן, רק לפני דקות אחדות ולא ידע מה לעשות". החבר ניגש למפקד החטיבה ושוטח בפניו את הסיפור.
"מפקד החטיבה קרא לי אליו לאוהל ואמר- סע הבייתה ותראה להורים שאתה חי, ובמקביל הריצו הודעה לשער הגולן".
אשל מקבל ג'יפ עד באר שבע אולם משם מתבקש להגיע הבייתה בטרמפים, כפי שהיה נהוג אז. "בשישי לפני הצהריים הגעתי לבאר שבע, לבוש מדים מלוכלכים, הנשק עלי, לא מגולח, לא מצוחצח והתחלתי לתפוס טרמפים לצפון. חמישה עד עשרה טרמפים לקחתי עד שנתקעתי בנצרת הערבית. יום שישי לקראת ערב, חייל מלוכלך עם נשק באמצע עיר ערבית ואף אחד לא עוצר. בסוף עברה מונית, ולמרות שלא היה לי כסף- הרמתי יד ועצרתי אותה. במונית ישבו שני דודים שלי מחיפה שלא זיהו אותי תחילה. אחרי מספר דקות שאל אותי אחד מהם- אתה לא אילן? השבתי- כן. אנחנו באים להלוויה שלך, אמרו.
בקיבוץ הייתה מהומה שלמה, אבי כבר קיבל טרם בואי את הידיעה שאני חי, הוא עבר מבית לבית וצער- הוא חי, הוא חי, אבל כמובן שהחברים חשבו שהוא מבולבל".
בפעם השנייה בה דווח שאילן מת, המציאות לא הייתה רחוקה מכך, זה אירע כשהטנק עליו פיקד במלחמת יום כיפור ספג פגיעה ישירה וכל צוותו נהרג.
כל טנק מוכן עולה לרמה
"חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה אושפזתי בבית חולים פוריה לניתוח אפנדציט. יום לפני פרוץ המלחמה החזירו חולים שהיו במצב לא קשה הבייתה, אולי ידעו משהו, וכך עם התפרים חזרתי לקיבוץ. יום כיפור, אין רדיו ואין טלוויזיה ובשעה 14:00 דפיקה בדלת. הייתי אז מ"פ, סרן בגדוד סיור וחייל שלי משער הגולן הגיע- קוראים את הסיסמא שלנו. לבשתי מדים ומונית לקחה אותי לימ"ח. היינו אז פלוגה בגדוד סיור שהיה מורכב משבעה טנקים ושמונה נגמ"שים, במנה שפורק לאחר מלחמת יום כיפור.
הגענו לימ"ח והבלאגן חגג. לא היו ברור אם יש טנקים מוכנים, לא הייתה תחמושת, לא מכשירי קשר ולא מפות. חיכינו לציוד שהגיע ללא סדר, חלק מהציוד חסר, חלק בעודף, התחלנו להרכיב את המפות ולתכנן מה עושים.
שבת בלילה מתחילות להגיע הפקודות: הקו נפרץ על ידי הסורים, חטיבה 188 התפרקה, ומאוחר יותר פקודה- כל טנק מוכן עולה לרמה. היו לי רק ארבעה טנקים מוכנים, לא כולם עם תחמושת וקיבלתי פקודה לצאת איתם כי רמת הגולן מתמוטטת.
הטנקים מתחילם בנסיעה בדרך העפר ליד אלמגור לכיוון גשר אריק במטרה לעלות לכיוון קצבייה וחושנייה. אך עוד לפני קצבייה נתקלים בטנקים סורים. "היו שישה טנקים סורים ואני עם ארבעה מולם, ומה ששיחק למזלנו היה ששיטת הלחימה של הסורים הייתה שונה. כיוון שהם היו כולם בתוך הטנק- הם לא ראו אותנו, ועל אף שהיו ברכס גבוה יותר, לא הייתה להם אפשרות להנמכת הקנים, בעוד אנחנו, למרות שהיינו מתחתם, יכולנו להגביה את קני התותח".
קרב אש התחולל ותוך מספר דקות נפגעו לסורים שלושה טנקים והם נסוגו אחורנית. "חלפה אצלי הרגשה רגעית שהנה חוזרת מלחמת ששת הימים, שהצבא הסורי לא שווה הרבה, מחשבה שבמהרה תשתנה".
אילן ממשיך בציר התנועה ופוגש בדרכו בזחל"ם ובו חיילים פצועים והלומי קרב. סגן אלוף ישראל לוין, חבוש בראשו ובזרועו מסמן לו לעצור. "אין לך מה לעלות, הוא אמר, כל השטח כבוש בידי הסורים". אין מחליט להמשיך עם הפקודה שקיבל, לעלות בציר ולתפוס את הנקודה, למרות שהוא עם ארבעה טנקים בלבד. באותו הזמן פלוגה של גדוד אחר מתקדמת מצפון לכביש. מ"פ ישראל אריאלי המכונה בקשר "זברה" יוצר עימו קשר ויחד הם ממשיכים. "עלינו עד הרכס של מגדל מול חושנייה, שם היה המערך הסורי העיקרי שכבש את הצד הזה של הרמה".
קרב תותחים מתנהל במקום "ולרגע חזרה לי ההרגשה הטובה. הסורים פגעו בצורה לא טובה ולא היה ברור למה עצרו. לו היו ממשיכים לעברנו – לא היינו מחזיקים מעמד".
הקרב ממשיך ובקשר נשמע סגן מפקד האוגדה תת אלוף משה בריל שמרחף בהליקופטר מעל: "'מ"פ ג' אתה הכוח היחידי בגזרה, תחזיק מעמד'. כל הרשת הפלוגתית שומעת אותו ולנו לא הייתה ברירה אלא להמשיך". בצהריים אין מקבל הודעה בקשר שכוח סורי מאגף אותו ושעליו להזיז את כוחותיו. "תוך חצי שעה מההודעה אני מקבל קריאה- האויב מימין. קריאה כזו משמעה שהאויב קרוב, במרחק של כמה מאות מטרים, מה שמאפשר פגיעה כבר בפגז הראשון".
פגיעה ישירה בטנק
אילן בקושי מספיק לסובב את הצריח כששני פגזים פוגעים בטנק שמתחיל מיד לבעור. "נפגעתי מרסיסים ומכוויות ולא הצלחתי לראות דבר. מיששתי את שני אני הצוות שאיתי בצריח והם לא מגיבים. צרחתי לנהג שיסוג לאחר ולא הייתה תגובה. הבנתי שכל אנשי הצוות לשי נהרגו מפגיעה ישירה ושאם לא אטוש את הטנק באופן מידי סופי יהיה כמותם. בכוחותיי האחרונים טיפסתי על הצריח ונפלתי לרגלי הטנק. שברתי את הכתף, אבל זה היה כבר כאב קטן. זחלתי הצידה 20 מטרים מהטנק ואיבדתי את ההכרה".
על אף שמדווח בקשר שלא יצא אף חייל חי מהטנק ואילן נחשב כמת, נזהר הגדוד ולא מדווח לחטיבה ולמשפחה. כל הלילה שוכב אילן מחוסר הכרה ליד הטנק השרוף, למזלו לא התקרבו הסורים שלם. בבוקר מתארגן גדוד נוסף לעלות למקום, בהוראת הסמג"ד נערכת כל טנק פגוע נבדק- אם נשאר מישהו בחיים. " קצין בשם אברהם קלוג מיגור מצא אותי חי. הכניסו אותי לטנק ומשם העבירו לתאג"ד ובית חולים רמב"ם. הוא עצמו מת ביום למחרת (לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן והוענק לו 'עיטור המופת' על גילוי אומץ לב. מ.ר). עד היום אני מרגיש שאת חיי אני חייב לו" אומר אילן בהתרגשות.
כך, למרות שנחשב פעמיים למת בשדה הקרב, המשיך אילן בחייו. הוא הקים משפחה ובקיבוץ מילא פעמיים תפקיד מרכז משק, היה מדריך חקלאי במשרד החקלאות ומנהל מחוז באזור הצפון. "אנחנו אחד הגדודים שחטף הכי הרבה, 35 חיילים מתים, אני זוכר את כולם, הרבה זיכרונות קשים".
