ד"ר רועי גלילי הוא ארכיאולוג, חקלאי ממושב עידן – חוקר תרבויות ופעיל סביבתי, המעורב במאבקים סביבתיים להצלת מעיינות הערבה וצמחיית המדבר * עבור גלילי התמרים הם "ממצאים ארכיאולוגיים חיים" – אותם הוא חוקר כחלק מפרויקט BOSTAN באוניברסיטת חיפה, המבקש להתחקות אחר תולדות הבוסתן הארץ ישראלי הקדום * ראיון מרתק
*תמונה ראשית: דר' רועי גלילי ממושב עידן, מחובר בנימי נפשו לטבע ולמדבר. צילום: דוד קדמי
הביטוי הידוע "האדם הינו תבנית נוף מולדתו" (ש. טשרניחובסקי) הוא ההגדרה ההולמת ביותר לאיש המיוחד ויוצא הדופן – ד"ר רועי גלילי (56), ממושב עידן שבערבה, חוקר המתמסר בכל מאודו להגנת הטבע בחייו המקצועיים והערכיים ברחבי המדבר. גלילי מייצג בפועל את ערכי הטבע, נאבק על קיומם ומשתדל להסתכל קדימה ולראות כיצד ואיך אפשר לשקם את הנזקים שכבר נעשו. החינוך לאהבת הארץ והשאיפה למעשים טובים שקיבל מהוריו וממוריו, דרך לימודי הארכאולוגיה, מחקריו והתנסויותיו בשטח הינם דוגמא טובה לכיצד חינוך וכיצד השפעת עיסוקם המקצועי של הוריו החלוצים, עשויים היו להשפיע על דרך חייו ובחירותיו. פעילותו ומאבקיו הסביבתיים לא באו מחלל ריק.
ספר על משפחתך הגרעינית כגורם משפיע לבחירת דרכך המקצועית.
רועי גלילי: "אני מגדיר עצמי חקלאי, ארכיאולוג ופעיל סביבה, לא בהכרח בסדר הזה. כל התחומים הללו חשובים לי – ולעיתים הסדר משתנה בהתאם לנסיבות. חוץ מזה אני הרפתקן ומטפס הרים (באקדמיה אני מאד יוצא דופן, ומגדיר עצמי כ"פושטק").
"נולדתי בקיבוץ עין השופט, וגדלתי במדרשת שדה בוקר להורי: אלון גלילי ז"ל ואמי שמחה תבד"לא, כבן שלישי במשפחה בת ארבעה ילדים – אחות בכורה ושלושה אחים צעירים יותר. שדה בוקר של שנות השבעים והשמונים במאה הקודמת, הייתה 'מקדש מעט' לחובבי טבע ושוחרי מדבר. חוויות הילדות והתבגרות של אחיי ושלי בשדה בוקר היו מכוננות עבורנו. אימי שימשה כאם בית בבית ספר התיכון וכמנהלת הספרייה, ואבי היה מנהל מחוז דרום ברשות שמורות הטבע (היום רט"ג) ואחר כך הקים את ה'סיירת הירוקה'. שניהם היו ממקימי מדרשת שדה בוקר ומראשוני המתיישבים בהר הנגב."
נוסיף גם כי אלון גלילי ז"ל הוא מחבר הספר "ארץ אהבתי", ספר מדהים הכולל סיפורי ארץ ישראל מימיה הראשונים של המדינה וכן זיכרונות אוטוביוגרפיים. בפתח ספרו כתב אלון גלילי: "אני בן הארץ הזאת, ארץ אָהֲבָתִי. הלכתי בשביליה, שמעתי את סיפוריה. סיפרו אותם פלחים, תושבי כפרים, בדואים נודדים, דרוזים, תושבי הארץ וגם תושבי לבנון וסוריה. הסיפורים נולדו וסופרו סביב מדורות, בטיולי תנועות הנוער. סיפרו אותם מפה לאוזן, מאב לבן, לעיתים שרו אותם – אך לרוב איש לא רשם אותם ובמות שומעיהם ימותו גם הם. סיפורים אלה אני רוצה להנציח בטרם יאבדו…"
"אבי ז"ל, שנפטר לפני כשלוש שנים, היה אדם מסור באופן מיוחד," מספר רועי. "הוא לא ידע להפריד בין החיים הפרטיים והעבודה, הגנה על הטבע הייתה השליחות שלו בחיים, וכך הפכה העבודה שלו לשגרה שלנו. יצאנו עם ההורים: למסעות בנגב ובסיני, פיקוחי צייד, ספירות צבאים, מבצעי שיקום, הצלת עצים, בע"ח ועוד. זכורים לי במיוחד המבצעים לחשיפת האקוויפר שנפגע, הצלת עין זיק, והמבצע להצלת החרוב שנפגע מדליפת נפט של קצא"א ליד טללים. המסר היה שההגנה על הטבע הארץ ישראלי ובעיקר בנגב היא משימה שלנו ואחריותנו.
"הפנמנו וקיבלנו את המשימה בהבנה ואהבה. לא ידעתי בדיוק מה ארצה להיות 'כשאהיה גדול', אבל מדבריות והרים רחוקים תמיד משכו אותי, אני חושב שרציתי להיות בעיקר הרפתקן. הורי נתנו לי את 'הצידה לדרך', שממנה אני שואב עד היום כוח והשראה. את האהבה לטבע, לנגב ולמדבר הנחילו לנו ההורים, והיא מלווה אותנו עד היום כפטריוטים של הנגב והמדבריות במשרה מלאה. הם גם איפשרו לנו לבחור את הדרך שלנו בחיים.
"כל אחד מארבעתנו בחר את תחום עיסוקו ותחביביו. הדס משמשת כעובדת סוציאלית ומתגוררת במצפה מתת. אודי הוא ראש מחלקת הידרומטריה ברשות המים ומתגורר במושב ניר משה. ואחי הצעיר אמיר הינו גיאוגרף חוקר באוניברסיטת בן גוריון ומתגורר במדרשת שדה בוקר. את רעייתי עפרי הכרתי כמדריכה בביה"ס שדה בשדה בוקר – והיא חולקת איתי את האהבה לטבע ולמדבר וצועדת לצידי, שותפה מלאה במסע חיינו.
"לאחר השירות הצבאי ביחידה מובחרת, טיילתי באפריקה הדרומית והמרכזית כשנה בערך. גם כשחזרתי לארץ בלב נשארתי מחובר מאוד לאפריקה המרתקת. לכן חזרתי ליבשת המאתגרת עוד פעמים רבות והצלחתי לטפס על כל הפסגות הגבוהות ביבשת: קילימנג'רו, הר קניה, רוונזורי וטובקאל."
השלב הבא בחייו, הוא מציין היה המעבר לצפון הארץ, דווקא לאחר נישואיו לעפרי. כשחזרו מחו"ל הקים רועי גלילי מסגרייה ובמקביל למד. באותה התקופה, זה התאים לזוג הצעיר לגור בצפון, שם גם נולדו בניהם מעיין (28), הלומד כיום היסטוריה באוניברסיטה העברית) וטל (26), שהשתחרר בימים אלו משירות ארוך בקבע.
"גרנו במרכז חבר בתענכים כמה שנים," נזכר רועי באותה תקופה של חיים במועצה גלבוע, "מהתקופה הזאת נשארו לנו בעיקר חברים טובים במושב רם-און. אני תמיד אומר 'הנסיבות הרחיקו אותנו מהמדבר, והלב החזיר אותנו לשוב ולהשתקע בערבה".
בשנת 2004 עברה משפחת גלילי – רועי, עפרי, מעיין וטל למושב עידן. שני הילדים הנוספים של המשפחה נולדו כבר בערבה: נוגה (19), המשרתת בצה"ל ואופק (17), עדיין תיכוניסט. כולם למדו בתיכון בבית הספר הסביבתי בשדה בוקר במגמת אקולוגיה ולימודי סביבה. "כל ילדינו מחוברים למדבר וחובבי טבע וסביבה, כל אחד בכיוון שלו. מילדות הם השתתפו בחפירות הארכיאולוגיות שביצעתי, ואף הצטרפו לכל הפרויקטים שלי לשיקום המעיינות. בימים אלו טל – בננו השני, שהשתחרר לאחר שירות צבאי ארוך, שב לערבה והתקבל למושב. עובדה שממלאה אותנו בגאווה ושמחה. כרגע הוא עוזר לי במשק, ולומד איך יקים בשנה הבאה משק משלו."
עידן – השתלבות ותרומה בקהילה
"רציתי תמיד לגור בערבה, ראיתי בה אזור פראי ומרתק. בחרנו בעידן כיוון שהוא היה המושב היחיד באותה תקופה בראשית שנות ה-2000 , עם הפנים לקליטה של חברים חדשים – וכמובן בשל מיקומו הגאוגרפי, שהתאים לתפישת חיינו. אנו שמחים עד היום על ההחלטה והמעבר. נקלטנו יפה ובלי בעיות, כולל הילדים."
לדברי גלילי, מושב עידן הוא מושב חזק מבחינה חברתית וזה היה חשוב להם. מעניין שכבר בשנה הראשונה הם הקימו משק משותף עם שכניהם, האחים רן ושחר פלג, שאף הם התקבלו למושב באותה השנה, אך ללא כל היכרות מוקדמת. מהלך לא מקובל, בוודאי שלא בשנה הראשונה להקמת המשק.
כל נחלה בעידן משתרעת על 80 דונם, השטח החקלאי מונה 55 דונם, עוד 3 דונם לחלקה א' והשאר כלול בשטח המחנה. שתי משפחות השותפים מודות עד היום על החיבור ועל השותפות רבת השנים, שהוכיחה עצמה בשטח, והם מאחלים לעצמם שימשיכו לעבוד יחד עד הפנסיה ויותר.
בשנים הראשונות הם גידלו תבלינים (יותר מ-10 מינים) כמו: ריחן (בזיל), מרווה, אורגנו ועוד, וכן ירקות: פלפל, בצל, קישואים, חצילים, מלון ועוד. שני המשקים בנו במהלך השנים צוות עובדים חזק. הם הבינו שעבודתם החקלאית חייבת עובדים מקצועיים ובעיקר מסורים: "יצרנו עם העובדים התאילנדים שלנו קשרים קרובים, והם מהווים בשבילנו בני משפחה, מה שנותן אווירת עבודה נעימה, יעילה, מקצועית ויצרנית. אנחנו משתדלים להתעדכן ולהקפיד על תחזוקה טובה של המשק. בשנים האחרונות עברנו מגידולי יצוא, לשוק מקומי. היום אנחנו מגדלים ענבים, עגבניות, פלפל, אבטיח ותמרים ורואים ברכה בעמלנו.
"מעבר לעיסוקנו המקצועיים אנו משתדלים לתרום מבחינה קהילתית. להיות פעילים ומעורבים בהתאם לכישורינו, בוועדות המושב, הקהילה והמועצה. זה מתבטא בארגון פעילויות מסוגים שונים. בדומה למבצעי התרמה של יבוליי הירקות של המשקים מידי שנה, ובמיוחד המיזם שזכה לחשיפה גדולה בזמן הקורונה."
עפרי גלילי, "האישה שאיתו", היא פסיכולוגית חינוכית לגיל הרך במועצה האזורית ערבה תיכונה, בפרויקט הדרכה לצוותי החינוך ובמוא"ז רמת נגב, וכן יוצרת דוקומנטרית. הפרויקט נקרא "מעלות". במהלך המלחמה התגייסה עפרי כמו מטפלים רבים, לסייע לתשושי נפש ונפגעים מהציבור שהתפנו מישובי העוטף והגיעו לקהילה בערבה ובאזור.
עפרי: "במסגרת עבודתי יצרתי סרטים דוקומנטריים, בעיקר על אנשים מבוגרים, וכן סרט קצר שהוקרן ב'פסטיבל הסרטים בערבה'. מבין הסרטים חשוב לי במיוחד לציין את הסרט על הקמת יישובי הערבה. הסרט עקב אחר התפתחות שמונת היישובים החקלאים והקהילתיים במועצה האזורית ערבה תיכונה וסקר את השינויים החברתיים וההיסטוריים שחלו בהתיישבות. הסרט נקרא 'חום זבובים ואבקת קסמים' – הכנתו ערכה כשנתיים, שכללו תחקירים, ראיונות רבים ואיסוף חומר ארכיוני. הסרט שיצא בשנת 2019 הוקרן מספר פעמים במושבים ובמרכז ספיר, שהוא המרכז המוניציפלי של המועצה. למדתי במהלכו להכיר ולהתיידד עם רוב תושבי הערבה, שאת חלקם הכרתי גם במהלך עבודתי כפסיכולוגית."
רועי: "שנינו כיהנו בהנהלות המושב, וכן נבחרתי להיות חבר במספר פורומים אזוריים. נציג המושב ב'מוא"ז ערבה תיכונה' ודירקטור בחברה הכלכלית שלה."
ספר על עבודתך כארכיאולוג.
רועי: "תמיד אהבתי והתעניינתי בארכיאולוגיה. למרות שהתארים הראשונים שלי היו בהיסטוריה ופסיכולוגיה (מהאוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת ת"א). בשנת 2008, במסגרת קורס ב'מועצה האזורית אילות', נחשפתי לעבודתו של ד"ר עוזי אבנר, שחקר את נושא 'הפולחן ובעיקר המצבות במדבר'. הנושא ריתק אותי ועוזי היה ותמיד יהיה למודל והשראה עבורי.
"התחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בשנת 2010. לאחר סיום תואר ראשון והמשכתי בלימודי המאסטר – לתואר השני. בדוקטורט התמחיתי ב'פולחן וקבורה במדבר בתקופות הפרוטו-היסטוריות'. מסתבר שמפגשים שלי עם: מורים, חוקרים ומרצים במסגרת הלימודים, הובילו אותי ליצירת מגוון שיתופיי פעולה. ולהעמקת הידע במחקרים."
בדומה רועי מסביר על ההיכרות עם פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה, אותו היכיר לקראת סיום עבודת הדוקטורט שלו. יחד הם חקרו את נושא "סחר השיירות בתקופות הרומית, ביזנטית והאסלאמית הקדומה". במסגרת מחקר זה מצאו באתרים הארכיאולוגיים גלעיני תמרים רבים מטיפוסים שונים.
"כמגדל תמרים במושב עידן וכפעיל סביבה העוסק בהיעלמות התמרים מאזורנו, הנושא זה עניין ומשך אותי מאד. וכך הגעתי למחקר התמרים, אותו אני עושה במסגרת פוסט דוקטורט באוניברסיטת חיפה. עצי התמרים נושאים איתם אוצר עצום של ידע על ההיסטוריה של האזור ועל הקשרים התרבותיים במזרח הקדום. אלו הם ממצאים ארכאולוגים חיים ונושמים. זה בהחלט מפתיע אבל גם מרגש, שבשנים האחרונות הפכו נופי ילדותי לחידות חיי.
"במהלך מחקרי גיליתי ממצאים רבים ותובנות מפתיעות ומרתקות, על האזור שבו גדלתי. המדבר מסתורי ומרתק מאד מבחינה ארכאולוגית, יש בו הרבה יותר חידות ושאלות מתשובות וכל אלו הפכו בשנים האחרונות לחידה המרכזית בחיי. כעת אני ממשיך לעבוד על הפוסט דוקטורט יחד עם שותפי פרופ' גיא בר-עוז וחוקרים נוספים מבית הספר לארכיאולוגיה ותרבויות ימיות באונ' חיפה, בפרויקט שמבקש להתחקות אחר תולדותיו ומאפייניו של 'הבוסתן הארץ ישראלי הקדום'. המחקר והעיסוק שלי על התמר המקומי, הוא חלק ממחקר הבוסתנים. אנו מנסים לשרטט את 'הביוגרפיה של המינים' הבולטים והחשובים בבוסתן הארץ ישראלי. שהם בגדול שבעת המינים המוכרים לכולנו, ואולי עוד כמה נוספים."
מאבקים סביבתיים למען הטבע
"לא ראיתי עצמי מלכתחילה כפעיל סביבה, אלא כחובב טבע, אבל ההתרחשויות הן שגרמו לי להיכנס לפוזיציה הזאת. הטבע הארץ ישראלי נמצא תחת איומים רבים, בעיקר בנגב, ובשנים האחרונות ראיתי בעיניים כלות חלק מנופי הילדות שלי, פשוט נהרסים לנגד עיניי כתוצאה מכרייה אינטנסיבית, הקמת תשתיות חסרות רסן, מעינות שזוהמו והתייבשו, עצים ובעלי חיים שנכחדו ועוד. כל זאת דווקא בעידן של 'שיבת ציון המודרנית', בקדנציה שלנו ממש. לכן התחלתי לנקוט במספר פעולות להגברת המודעות, בתיעוד, כתיבה, הידברות וכ'ו."
ד"ר גלילי מסביר שבשני העשורים האחרונים הוא וחבריו – "מחבקי העצים והנופים" – יצאו ונקלעו למאבקים סביבתיים לא מעטים, במאמץ להציל את הטבע שלנו: "לאחרונה אני עוסק גם בזירה המשפטית, בעיקר במאבק להצלת מעיינות עין צין ועין עקרבים. אנחנו נאבקים ביחד עם דורית אביהר בת מושב חצבה, עמרי שקותאי ממושב צופר וליאורה אמיתי ממצפה חרשים. וכן עם משרד עו"ד דרור לווינסון בתביעה ייצוגית כנגד חברת כי"ל."
מדובר בתביעת ענק המתמקדת בזיהום והרס נאות המדבר בערוץ נחל צין התחתון, ובדרישה לשקם אותן. "הדרך עודנה ארוכה מאוד, אבל מבחינתי זו בהחלט שליחות ומשימת חיים. כתוצאה מהמאבק הזה הכרחנו את כי"ל לממן ואת רט"ג לתפעל תכנית שיקום גם להצלת אחרוני התמרים החיים במעיינות ובאזור.
"ההליך המשפטי נמצא כרגע בגישור שאני מנוע מלדווח על מה מתרחש בו. אבל זה לא מעודד, דווקא משום שרשויות המדינה, רט"ג ורשות המים, שבמשך שנים רבות 'ישבו על הגדר' וסירבו לסייע במניעת הזיהום ועכשיו הן מייצרות אין סוף מחסומים בירוקרטיים לשיקום."
גלילי מציין שהמצב מאכזב, אבל הם לא מוכנים להיכנע ולוותר ומכריז שהם יאבקו עד שנאות המדבר הנפלאות האלו, יחזרו לימי תפארתן עם כל הכרוך סביבן: "לא נוח לי בזירה המשפטית, ואני מקווה שזה יגיע בקרוב מאד לסיום. ונוכל לגשת למלאכת השיקום, המצפה לנו."
מאבק נוסף הוא המאבק לשיקום עיינות הערבה, שסבלו בעשורים האחרונים מהידלדלות מי התהום, כתוצאה משאיבות יתר. תהליך השיקום במקרה הזה מצריך יוזמות רבות ורעיונות שונים ויצירתיים, כדי לייצר לכל מעיין ובית גידול פתרון, שיאפשר לו לחזור לנבוע ולשגשג.
התמרים שהתגלו במדבר
"נושא התמרים קרוב לליבי כבר שנים רבות. הניסיון להתחקות אחרי מוצאם ושורשיהם של 'תמרי הבר' התחיל כאמור ממאבק סביבתי שניהלתי. הטריגר הראשוני היה מהסקרנות שעוררו בי הממצאים בחפירות, וכמובן מתוך היותי חקלאי המגדל תמרים. ההגדרות תמר בר או תמר פרא הן לא מדעיות. יש לנו זנים מקומיים של 'תמר מצוי' במעיינות רבים בערבה ובנגב המערבי, ואלו הם זני מורשת מקומיים. ויש מין תמר נוסף שהתגלה ונקרא 'התמר הכרתי' הנחשב לנדיר. זהו מין תמר שלא היה ידוע על קיומו מחוץ לכרתים ומן החוף התורכי באזור אנטליה, אך למרבה הפלא הוא התגלה גם בישראל: בעין זיק, שביב, צין ועקרבים."
במסגרת המחקר שנעשה בשיתוף דר גיא בר-עוז, ד"ר מירב מאירי מאונ' ת"א, ד"ר ארנסטו טסטה וד"ר מוריאל גרוס בלזר, ממכון מונפליה בצרפת, נעשה ניתוח הפרופיל הגנטי של עשרות עצים מנאות המדבר בנגב ובערבה. באופן מאוד מפתיע ומרגש, הסתבר לנו שהתמרים בנאות המדבר הפרוסות לאורך ערוצו של נחל צין, ובמיוחד בעין זיק ועין שביב, אינם ממין 'תמר מצוי' (phonenix dectilfera), אלא ממין 'התמר הכרתי' (phoenix Theophrastis). זהו מימצא חשוב ומפתיע שמשנה את ההבנה באשר לתמרים המקומיים. ולקשר בין העצים העתיקים האלו לבין בני האדם."
גלילי מוסיף שסקר "תמרי הבר" נערך על מנת לאפיין גנטית את מרבית התמרים בנאות המדבר, אך לא את כולם, מאחר וזה יקר ומצריך עבודה רבה: "במהלך הסקר גילינו שבנאות המדבר האחרות לא נמצא המין הזה (הכרתי), אלא 'התמר המצוי' אבל מזנים מקומיים. הגילוי הזה חשוב מאוד, גם משום שזה מצביע על כך שבעידנים קדומים 'התמר הכרתי' היה בכל המרחב. וגם משום שחלק קטן מהגנטיקה של 'התמר הכרתי' נמצא ב'תמר המצוי', והוא שריד לתהליכי ההשבחה הקדומים. בנוסף יש לממצא חשיבות יישומית בשטח.
"תמרי הבר דומים ל'תמר המצוי' אך הם גבוהים מאוד וגדלים בקבוצות עצים, כ'קהילות' של עשרות עצים, מין ג'ונגל צפוף ויפה. הפירות שלהם קטנים ולא טעימים אבל יש בהם חשיבות לחקלאות, בעיקר בכך שהם משמרים תכונות שאבדו לזנים המבויתים בתהליכי הביות במשך השנים. בתכונות אלו שהשתמרו ב'תמרי הבר' ניתן להשתמש לשיפור ולהקשחה של המינים המבויתים."
הנותן הוא המקבל
איך עברה המלחמה על המושב, עליכם והמשק?
"ביום שבת ה-7/10 היינו במרחביה, בביקור חג. בשש בבוקר יצאנו עפרי ואני לצעידת בוקר וכשחזרנו בשבע בערך פגשנו את בננו מעיין שחזר יומיים קודם לכן מהודו. הוא אמר לנו שיש התקפות טילים כבדות על העוטף ועל גוש דן ויש תמונות מפחידות של מחבלים באופקים. פתחתי את הטלגרם ואחרי רבע שעה של התבוננות מקפיאת דם בזוועות הפסקתי, והחלטתי באופן מאוד אינטואיטיבי למנן את הצפייה בכל הרשתות החברתיות, ובכל הריאליטי האכזרי הזה. החלטה טובה שהפכה למצפן שהדריך אותי בכל החודשים הקשים שעברו מאז."
מעיין, הבן הבכור, הוקפץ לנחשונים, שם ישב הגדוד שלו. בני הזוג מיהרו: "הנחתי שמתקפה כזו מתואמת עם החיזבאללה, ואולי גם עם ארגוני הטרור ביו"ש, ושמתקפות נוספות יגיעו תוך שעות אחדות. התארגנו ומיהרנו דרומה דרך הבקעה בשתיקה מעיקה וחששות כבדים, כמעט בלי לשמוע חדשות. בדרך דיברנו עם הבן השני שלנו, טל שהיה במעגן מיכאל. הוא אמר לנו שגם הוא הוקפץ לבסיסו."
במושב עידן, ה-7 באוקטובר שררה שלווה מוזרה, שקט של שבת בלי טרקטורים ובתי אריזה. אבל כיתת הכוננות התארגנה והמון אנשים צעדו באי שקט ברחבי המושב. היה מין רצון כזה להיפגש, אבל היה פחד גדול מהשמועות שהוסיפו להגיע, על הטבח ביישובי העוטף ועל פלוגות שלמות שחוסלו על הגבול: "ניסינו להתקשר לטל אבל הוא לא היה זמין ועל עד אחרון ימי אכה על חטא, על כך שלא לקחתי נשק וטסתי לעוטף. אבל איכשהו באותו זמן, זה לא כל כך עמד על הפרק והכול היה לא ברור, במיוחד הידיעה מאיפה תיפתח הרעה, וזה שהצבא לא היה בדיוק שם. רק אחרי שדיברתי עם אודי אחי שנקלע לדו"צ כמעט קטלני במושב יכיני. ממנו הבנתי שייתכן שאילו הייתי נוסע, הייתי אולי נהרג.
"במהלך המלחמה עברתי, כמו כולנו אני חושב, טלטלה נפשית. במובן מסוים הטראומה של הלוחמים, 'אשמת הניצול' שאיחרו להגיע ליישובי העוטף. זו צלקת אבל זה גרם לי בסופו של דבר, להאמין שחייבים לייצר סביבת חיים טובה ומיטיבה.
"במושב היה מצב עגום, שהתחילו להגיע ידיעות ראשונות על בני חברים שנהרגו. אוהד (בודי) כהן ז"ל בן המושב שנהרג ביום הראשון למלחמה. הידיעות המשיכו להגיע, על ילדים של חברים. נהרגו עוד ארבעה ממושבי הערבה: גלי שקותאי ז"ל, רואי אליאס ז"ל ועידו ז"ל – שלושתם מצופר ויפתח שחר ז"ל מפארן.
"תקופה קשה מאוד, נשארנו מצולקים מהמלחמה, אבל עידן מושב חזק וקהילתי נתנו ידיים וביקשנו לחזק ולעטוף בעיקר את משפחת כהן, ואת המשפחות השכולות מהמושבים השכנים. בתחילת המלחמה עד שחויילתי נסענו עפרי, בתנו נגה ואנוכי במשך כמה שבועות, להתנדב בחקלאות בעוטף. התאילנדים שלנו לא ברחו, בשבילנו וגם בשבילם אנחנו משפחה. במהלך המלחמה אפילו חזרו לארץ עוד שלושה עובדים שעבדו אצלנו בעבר.
"בהמשך המלחמה חויילתי למילואים ליחידת 'ניוד יהלום', יחידה שנבנתה במהלך המלחמה על מנת להתמודד עם צרכי ניוד הכוחות של יחידת יהלום, שגדלה מאוד במלחמה. היחידה הוקמה ע"י יוצאי יחידות שונות, עם ניסיון רב בנהיגה מבצעית וחילוץ – מרביתם מבוגרים שחזרו מפטור. שם נחשפתי לאנשים נפלאים ולחלקים שלא הכרתי בעם ישראל ואהבתי. ראיתי שלכל אחד יש את הסיפור והצדק שלו. כמו כן, הגיעו המון מתנדבים לעזור במושב וגם למשק שלנו, וזה הרחיב את הלב. בגדול המשק שלנו לא נפגע. היה רק קושי שאנחנו, שני השותפים היינו במילואים, וניהלנו את המשק מרחוק. אני מאמין שבתרומה, בקשר אנושי וגם במחקר יש גאולה אישית. הנותן הוא המקבל (מ'כתם נהדר' שלמדתי מאחינועם ניני)."
האם אתה רואה בכל עיסוקיך הרבים שליחות?
"לא חושב שבכל מה שאני עושה יש שליחות, זו מילה גדולה. אבל אני כן חושב שחשוב לי לעשות דברים משמעותיים, במיוחד ככל שאני מזדקן. בחלק מהדברים שאני עושה ופועל, אכן יש בשורה לגבי הקשר והמחויבות שלנו לסביבת חיינו. אני מאמין שחייבים לנהוג בכבוד בארצנו: לנופים, בחי ובצומח שלהם זכות לחיות אינה פחותה משלנו."
מהן תוכניותיך לעתיד?
"מאז השביעי באוקטובר עברתי כמו רבים מאיתנו מהפך, אני משתדל להתרכז בטוב ובחיובי – ומתרחק מכל מה שהוא לדעתי גורם לרע או מפלג, כי אני סולד מקיצוניות פוליטית וצדק קדוש. הכלל המנחה אותי הוא 'נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ'. אני משתדל ליישם את הכלל הזה בכל הנושאים שבהם אני עוסק. תוכניותיי לעתיד לכתוב ספר שיתאים גם לחוקרים וגם למתעניינים על סיפורם המשותף של בני אדם ותמרים, וכן לכתוב ספר על תולדות מדרשת שדה בוקר; לשקם את עין צין ועין עקרבים ואת מעינות הערבה; לצאת למסעות ארוכים ולטפס על כמה הרים גבוהים שסימנתי לי באיטליה ובנפאל. לגדל ענבים, ליהנות מנכדים ולהזדקן בנחת עם רעייתי עפרי."
