פרשת השבוע: פרשת האזינו דברים פרק-לב
פרשת השבוע: פרשת האזינו {א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: {ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: {ג} כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: {ד} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: {ה} שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: {ו} הַלְיהֹוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: {ז} זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: {ח} בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: {י} יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: {יא} כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: {יב} יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
משה רבנו מתקרב לסוף ספר דברים, שהוא נאומו הגדול, ועם התקרב הקץ, הוא מתפייט בדברי שירה שאינם מביישים את ספר תהילים. זהו מעין "פואטרי סלאם" קדום. הוא קורא אל השמיים להאזין לו, מבטיח דברי לקח שיהיו כמים על הצמחים, מתבסס על אלוהים, על העם שבגד בו ובאלוהיו לא פעם, מזכיר להם את כל הטובות שעשה להם אלוהיהם (שוכח כמה מעשי טבח עשה בהם),נותן לאלוהים דימויים יפהפיים, ומדגיש את בלעדיותו .הוא משתמש במטאפורות יפות.
ד"ר דוד כהן-צמח מנסה להסביר מתי נכתבה שירת "האזינו" ולא ממש מצליח. לטעמו שירת משה המוכרת יותר בשם "שירת האזינו" היא שירה מופלאה, נשגבת, אניגמטית ועל זמנית. המחקר העוסק בעיתוי כתיבתה מציע מנעד אפשרויות גדול: החל מן המאה השתיים עשרה לפנה"ס, ועד המאה החמישית לפנה"ס. נמצאו בה יסודות לשוניים וסגנוניים עתיקים מאד מהספרות הכנענית ומלשונה. היא דומה לברכת יעקב (בראשית מט), לשירת הים (שמות טו), לשירת דבורה (שופטים ה) ועוד. ומצד שני ניתן לאתר בשירה יסודות מהנבואה הקלסית (מאה שמינית לפנה"ס ואילך). יש גם זיקות אל ספרות החכמה. אולי גרעין השירה עתיק, אך היא נערכה כנראה בתקופות מאוחרות והותאמה למציאות מאוחרת. היא מפרשת את גורל עם ישראל מתוך נקודת ראות היסטוריוסופית ועקרונית: בחירת עם ישראל וייעודו הם חלק מהנהגת אלוהי ההיסטוריה הפועל על פי כללי הצדק והגמול. שירת הים חותמת את תקופת השעבוד; שירת האזינו חותמת את תקופת הנדודים ופותחת את תקופת כיבוש הארץ.
הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה. תכונת הענווה מודגשת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד – מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". בתחילה הוא מסרב לקבל את השליחות מאת האל, אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעוררת בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה', או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו. המדרש על משה הרועה והגדי מדגיש את האמפתיה, החמלה והרוך שגילה משה כלפי צאנו כתכונות שבגינן נבחר להנהיג את עם ישראל. זאת לצד מעשי הטבח האכזריים בעם שמשה מאפשר. אומץ ליבו וגבורתו הנפשית מתגלים כאשר הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, מציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים, ללא מורא, ומשחרר את עם ישראל מהעבדות.
הפיוט "מִי עַל הַר חוֹרֵב" המתמקד בדמותו של משה רבנו, שכתב עובדיה הגר, בן המאה ה-12, נתגלה במאה ה-20 בגניזה הקהירית.
מִי עַל הַר חוֹרֵב הֶעֶמִידִי
עִנְיָן קָשֵׁב עֲמוֹד עִמָדִי כְּמֹשֶׁה
מִי מִדְבָּר הִנְהִיג עֶדְרִי
מָן הֶאֶכִילִי נָם עֲלֵי בְּאֵרִי כְּמֹשֶׁה
מִי רִצָה עֶלְיוֹן חַנּוּן וּמְרַחֵם
רָחַשׁ שׁוּב עַל הָרָעָה הִנָחֵם כְּמֹשֶׁה
מִי חָז חִזְיוֹן חוֹק עֵדוֹת
חָזָה בַּמַּרְאֶה וְלֹא בַּחִידוֹת כְּמֹשֶׁה
מִי זֹאת הַתּוֹרָה לִמֵּד וְשִׁנֵּן
זָכָה וְיָבֹא בְּתוֹךְ הֶעָנָן כְּמֹשֶׁה
מִי קָם אַרְבָּעִים יוֹם בַּשָּׁמַיִם
בְּלֹא לֶחֶם וּבְלֹא מַיִם כְּמֹשֶׁה
אֶל הָאֱלֹהִים עֲדָתִי קוּמִי
כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרַח
הפיוט מסכם בקצרה את תכונותיו ותולדותיו של משה.
עפרי אילני כותב על "ההגדה שלא סופרה" ומביא גרסאות שונות המנסות להסיר את המסתורין מעל משה רבנו . סיפור המצורעים: יום אחד החליט אמנופיס, מלך מצרים, שהוא רוצה לראות במו עיניו את האלים. הוא קרא לאחד מחכמי הממלכה שהשיב למלך, שיוכל לחזות באלים אם יטהר את מצרים ממצורעים ומבני אדם טמאים אחרים.
המלך ריכז את כל בעלי המום ונשאי המחלות במצרים, וגירש את כולם אל מחצבות האבן שממזרח לנילוס, כדי שיעבדו שם בפרך ויופרדו משאר המצרים. כשראה החכם את מעשי האכזריות של המלך, שנעשו בעקבות נבואתו, הוא חשש מזעם האלים ומהתוצאות ההרסניות של המעשה, והתאבד. ימים רבים עבדו המצורעים במחצבות, ורק לאחר זמן נעתר אמנופיס לבקשתם והקצה להם למגורים את העיר השוממה אוואריס. בבואם לשם הם העמידו בראשם כוהן מצרי מהליופוליס ושמו אוסרסיף, ונשבעו לציית לו בכל. אוסרסיף הטיל על המצורעים סדרת מצוות, כולן מנוגדות לחוקי מצרים. בשלב הבא שלח שליחים אל החיקסוס – שבט רועים שגורש ממצרים על ידי הפרעונים וחי באותה תקופה בעיר ושמה ירושלים – והזמין אותם לחבור אל המצורעים ולהביס את פרעה. אחרי שהמליך את עצמו על הרועים והמצורעים, שינה אוסרסיף את שמו למשה.
הסיפור הזה נשמע לנו זר ומוכר. הוא נכתב על ידי הכוהן המצרי מנתון, שחי במאה השלישית לפנה"ס, והתבסס ככל הנראה על כתובות עתיקות בכתב החרטומים שנשמרו במקדשי מצרים. אפשר לראות בסיפור המצורעים המשועבדים ומנהיגם אוסרסיף את הגירסה המצרית לסיפור יציאת מצרים. ספרו של מנתון לא נשמר, וסיפור משה-אוסרסיף הגיע לידינו רק בזכות ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, שמצטט אותו בספרו "נגד אפיון" ומציג אותו כסיפור מגוחך ומלא סתירות. יוספוס פלביוס מביא סיפור מוזר אחר. משה גדל בארמונו של פרעה, וכשהגיע לגיל בגרות מונה למפקד הצבא והוביל את חילות מצרים למלחמה נגד אויביהם האתיופים.
כדי להטעות את האויב, משה הוביל את הצבא המצרי בנתיב בלתי צפוי, דרך המדבר. כשהגיע הצבא המצרי לשבא, בירתם של האתיופים, הסתבר שהעיר הייתה מוקפת בחומה ושכנה על אי שהוקף מכל העברים על ידי הנילוס. המצרים היו נאלצים לסגת, אלמלא מעשה בגידה בצד האתיופי. בתו של מלך אתיופיה, תרביס, צפתה במשה מעל החומה והתאהבה בו עד עמקי לבה. היא שלחה את אחד ממשרתיה וזה הציע לו עסקה: העיר תימסר לידי משה בתנאי שיתחתן עם הנסיכה האתיופית. משה בירך על ההצעה, והיא יצאה לפועל: העיר נמסרה ללא קרב, ומשה חזר למצרים עם אישה אתיופית.
יש נטייה יהודית להאמין ליוספוס כאשר הוא מספר על המרד ברומאים ועל התאבדותם של מגיני מצדה, אך סיפורו של משה הגנרל לא נטמע משום מה בתודעה ההיסטורית היהודית. חוקרי המקרא יאיר זקוביץ ואביגדורשנאן טוענים בספרם "לא כך כתוב בתנ"ך" (הוצאת ידיעות אחרונות) שדברי פלביוס עשויים לשקף מסורת עתיקה שרווחה בקרב עם ישראל הקדום, בדבר הרפתקאותיו של משה בראשית חייו, כלומר בחצר פרעה. אלא שלטענתם, עורכי התורה ניסו לבער את המסורת הזאת, כי היא הציגה את משה כמשתף פעולה עם המצרים.
בקוראן, מובאת גרסה ליציאת מצרים הדומה לגרסה התנ"כית, אלא שמופיעה בה דמות מפתיעה בתפקיד אורח: המן. הצורר המוכר ממגילת אסתר מופיע בקוראן כיד ימינו של פרעה, ובסופו של הסיפור הוא טובע יחד עם המלך. ככל הנראה, יש קשר בין שמו של המן, יועצו של אחשוורוש במגילת אסתר, לבין יועצו של פרעה בקוראן, אך יש הטוענים שמקור השם בתואר המצרי הקדום הא-אמן, שאותו נשאו בכירים בחצר הפרעונית.
מלומדים נוצרים, במיוחד בתקופת הרנסנס, גורסים תיאוריה אחרת, שעל פיה משה למד על האמונה באל אחד, מכוהן מצרי ושמו הרמס טריסמגיסטוס. בתקופת הנאורות פותחו על בסיס טענה זו תיאוריות מדעיות, שעל פיהן חוקי התורה שהעניק משה לעמו הם למעשה העתקים חיוורים של חוקי המצרים.
התיאוריה שמשה רבנו היה בעצם כוהן מצרי שהנהיג מרד נגד מדינתו הועלתה פעמים רבות על ידי מחברים שונים – מן התקופה ההלניסטית ועד המאה העשרים. ספרו של פרויד "משה האיש והדת המונותיאיסטית", שפורסם ב-1939 מאמץ אותה.
ברית המילה היא רעיון מצרי, ומשה הנהיג בקרב העברים את דתו של המלך המצרי המונותאיסטי, פרעה אחנתון. אלא שהחכם המצרי כפה את האמונה על העם שאימץ לו ובני ישראל, שהיו כידוע עם קשה עורף, המרו את פיו והתקוממו נגדו. לטענת אבי הפסיכואנליזה, הם לא היו מסוגלים לשאת דת רוחנית, מופשטת ונעלה כל כך, לכן יום אחד קמו והרגו את מנהיגם – אירוע מביש שצונזר מן הטקסט התנ"כי ולכן נשכח.
לפי פרויד, אחרי שרצחו את משה פרקו היהודים את עול דת אחנתון שנכפתה עליהם, והמליכו על עצמם את יהוה, שהוא כהגדרתו של פרויד "אל מקומי, גס וצר עין, אלים וצמא דם", שהורה למאמיניו להשמיד את תושבי כנען. תודעת האשמה על רצח המנהיג נשמרה בזיכרון המודחק. היא התפרצה רק כאלף שנה מאוחר יותר, בכתביו של פאולוס היהודי, ממייסדי הנצרות. החרטה המודחקת על רצח משה נהפכה לסיפור על ישוע, בן האלוהים שנרצח, אך שב לגאול את העולם. דווקא פרויד היהודי הגה את התיאוריה המציירת את עם ישראל באופן הקשה ביותר, כרוצחי מנהיגם ומייסד דתם.
במאמרו "משה" כותב אחד העם: "כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים : 'הגבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם ; והללו אומרים: לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור. אומר אני לעצמי : כמה עלולים הפילוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם! והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. (ההדגשה שלי א.פ.) .כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה…" כלומר ממש לא חשוב אם היה או לא היה משה רבנו.
בספרם "פרשת השבוע בפעמת הזמן" כותבים צופיה ודן מלר ומשה גרנות, שהדת היהודית התנגדה לעבודת אלילים ולכן אסרה על כל פולחן דומה. מאותה סיבה לא הכירה בקדושים רגילים או מעונים, ואישים גדולים כמו משה ואליהו הפכו לסמלים וירטואליים, לגיבורי אגדות עם, ללא ציון מקום קבורתם. זאת לעומת פולחני אישיות בני ימינו כמו הרבי מלובביץ', ר' נחמן , קברי צדיקים רבים ואחרים.
מיכה גודמן כותב על כוחה וחולשתה של מנהיגות כריזמטית ומדגיש את המקום המרכזי של משה בדמיון הלאומי. הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות רבות, כי הוא שונה מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים: אחד מהם הוא: האמון של המנהיג בחזונו מדביק את הציבור וסוחף אותו להתמסר לו. השני: מנהיגים קלאסיים מכירים את כוחה של השפה ואת סודות הפעלתה. הדיבור הוא הכלי החזק ביותר העומד לרשותו של מי שמבקש להניע אנשים לפעולה.
המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו.
התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הוא תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. אחרי שמשה ואהרון מבקשים מפרעה לראשונה שישלח את ישראל ממצרים ונתקלים בסירובו, משה מתפרץ כלפי אלוהים: (שמות ה, כב-כג). חוקרי המנהיגות טוענים שמנהיגות היא היכולת להתמודד עם קשיים. דפוס התמודדותו של משה, הוא שלאחר הקושי הראשון הוא מפסיק להאמין בשליחותו. משה הוא משיח שאינו מאמין בגאולה. לאחר שהוא שומע עוד אחת מתלונותיהם של בני ישראל, הוא מבקש מאלוהים שישחרר אותו מתפקידו: (במדבר יא,יא – יב). הספקות שהביע משה בדבר כישורי מנהיגותו לפני שהסכים לקבל על עצמו את השליחות מלווים אותו לאורך כל תקופת ההנהגה. הוא אנטי-מנהיג. הוא לא נואם גדול, אלא ערל שפתיים, הוא לא מאמין בכוחו, ולעתים קרובות הוא לא מאמין בגאולה שהוא עצמו מוביל. משה אינו מנהיג כריזמטי אלא להפך. אולי במובן זה הוא מזכיר את לוי אשכול שהיה מנהיג לא כריזמטי, אך נחשב כיום לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו. בני ישראל מעולם לא צייתו לדבריו של משה.
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ,אך דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. דווקא מנהיגות ללא כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו. הוא מתכתב כאן עם דעתו של אחד העם שהובאה קודם.
המונח ’מנהיגות‘ שב בעוצמה רבה לשיח הציבורי בישראל. אך דפוס המנהיגות השליט מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית. עיון מחודש בדמותו של משה יכול להעשיר את השיח הציבורי על מנהיגות באמצעות דמות של המנהיג האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את כל הדורות.
נאחל לעצמנו ולזולתנו חירות, על כל משמעויותיה והאחריות הכרוכות בה ומנהיגים ראויים שרואים ופועלים לטווח רחוק. פרשת השבוע: פרשת האזינו
