פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן – דברים פרק ה'

פרשת ואתחנן: {יט}  אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: {כ} וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: {כא} וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: {כב} וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: {כג} כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: {כד} קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: {כה} וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: {כו} מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: {כז} לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: {כח} וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ: {כט} וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל: {ל} בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:

פרשת ואתחנן: בספר דברים משה מדבר אל העם, עורך, כורך, מערבב סיפורים, חוקים, היסטוריה קיימת או מומצאת, וכיוונים לעתיד. מעמד הר סיני חוזר כאן על התיאור בספר שמות, בווריאציה שונה. אלהים מדבר מתוך אש, ענן, ערפל, בקול רועם וחזק. הוא משתמש באפקטים רבים מאוד להעברת מסר חזק. העם פוחד מאוד מהאפקטים וחושש למות. לכן הוא שולח את משה לשמוע ולכתוב את הדברים. אלהים אוהב את החשש של העם, ורוצה שייראו ממנו תמיד. הוא מקבל את בקשת העם ומוסר את מסריו למשה שיתווך בינו לבין העם.

על מעמד הר סיני כותבת פרופ' חנה כשר שלמעמד זה ישנה גם התייחסות בפיוט "דיינו" הנאמר בליל הסדר: "אילו קרבנו לפני הר-סיני, ולא נתן לנו את התורה דיינו " (מן ההגדה). מן הנאמר בשורה זאת משתמע, ששני חסדים נעשו אז לעם ישראל: קירובם לפני הר-סיני ומתן התורה. . ר' עזריה פיג'ו  (איטליה 1647-1579) מסתמך על חז"ל, ומבחין בין שני חסדים אלו: האחד קירובם  ומפרש כהצבתם של ישראל בסמיכות למקום מקודש והשני מתן תורה. הבאתם של ישראל לידי שלֵמות נעשתה לא רק בזכות "דברי התורה הקדושה שתתעלה" אשר ניתנה בהר, אלא גם בזכות קרבתם הפיזית לאתר שהוא "ההר הקדוש והנורא ההוא, מצד עצמות קדושתו".

"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זו המתן." תיאור ציורי זה זכה במסורת היהודית לפרשנויות לא מעטות, בהשראה פילוסופית, ובהשראת הקבלה. את הקביעה כי עם ישראל בלבד הוא הזוכה לטיהור מן החטא הקדמון, בזכות מעמד הר-סיני ובזכות מערך המצוות שניתן בו, ניתן לפרש כדברי פולמוס עם התפישה הנוצרית לפיה ישו הוא המטהר את מאמיניו מחטא זה. היטהרות זאת נעשתה בזכות קדושתו של ההר כשלעצמה. תיאור התופעה של ייחוס כוח מגי להר סיני מצוי בחיבורו של ר' אברהם אבולעפיה, "אוצר עדן הגנוז" (חלק ג סימן ז):

על פי פרשנות אחרת, היטהרות עם ישראל "שעמדו על הר סיני" (שבת) לא הייתה אלא בזכות המצוות הכלולות בתורה שניתנה בו. מדברי הרמב"ם משתמע , ברוח תפיסתו שהמצוות ניתנו לאדם כדי לשפר את טבעו, הוא הדגיש כי "מכלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות" (מו"נ ג, לג).

לא כל הפרשנים הדגישו את כוחו של מעמד הר סיני כמטהר מן החטא הקדמון, אך כולם ראו בו מאורע היסטורי מעצב ורב-חשיבות. ההתגלות היחידאית נתפסה כהוכחה בלתי מעורערת לאמינותה של היהדות , ולשליחותו של משה רבנו. [הרמב"ם הדגיש את הבטחת ה' לבלעדיותו של מעמד זה כערובה לכך שלא תיתכן דת אחרת שתחליף את היהדות (אגרת תימן). לעומת זאת, ר' יוסף אלבו, הותיר בחיבורו "ספר העיקרים" (ג, יט) את התקווה כי ייתכן ויתקיים בעתיד שחזור של אירוע משמעותי זה. כלומר לטעמו של אלבו אנו צפויים בעתיד לעוד מעמד מעין זה.

שמעון אליעזר הלוי ספירו  כותב שמעמד הר סיני הוא יסוד האמונה והלאומיות בישראל.

הייחודיות של "מעמד הר סיני" היא בכך, שעד אז לא דיווחו בשום דת או תרבות על התגלות פומבית כזאת, שבאותו זמן חוו כולם את אותה חוויה מרשימה, וכל אחד בעומק ליבו הרגיש בוודאות שאין להרהר אחריה כי מי שברא אותו מדבר אליו ומטיל עליו משימה. האופי הפומבי של האירוע, שכל אחד מן העם "ראה" ו"שמע" את אותם הדברים, הוסיף לאמיתות המתרחש. כלומר מעמד הר סיני הוא בעל אופי לאומי ולא פחות מזה – אישי.

שֵׁם מְפֹרָשׁ  חוה פנחס-כהן

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים

מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,

שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה

גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,

וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂוֹא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר

נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי

לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים

לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי

וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב

שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא

מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה

שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה.

חוה פנחס כהן כותבת על המעמד מנקודת מבטה של אישה, העסוקה בעבודת הכביסה, בהאכלת התינוק. היא,  שנותרת בודדה לאחר שכולם הלכו אל ההר, רוצה לחוות אהבה. אולי זה מה שחסר במעמד הנשגב.

זלדה

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פַּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

זלדה כותבת, שמעמד הר סיני מסמן עבורה את ההפרדה בין טוב לרע, ושהוא בעצם הטעם והבסיס לקיומה. על פי הדברים שהבאתי לעיל, הר סיני הוא בעל עצמה מטהרת, והיטהרות זאת קשורה בשמו "הר סיני" הכולל את התיבה "רסן" – "רסן בפי כוח התאווה". זלדה כותבת  ש:

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן.

הרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי כותב על צורת לוחות הברית. עשרת הדיברות נכתבו על שני לוחות הנזכרים לראשונה בשמ' כד:יב, ו-לא:יח וביתר פירוט בפרשת "עגל הזהב", כשמשה מתכונן לשבור אותם. כתוב שם:  וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹקים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמ' לב:טו-טז).

לאחר שמשה שובר את הלוחות בתחתית ההר, הקב"ה מצווה אותו להכין לוחות חדשים (שמ' לד:א). משה מבצע זאת בצורה מידית (שמ' לד:ד) ועל לוחות אלו נכתבים עשרת הדיברות (שמ' לד:כח). בספר שמות מופיעים הלוחות תמיד בשם "לוחות הברית" לעומת ספר דברים ששם מופיעים בשם "לוחות העדות". אולי ההבדל בין שני סוגי הלוחות אינו רק סמנטי אלא מהותי.

כיום הלוחות הם סמל של יהדות הנמצא כמעט בכל מקום. ישנם ציורים או חריטות על עץ בבתי כנסת רבים והם מעטרים את כל סוגי היודאיקה. הלוחות נראו מיוחדים מאוד. הפסוק מתאר שהם עוצבו ונחקקו על ידי הקב"ה. לוחות הברית השבורים והשלמים היו בין החפצים המעטים הנמצאים בקודש הקודשים. הלוחות היו ייחודיים, גם מהסיבה שנוצרו עוד בששת ימי הבריאה (אבות דרבי נתן ב'), בדיוק בין השמשות של היום השישי (אבות ה, ה). עם כל זאת, באופן מפתיע אין אנו מוצאים בתורה תיאור של מראה הלוחות או של צורתם. עובדה זו מעצימה את השאלה כיצד הם נראים בדיוק, בהיעדר התייחסות מפורשת. הלוחות מוצגים כיום בבתי כנסת רבים כשני מלבנים צמודים ומעוגלים בחלקם העליון, ועל כל אחד חמש אותיות, או קיצורי דיברות בכל אחד מהלוחות.

התפיסה המקובלת כיום של לוחות מעוגלים, שאובה מאמנות נוצרית. אמנות זו הציגה את הלוחות בצורות שונות, בזמנים שונים ובמקומות שונים. לדוגמה, במזרח ובביזנטיון הוצגו הלוחות כמגילה, דבר הסותר את הפסוקים (שמ' לא:יח). בציורים ובאמנות באיטליה עד למאה ה-16 הוצגו הלוחות כשני לוחות מלבניים. ישנם כמה מאפיינים שכמעט תמיד מופיעים ביחד המעידים על מקור הלוחות המעוגלים. כאשר הם מוצגים כמלבנים, לרוב הלוחות הם נפרדים.

דוגמת הלוחות המעוגלים מלמעלה נפוצה כל כך שכמה חוקרים ניסו למצוא לה מקור יהודי.

בגלל המוצא המשוער הלא-יהודי של צורת הלוחות המעוגלים, התנגד בתוקף האדמו"ר מחב"ד, הרב מנחם מענדל שניאורסון בתוקף לייצוג הלוחות כמעוגלים. הוא לא הרשה ייצוגים כאלה במוסדות שלו. הוא הדגיש שלא יראו את העניין של צורת הלוחות כדבר של מה בכך אלא כעניין חשוב.

פוסקים אחרים בימינו, נחרצים פחות ואינם רואים פגם בייצוג הלוחות בצורה מעוגלת. הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ב', תקל"ה) כותב שעל פי המסורת הלוחות אינם מעוגלים. לדעתו, הלוחות המשמשים לקישוט הארונות בבתי כנסת אינם אמורים להיות עותקים של הלוחות, אלא ייצוגים אמנותיים או סמלים. הם גם אינם באותו גודל של הלוחות. מסיבה זו אין פסול בלוחות מעוגלים. הוא כותב שאילו שאלוהו היה ממליץ לעשות לוחות מלבניים, אך הוא אינו מתנגד למעוגלים.

בשנים האחרונות יש מגמה להראות את הלוחות כמלבניים ולא כמעוגלים. על אף שנראה שזוהי הדעה הרווחת, אין עליה הסכמה אוניברסלית. לא מפתיע שהצורה המדויקת של הלוחות אינה ידועה. איש לא ראה אותם כבר למעלה מ-2500 שנה. מעבר לכך, אולי הצורה הפיזית של הלוחות לא הייתה אף פעם בעלת חשיבות רבה. החשיבות היא במסר החקוק בלוחות. טקסט זה נקרא בציבור בכל בית כנסת שלוש פעמים בשנה, כדי שיהיה ידוע ומופנם.

על פרשת ואתחנן בה חוזרת שוב התגלות אלוהית, כותבים משה גרנות, דן וצופיה מלר שמי שרואה את העולם באמת, לא מעלה בדעתו שמישהו ראה את האל, שמע את דבריו, ,שטרח לכתוב את דבריו על לוחות אבן. האדם המציא לעצמו בדיה, כדי להסביר לעצמו מדוע העולם כל כך בלתי מובן. הדברים נכתבו על סמך סתירות בין ספרי שמות ודברים בנושאים בהם עוסקת הפרשה, פרשת ואתחנן

שבת של ברית בין בני אדם, השומרים על כללים אנושיים, אוניברסליים ומכבדים- פרשת ואתחנן

פרשת השבוע- פרשת בא