"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל * "הפעם החלטתי לכתוב עלי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו הדוויים התעקשו לבנות חיים חדשים ולהוליד ילדים 'צברים' חופשיים, וזאת למרות כל מה שעברו בשואה" * מונולוג מרגש ומצמרר
*תמונה ראשית: עדינה בביקור בבית הכנסת הישן בקרקוב (1990). אלבום פרטי
הדור שלי נקרא "דור שני". אנחנו הילדים של הניצולים, אשר כיום מכנים אותם "שורדי שואה". הורינו עברו סבל נורא בגטאות, במחנות העבודה וההשמדה, איבדו את בני משפחתם המורחבת, איבדו שנות ילדות ונעורים – ובעצם חייהם נעצרו לגמרי בבת אחת.
בילדותי עדיין ראינו אנשים שכינו אותם "משוגעים", שהיו הולכים ברחובות וצועקים, ואנחנו הילדים ידענו שזה "בגלל השואה". בכמה משפחות היו הורים שלא ישנו היטב בלילה, ובמקרים קיצוניים גם סבלו סיוטים בלילות ומהפרעות נפשיות בימים.
היה לי סבא
מכל בני כיתתי בבית הספר היסודי בגבעתיים היינו רק שניים שיש להם סבא. האחד היה ילד שמשפחתו היתה ותיקה בארץ והיה לו סבא במטולה ו… אני. רוב רובם של חבריי לכיתה היו בנים ובנות לניצולי שואה ומשפחותיהם היו קטנות – בלי סבים וסבתות, בלי דודים ודודות.
איך זה שהיה לי סבא? הסיפור הוא שסבי, אביה של אמי, רצה לעלות ארצה עם כל בני משפחתו מפולין, לאחר שבנו הבכור נפטר. אבל הוא לא ידע מה בדיוק קורה בארץ ישראל. הוא שמע שיש חולות וגמלים… לכן החליט סבי, לייב רוטשטיין, כצעד ראשון לנסוע לבדו, למצוא עבודה ומקום מגורים בארץ ישראל, ואז יצטרפו אליו רעייתו, שלשת בניו ובתו. זה היה התכנון.
הוא עלה ארצה באוניה "פָּרִיטָה". הבריטים עצרו את כל 400 המעפילים ולבסוף הם הורשו לרדת אל החוף בנמל תל-אביב ב-22 באוגוסט 1939. שבוע לאחר מכן, באחד בספטמבר, פלשו הגרמנים לפולין, וסבי החל לחיות במשך שש שנים בדאגה עצומה לגורל רעייתו, בניו ובתו, שהנאצים הגיעו אליהם.
הוא חי בבית בשכונת נווה צדק בתל-אביב, על גבול יפו. הבית שלו היה צמוד לבית הספר "יחיאלי" לבנות, שהיום הוא מרכז סוזן דלאל. ומה עשה סבי, שהיה בעל בית חרושת לשוקולד וסוכריות בפולין? הוא הפך לסנדלר. הוא לא תיקן נעליים, אלא יצר בחורף נעלי בית חמות מבד משובץ עם פונפון צבעוני מצמר; בקיץ הכין סנדלים, עם סוליות עשויות חבל, שהוא כרך והדביק.
הוא לא ידע במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה מה קורה עם בני משפחתו. ואז, בתום המלחמה, בשנת 1945, הגיעה לארץ רק בתו, היא אמי. עמה הגיע אבי, אותו פגשה במחנה העבודה לאחר השחרור. על פי סיפור משפחתי משעשע, סבי קיבל הודעה על בואה והוא הגיע ל"שער העלייה" בעתלית כדי לקבל את פניה. כאשר הוא ראה את בתו עם בן זוג, הוא הסתובב ונעלם. אחר כך הסתבר שהוא מיהר לשוב לתל-אביב כדי להחליף את מיטת היחיד שקנה עבורה, במיטה זוגית.
ואכן, הוריי – לאה ושמעון פרנקל – נישאו מיד לאחר הגעתם ארצה בחצר הבית בנווה צדק, ואני נולדתי באותו בית. בהמשך נודע שאחיה הצעיר של אמי, משה (מוניק) רוטשטיין – שרד גם הוא. הוא הגיע ארצה ולרוע המזל הוא נפטר בארץ בגיל צעיר. הייתי בת תשע, ואני זוכרת את היגון על פניו של סבי, כאשר חזר הביתה לאחר הלוויית בנו… יש לציין שמכל משפחתו של אבי, שהיו בה שבעה ילדים, ניצלו רק הוא ואחיו הבכור, אשר לימים השתקע באוסטרליה.
מה ידעתי על השואה?
ניצולי השואה גילו גבורה עצומה גם לאחר המלחמה, כאשר הקימו משפחות. אמנם רוב המשפחות היו קטנות, עם ילד אחד או שניים, אבל הילדים האלו – אנחנו – צמחנו מצד אחד להיות "צברים", חופשיים, בניגוד לילדי הגולה. מי שנולד במשפחה כזו תמיד ידע, או חש, שההורים שלו עברו חיים קשים מאוד והם צריכים לרצות אותם במידה זו או אחרת.
האם הם סיפרו לילדיהם מה עברו? חלקם סיפרו, אבל רובם שמרו על שתיקה, כי רצו שהילדים שלהם יגדלו באווירה שמחה וחופשית. בבית שלי היו שני המודלים גם יחד. אימא שלי סיפרה וסיפרה ללא הרף על מה שעבר עליה בגטו ובמחנה העבודה. אבי לעומת זאת לא סיפר דבר.
אחד הסיפורים הקשים שסיפרה לי אמי היה על צעירה יהודייה שהגיעה למחנה בהריון. ברור שאם הגרמנים היו מגלים שהיא הרה, היו שולחים אותה מיד למוות. לכן כדי להסתיר את הבטן ההריונית, חברותיה קשרו את בטנה בהרבה סמרטוטים. לבסוף היא ילדה בצריף, בעזרת האסירות. ברגע שהתינוק יצא מבטן אימו והתחיל לבכות, פרצו פנימה משגיחים נאצים, לקחו את האם והתינוק, ומיד אחר כך שמעו חברותיה שתי יריות.
הסיפורים של אמי היו בלי התחשבות כלל בגילי הצעיר, לפרטי פרטים. ואגב, אחרי שנים היא סיפרה אותם גם לילדיי, נכדיה. לעומת זאת אבי – שעבר את אושוויץ – לא סיפר דבר. כאשר ביקשתי ממנו לספר, הוא היה מגיב: "אה… אני פעם אכתוב על זה ספר". רק לאחר מותו שמעתי מפי חברו על אחד האירועים הקשים שעבר, ואיך לבסוף, למרבה האבסורד, דווקא מנגלה, הרופא האיום, הציל אותו ממוות.
איך מנגלה הציל את אבי
והנה הסיפור: זה היה באושוויץ. יום אחד חבט בו אחד החיילים הגרמנים חבטות כה חזקות, עד שהוא איבד את הכרתו. חבריו ידעו שמי שלא כשיר לעבודה באושוויץ, אחת דינו למות. לכן הם לקחו את אבי והסתירו אותו בצריף שלהם. הם השכיבו אותו על אחד הדרגשים הגבוהים, כדי שהשומרים הגרמנים לא יבחינו בו.
עשרה ימים הוא שכב שם מחוסר הכרה ואז, ביום העשירי, באורח פלא, הוא התעורר ועמד על רגליו. בבוקר למחרת הוא יצא עם כל האסירים החוצה ונעמד בשורה לפני ד"ר מנגלה, שערך סלקציה. בהטיית אגודל הראה מנגלה מי לעבודה ומי למוות.
אבי התקדם וכשהגיע אל מנגלה, סימן הדוקטור באגודלו ימינה, לעבודה. ואז , לפתע, קרא אחד האסירים שעמד מאחור: "אבל הוא חולה". מנגלה שמע זאת ורמז לאבי לשוב אליו. אבי נעמד מולו ואמר לו: "נכון, אתמול הייתי חולה. אבל היום אני מרגיש חזק. אני יכול לעבוד". ומנגלה הביט בו, היסס לרגע ואחר סימן באגודלו שוב ימינה, לעבודה.
זה הסיפור היחיד, כאמור, שידעתי על מה שעבר על אבי בשואה. במשך שנים הטרידה אותי העובדה שיהודי הלשין על אבי. את הסיבה מצאתי בספרו המופתי של ויקטור פראנקל – "האדם מחפש משמעות". שם הוא ציין, שהיתה מכסה יומית של אסירים עובדים. וכך הסתברה לי הסיבה לניסיון ההלשנה. האסיר ההוא חשש שהמכסה תתמלא עד שיגיע תורו… זו רק אחת הדוגמאות לדילמות הקשות ביותר, שיהודים עמדו בפניהן בתקופת השואה.
כתיבה על השואה
לפני למעלה משלושים שנה הוזמנתי לשוחח עם תלמידי בית ספר תיכון על חיי כבת לניצולי שואה. אחרי המפגש הזה קרה לי משהו חד-פעמי. התעוררתי באמצע הלילה, ניגשתי אל חדר העבודה שלי, לקחתי דף ועט ו… ממש נשפכו מתוכי שירים.
כתבתי 23 שירים בבת אחת, הרגשתי שהמשוררים צודקים כשהם אומרים שהשירים "פורצים" מהם. וזה מפליא, יש לציין, כי בעבר לא כתבתי שירים, אלא רק פרוזה. השירים הללו ראו אור בספרי "צברית מצויה" (הוצאת "רשפים", 1993). בחרתי בכותר זה, מפני שתמיד ראיתי את עצמי צברית כמו כולם. והנה השיר הראשון שפותח את הספרון הזה:
יַלְדָּה לְמַתְחִילים
כְּשֶנּוֹלַדְתִּי הָיִיתִי יַלְדָּה לְמַתְחִילִים / לְאַבָּא וּלְאִמָּא שֶנִּפְגְּשוּ שָם / וּפֹה הִתְחִילוּ חַיִּים חֲדָשִים. / מִין נֵס כַּזֶּה. / אַחֲרֵי כָּל הַזְּוָעוֹת / פִּתְאֹם הֵרָיוֹן.
יַלְדָּה לְמַתְחִילִים. / בְּלִי סַבְתָּא שֶתַּעְזֹר / לַעֲשוֹת סְטָאז' / בְּאִמָּהוּת.
בָּכִיתִי בַּעֲרִיסָה. / וְאִמִּי עָמְדָה לְיָדִי וּבָכְתָה / גַם הִיא. / אָז אָמְרָה רִבְקָה הַבּוּכָרִית, / שֶהָיוּ לָהּ הַרְבֵּה בָּנִים: / "יִהְיֶה בְּסֵדֶר, תִּתְרַגְּלוּ. / אַתְּ תִּתְרַגְּלִי אֵלֶיהָ, / הִיא תִּתְרַגֵּל אֵלַיִךְ."
אֲבָל מִי הִתְרַגֵּל? / מַמְשִיכִים לִבְכּוֹת. / בִּכְלָל לֹא קַל לְאֵשֶת מַחֲנוֹת / לְהִתְרַגֵּל לְחַיִּים חֲדָשִים, / וְלֹא קַל לְחַיִּים חֲדָשִים / לְהִתְרַגֵּל
לאחר מכן החלטתי לכתוב ספר על קורותיה של אמי בעת השואה. התיישבתי לפניה והפעלתי רשם-קול, (אז עוד לא היה נפוץ להקליט בווידאו). ביקשתי ממנה להתחיל לספר. כיוון שאני זכרתי את סיפוריה מאז ילדותי, היו פעמים בשיחתנו שאני השלמתי לה פרטים. ואת כל סיפוריה הוצאתי לאור בספרי "אני לוֹלָה" (הוצאת "רשפים", 1995).
ביקורים בפולין
במשך שנים רציתי לבקר בפולין, בארץ בה נולדו הוריי, בה עברו עליהם ימי ילדותם ונעוריהם עד פרוץ המלחמה, בה הם היו אסירים במחנות העבודה וההשמדה וניצלו, ובה נספו רוב בני משפחותיהם.
אבל חששתי, חששתי איך אגיב שם בביקורים במחנות השמדה ואיך זה ישפיע עליי, כמי שגדלה עם הסיפורים של אימי ועם שתיקתו של אבי. לכן החלטתי לצאת לפולין עם הלמידים וחבריי המורים, בתקווה שזה יעזור לי להתגבר על רגעים קשים, אם יהיו שם לידי. ואכן כך היה. בשלב זה כבר הייתי אישה בוגרת, נשואה ואם לשלושה ילדים גדולים. המשפחה שבניתי הסבה לי תחושת ביטחון, וידעתי שגם אם יהיה קשה, יש לי מקום בטוח לחזור אליו.
הביקור הראשון שלי בארץ זו היה שנת 1990, כאשר יצאתי עם משלחת תלמידים מבית הספר כפר-סילבר, בו עבדתי כמורה וכמחנכת.
הסיור הראשון בפולין
הביקורים במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ומיידנק לא היו קלים. והשאלה "איך הם עברו את זה?" שהיתה קיימת אצלי תמיד, התגברה במחנות ההשמדה בהם ביקרנו.
באושוויץ סיירנו בין בניינים גבוהים עם לבנים אדומות ובכמה מהם ראינו מוצגים, ביניהם מזוודות של היהודים שהגיעו לשם בהאמינם שהם מגיעים לעבוד, מיכלי גז הצקלון, ערמות השיער האפור של האסירים (כתוצאה מהגז).
בבירקנאו יש צריפי עץ עם הדרגשים המונחים זה על זה בצפיפות. במיידנק נשאר הכול אותו דבר, עם שכבות אבק. היה שם צריף עם כובעי האסירים ובגדיהם המפוספסים, ערמות של מסרקים ועוד חפצים שנאספו בידי הגרמנים לקראת משלוח לגרמניה, ובמיוחד מזוויעה ערמת האפר הגדולה בחוץ.
אמנם ראינו באותו סיור גם את פולין האחרת, היפה, את העיירה הציורית זקופנה בהרים, שאימי סיפרה לי שהם נפשו שם. גם שטנו על נהר הדוּנָיֶץ, אכלנו במסעדות את האוכל המסורתי ואהבתי את הכיסנים ואת עוגות השמרים עם האוכמניות.
אבל מה שהביא אותי להחלטה חדשה בחיים היה הביקור בבית הקברות היהודי בוורשה. דווקא שם, בעולם המתים, למדתי על עולם החיים היהודי שהיה קיים לפני השואה בפולין. היו שם קברים של בונדיסטים, ציונים, דתיים, חילוניים, סופרים כמו פרץ ואנסקי, שחקנים כמו אסתר קמינסקה. ופתאום הבנתי כמה עשירה ומגוונת היתה הקהילה היהודית בפולין. כמה תרמו היהודים לחיי התרבות, הפוליטיקה, המסחר ועוד. לפיכך החלטתי לחקור ולשקף את חיי היהודים בפולין דווקא לפני השואה. בחרתי בנושא לעבודת הדוקטורט שלי שהוא: "עיתוני ילדים יהודיים בעברית וביידיש שראו אור בפולין בין שתי מלחמות העולם".
עוד פרי מהביקור הזה היה הספר "הם ירו גם בעורבים", שכתבתי. ומעשה שהיה כך היה: זמן קצר לאחר שובי, בינואר 1991, פרצה מלחמת המפרץ. בתי ואני נשארנו בבית, כי לא ניתן היה לצאת ללמוד וללמד. ואז, בלי תכנון, התחלתי לכתוב ספר על משלחת נוער וביקורה בפולין. אני כתבתי פרק ובתי הקלידה אותו וכך סיימנו אותו. הספר יצא לאור בהוצאת "עם עובד". מעניין שכתבתי אותו מנקודת מבט של תלמידת תיכון, ולא של המורה המבוגרת.
בחרתי בכותר זה לספרי בעקבות עדות של ניצול שואה, שסיפר במפגש עם תלמידים ומורים: "באושוויץ היו עורבים שחטפו חתיכות בשר אדם ועפו איתם בסביבה. (הרי העיירה אושוויצם הפולנית היתה קרוב מאוד לאושוויץ). לכן, כדי לא להסגיר את העובדה שהורגים שם יהודים, היו החיילים הגרמנים על מגדלי השמירה יורים בעורבים." ואגב, ברור שמי שהתגורר סמוך למחנות המוות לא היה זקוק דווקא לעדויות אלו של העורבים. הרי העשן שהיתמר מעל ארובות התנורים בהם שרפו בני אדם והריחות הנוראים, בוודאי הגיעו לכל הסביבה.
במהלך השנים ביקרתי בפולין עוד פעמים רבות, בעיקר לצורך המחקר. הייתי חודש בקרקוב בקורס כדי ללמוד את השפה הפולנית. אגב, הסתבר לי שאני מבינה את השפה, כי הוריי דיברו בה ביניהם. הייתי פעמיים בוורשה, בכל פעם למשך חודש ומצאתי חומר רב בספרייה הלאומית הפולנית. יש לציין שהפולנים שומרים על עיתונים ומסמכים יהודיים מכל משמר.
בהזדמנויות אלו ביקרתי בעיר לודז', בה נולד אבי. מצאתי את בניין בית הספר בו למד. כמו כן ביקרתי בעיירה סוסנוביץ' בה התגוררה משפחת אמי. מצאתי את הדירה בה התגוררו ואת בנין בית החרושת של סבי. הגעתי גם אל בנין בית הספר התיכון של אמי, שם ריכזו את הבנות לפני ששלחו אותן למחנות העבודה, ושם אמי ראתה את אימה, סבתי, בפעם האחרונה. באחת הפעמים ליוותה אותי בתי הדס, ובסוסנוביץ' היא זיהתה את שלד בניין בית הכנסת, בו שרפו הגרמנים את המתפללים היהודים – סיפור שסיפרה לנו אמי, ומופיע בספרי "אני לולה".
לסיום, רק כאשר בגרתי וילדתי ילדים, הבנתי שהילדות שלי לא היתה קלה. אצלינו בבית לא חיבקו, לא נישקו ולא צחקו.
הבאתי לעיל את השיר הראשון מספרי "צברית מצויה", ואסיים בשיר האחרון בספר זה:
מַשֶּׁהוּ שָׂמֵחַ אוֹ אֵיזֶה נִצָּחוֹן!
הִיא נוֹלְדָה בַּיּוֹם בּוֹ נִבְחֲרָה / רִנָּה מוֹר מִיִּשְׂרָאֵל / לְמִיס תֵּבֵל. / אֵיזֶה נִצָּחוֹן! / יָשַׁבְתִּי עַל הַדֶּשֶׁא / מִחוּץ לְבֵית הַיּוֹלְדוֹת / וְחָלַמְתִּי וְתִכְנַנְתִּי. / הַבַּת שֶׁלִּי תִּהְיֶה / יָפָה וְחָפְשִׁיָּה. / וְאוּלַי גַּם הִיא תָּבוֹא בֵּין הַגּוֹיִים / לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם אֵיךְ / הַיְּהוּדִים מְנַצְּחִים.
וְאָז הִגִּיעַ דּוֹדִי הַיָּחִיד לְבִקּוּר / וּבִקֵּשׁ שֶׁאֶקְרָא שָׁמָּה / אֶסְתֵּר / עַל שֵׁם סָבְתָא שֶׁנִּסְפְּתָה. / וַאֲנִי אָמַרְתִּי: לֹא. / סְלִיחָה. / אֲנִי גָּמַרְתִּי עִם הַשּׁוֹאָה. / וּבְכָל זֹאת הִיא נִקְרֵאת "הֲדַס" / עַל שֵׁם "אֶסְתֵּר" / הִיא "הֲדַסָּה / שֶׁמֶּלֶךְ הַגּוֹיִים / הִכִּיר בְּיָפְיָהּ וּבָחַר בָּהּ. / אֵיזֶה נִצָּחוֹן!
אכן, זה הניצחון – אנחנו במדינה שלנו, בונים אותה, מולידים ילדים חופשיים; אך לצערנו המלחמות לא פוסקות. מי יִתֵּן ונזכה כבר לחיי שלום ושלווה.
