צבי ליפמן: ביום בגד״ש, בערב בסטודיו שבלול

כשהגיעו תיירים לקיבוץ ורצו לרכוש מציוריו, נקב האומן צבי ליפמן (91) מצרעה בסכום מגוחך והם התעקשו לשלם הרבה יותר. הצייר המוכשר שעלה מדרום אפריקה למד ציור אבל אהב לא פחות את העבודה בשדה

שני דברים בהקשר למקומו של האומן בקהילתו הקיבוצית זכורים לי משכבר הימים. הראשון, בעת שלמדתי את לימודי ההוראה בסמינר אורנים, זרק לי פעם חברי לספסל הלימודים את תמצית האמת שלו בנידון או כדבריו: ״עד שהחברה הקיבוצית לא תלמד לכבד את אומניה ולאפשר להם ליצור בלא לתת בפניהם מכשול, היא תהיה חברה פגומה״. ואכן זכור לי עד כמה לא מעטים מבנינו לא פרגנו, בלשון המעטה, לאותם אומנים שלהם אושר יום או שני ימי יצירה בשבוע.
והמקרה השני, בתקופה מסוימת שימשתי כאחראי על מיזם של אירוח תיירים מרחבי העולם בקיבוץ. באחת הפעמים הגיע זוג תיירים מארה״ב ואירחתי אותם כמנהגי במועדון לחבר שלנו בעת שבמקום נערכה מן הסתם תצוגה כלשהי של ציורים פרי מכחולו של ״הצייר שלנו״, חבר הקיבוץ – צבי ליפמן. ״מי צייר את הציורים הללו?״ שאלו השניים בהתעניינות. ״צייר, חבר הקיבוץ שלנו״, עניתי מיניה וביה. ״אתה מוכן לזמן אותו לכאן?״ המשיכו, ״אנחנו מעוניינים לרכוש ציור אחד או שניים מאלה המוצגים כאן״. הופתעתי, יש לומר, ואכן זימנתי את צבי מביתו. משהגיע הביעו השניים בפניו את התרשמותם והתלהבותם, הצביעו על שניים מהציורים ובקשו ממנו לנקוב במחירם. היה ניכר שצבי, הצייר, חש נבוך למדי ונקב בסכום כלשהו, אם אני זוכר, כ-50 שקלים. (ושמא – לירות???). השניים הביטו בו בפליאה ואז מיהר ״לתקן״ וציין שמדובר בתשלום עבור שני הציורים גם יחד. הפעם הביטו השניים בפליאה בצייר העומד מולם ואמרו לו: ״שמע, איש יקר. אנחנו נשלם עבור כל ציור שלך עשרת מונים יותר מן הסכום שנקבת, ודע לך שגם כך אנחנו יודעים שעשינו עסק מצוין ולהבא הצעתנו לך שתדע להעריך נכונה את מה שמגיע לך בעבור יצירותיך, כי הן שוות עוד הרבה יותר״.
אז אכן, מסתבר שמה שהיה חשוב לצבי שלנו, חבר הקיבוץ, יותר מכל הוא עצם היצירה עצמה. האופן שבו הביע את עצמו, את יכולתו, את כישוריו, את רגשותיו ויותר מהכול את ייחודיותו – בצבעים, בחומרים, באמצעים שבהם בחר להשתמש. נושא המחיר, מסתבר, לא ממש העסיק אותו, אם בכלל.

״פיתחתי שיטות משלי״
צבי ליפמן נולד בקייפטאון, דרום אפריקה, בשנת 1932. בהיותו בן 20, בשנת 1952, עלה ארצה עם אחדים מחבריו, בוגרי תנועת הבונים בדרום אפריקה, ולאחר הכשרה בקיבוץ אחר הצטרפו הוא וחבריו לחבריהם, בוגרי הבונים בקיבוץ צרעה. מאז הוא חי משך כל חייו בקיבוץ, מחד, כחבר צוות עובדי השדה, הללו המתכנים כיום עובדי הגד״ש, מעביר כפי שהוא מספר ״קווים״ של צינורות השקיה בכותנה ובתירס, ״קווים של ארבעה צול״ הוא מפרט, ״והתירס בגובה שני מטר… היינו צעירים אז״, הוא מסכם וממשיך: ״כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד ציור פניתי לעזרה למוסה, חבר הקיבוץ. מוסה הוא כמובן מוסה חריף, חבר צרעה, מי שעמד בזמנו בראש התק״ם לאחר שהביא לאיחוד בין ה״איחוד״ ל״מאוחד״, ומי שנהרג עם אשתו ובנו בתאונת דרכים בהיותו חבר כנסת בראשית דרכו. זהו מוסה המוכר בתנועה הקיבוצית ובארץ בכלל. אבל בצרעה היה מוסה מוכר לא רק כמנהיג בעל שיעור קומה אלא לפני הכול, עוד בטרם למד ונעשה אדריכל, מתכנן בתים ושכונות, כאומן וכצייר. ואכן, ככזה, מציין צבי, פניתי אליו. ״מוסה הדריך אותי בצעדי הראשונים בדרכי להיות צייר. הראה לי את הדרך ואמר: תבחר את החומרים איתם תרצה לעבוד, ותתחיל״, וממשיך צבי: ״ומאז מוסה אכן ליווה אותי בדרכי האומנותית״.
״המורים שלי״, מספר צבי, ״היו אבא פינכל שלימד אותי רישום ואריה מרגושלסקי שלימד ציור. ארבע שנים למדתי בבת ים וכל העת עבדתי בגידולי שדה. כשסיימתי את הלימודים חזרתי הביתה. ביום עבדתי בגד״ש ובערב ירדתי ללול, שם היה הסטודיו שלי לציור.״
ועל הציור עצמו: ״השימוש בצבע הוא משהו שטמון בי. פיתחתי גם שיטות משלי, למשל, גרוד הנייר כדי ליצור משטח בטקסטורה שונה – שיטה שהיא ייחודית לי״.
מאות ציורים
היום, בשנתו ה-91, כאשר רגליו אינן נושאות אותו עוד לאותה פינה בלול העופות הנטוש, וכחלק מציון 75 שנים לקיבוץ שנולד בשנה שבה נולדה המדינה, הגה, ארגן והפיק חבר הקיבוץ מייק לוין, אומן בעצמו, רקדן שהיה משני הרקדנים היותר ידועים של להקת המחול הבין קיבוצית בראשית דרכה ומי שהקים וניהל את תזמורת ״יד חריף״, המרכז התרבותי שהוקם לזכרם של מוסה, מוריה וחגי חריף, ובכן הוא שהגה את הרעיון להקים ולהפיק בקיבוץ תערוכה מיצירותיו של צבי. בעזרת חבריו ובהתנדבות מלאה הם ״התלבשו״ על מבנה הנגרייה הישן של הקיבוץ, זה שנעשה בהמשך הדרך לבית קפה מקומי שנזנח, ועשוהו למרכז תערוכות, לגלריה מרשימה ומוארת באור נגוהות.
יחד עם חבריו הגיע מייק לסטודיו הישן נושן בלול התרנגולות. יחד הם ״פרצו״ לתוכו והוציאו מתוך המכלים הגדולים שבמקום מאות רבות של ציורים מתקופות שונות, בהרכבי צבעים שונים וטכניקות שונות.
על דעת צבי, הצייר שציוריו מעטרים את כל קירות המקום, החליטו המארגנים, שמכרו בשבועות הראשונים לקיום התערוכה כבר כ-50 תמונות, להקדיש את כל הכספים ממכירת היצירות לתמיכה בשיקום הריסות קיבוץ מנרה שבגבול הצפון.

המעוניינים לבקר בתערוכה שבקיבוץ צרעה יוכלו ליצור קשר עם מייק לוין בטלפון 050-5772125