כך הקימו שני מוזיקאים צעירים, נתלי גולדברג וצביקה פוגל, זוג בחיים וחברי מעגן מיכאל, את "מרכז נונה לאומנויות הקול" התוסס, בו שרים מאות ילדים וחברים מהאזור
במוצאי שבת האחרונה התקיים בחדר האוכל של מעגן מיכאל מופע חגיגי ומיוחד במינו בפני מאות צופים נלהבים (כ750 לדברי המארגנים) שהתקבצו ובאו מכל האזור ומעבר לו, לראות את ״ערימה של חבר׳ה על הדשא״, מופע שכולו שירים של יוצרים קיבוצניקים (רובם לשעבר) בביצוע מקהלת הנערות ׳נונה׳, עם עיבודים, ליווי וניהול מוזיקלי של צביקה פוגל. את הערב הנחה בחן רב העיתונאי אורי משגב (בן חפציבה) שסיפר על היוצרים והשירים. במהלך הערב שובצו קטעי וידאו נחמדים שהוכנו במיוחד, בהם סיפרו חלק מהיוצרים על ההוויה הקיבוצית האישית שלהם, ואיך היא מתבטאת בשירים שכתבו. אל המופע המדובר עוד נחזור בהמשך (הכתבה נכתבה ברובה לפני כן), אבל תחילה נספר על ״מרכז נונה לאומנויות הקול״ שנמצא במעגן מיכאל. נראה איך שני מוזיקאים צעירים, נתלי גולדברג וצביקה פוגל, זוג בחיים וחברי הקיבוץ, הצליחו עם חזון, רצון וכישרון, להפוך חלום למציאות תוססת שמקרינה על הקיבוץ ועל האזור כולו, עם מאות משתתפים קבועים.
פשוט הלכנו על זה
נתלי (47), בת הקיבוץ (מגיל 4), הייתה בצעירותה פסנתרנית. בבגרותה למדה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם הלכה לכיוון של תיאוריה וניצוח, ותואר שני עשתה באקדמיה בתל אביב. צביקה (39), מחיפה במקור, גם הוא פסנתרן מגיל צעיר, למד בבית הספר ויצ"ו לאומנויות, היה מוזיקאי מצטיין בצה"ל, למד באקדמיה למוזיקה בת"א – שם החל להתמחות בניצוח מקהלות, ועשה תואר שני באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. הם נפגשו לראשונה ב"הזמריה" (איך לא), אירוע מקהלות ארצי. ב-2012 כשהפכו לזוג צביקה עבר לגור בקיבוץ. לדבריו, ההתערות שלו בקיבוץ הייתה מיידית, כי מהר מאד הוא הפך למוזיקאי הבית. ניהל מוזיקלית את כל החגים, הפקות מקומיות, שירה בציבור וכו'. "החיים של נתלי ושלי קשורים מאוד בחיי התרבות בקיבוץ", הוא אומר. הזוג הזה, שבשיחה איתם נשמע בסינרגיה מלאה, הקים ומנהל יחד את "מרכז נונה לאומנויות הקול", שמתנהל כעמותה ושופע פעילות מוזיקלית מעוררת השראה.
מתי הקמתם את 'נונה'?
נתלי: ״ב – 2014 כשהמטרה שלנו הייתה להפיח קצת חיים בתרבות פה באזור. בהתחלה זה לא היה פשוט. שנינו עבדנו לפני כן עם מקהלה בעמק חפר, עד שהגענו למסקנה שהדרך הכי טובה שלנו להצליח בתחום הזה היא להקים משהו משלנו. לעשות את זה בעצמנו. צביקה בדיוק חזר מהלימודים באנגליה ואז החלטנו שהולכים על זה״.
איך מקימים מרכז למוזיקה?
צביקה: ״כשהחלטנו לעשות את זה לא היה לנו שום דבר, אבל לשנינו היה כבר רקע רחב בתחום המקהלה ועבודה עם זמרים. פשוט הלכנו .Out of the blue ,זה על הכנו את כל התשתית בקיץ אחד – בחרנו שם, לוגו, הכנו פליירים. אז עוד לא היה כל כך נהוג לפרסם ברשת ופשוט נסענו לכל היישובים בחוף הכרמל ותלינו מודעות. מבחינת מוסדות הקיבוץ לא ביקשנו שום דבר מאף אחד. החלטנו לעשות את הכול על חשבוננו. בשנה הראשונה זה היה חלק מהחוגים של הקיבוץ. עשינו את זה כתחביב בשעות הפנאי ואמרנו נראה מה יעלה מהשטח. לשמחתנו ההיענות הייתה גדולה וכבר בשנה הראשונה הגיעו אלינו המון ילדים קטנים מהקיבוץ. זה היה מאוד מפתיע. למזלנו מעגן מיכאל זה קיבוץ גדול ועשיר בילדים וגם זה שיחק לטובתנו. משם לאט לאט זה גדל. היום יש לנו כ200- זמרות וזמרים בכל הגילים בארבע מקהלות״.
ייעדתם מראש את 'נונה' למקהלות?
צביקה: ״כן, זה התחום החזק של שנינו. תיכננו שלוש מקהלות לפי גילאים, מכיתה א' עד י"ב. מקהלה של מבוגרים לא הייתה בתוכניות אבל אז באו המון אנשים ואמרו שגם הם רוצים לשיר, וככה הקמנו את מקהלת הבוגרים. אנחנו תמיד אומרים שזה הילד הלא מתוכנן שלנו״.
נתלי: "המקהלה הצעירה ביותר לגילאי כיתות א'-ג' נקראת 'נוניטה', אחר כך ד'-ו' – 'נונה קטנה', ז'-י"ב – מקהלת הנוער, נקראת 'נונה' – זו המקהלה המרכזית שלנו שגם מעלה את המופע עכשיו, ומקהלת הבוגרים 'נונה דה קאמרה'. בשתי מקהלות האמצע, שהן המקהלות הייצוגיות שלנו, שרות השנה רק בנות. לצערנו אין הרבה בנים שבאים לשיר בארץ, למרות שאנחנו מאוד מחפשים בנים שישירו. אבל יש לנו שני בנים פרטיים שלנו, בני 8 ו-6, ושניהם שרים במקהלה הצעירה ביותר. הם בטוח ימשיכו גם למקהלות הבוגרות. מבחינת החלוקה בינינו, אני מנצחת על שתי המקהלות הצעירות וצביקה על הנוער והבוגרים, למרות שבסוף אנחנו עושים את הכל יחד, גם בעבודה עם המקהלות".
השתלטות ידידותית
מאיפה כולם מגיעים?
נתלי: ״מהתחלה היה לנו ברור שאנחנו לא מכוונים רק למעגן מיכאל. לא רצינו שזה יהיה משהו פנים קיבוצי רק להופעות בחגים, אלא משהו הרבה יותר רחב שיגיע רחוק. היום מגיעים אלינו מהמון מקומות. משמשית בצפון, חיפה, הקריות, ועד עמק חפר״.
יש לכם עוד פעילויות מוזיקליות?
נתלי: ״כן. התחלנו כמרכז למקהלות וזו פעילות הליבה שלנו, אבל מהר מאוד הבנו שלא נסתפק בזה ובנינו תוכניות נוספות. יש לנו סטודיו לפיתוח קול עם קרוב ל40- תלמידים, פתחנו בית ספר למנצחי מקהלה והקמנו מערך להכשרת מנצחים בכל רחבי הארץ. השנה גם התחלנו תוכנית בשיתוף המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט להכשרת מנצחי מקהלה עם לימודי תעודה. יש לנו תוכנית לגני ילדים שנקראת ׳ילדים שרים׳, המטרה שלה היא לחשוף ילדים לזמר עברי ישן וטוב, לגרום להם לשיר. יש הרבה פעילויות.
איפה המרכז ממוקם, קיבלתם מקום מהקיבוץ?
(צוחקים…) צביקה: "קיבלנו זו הגדרה לא נכונה. התחלנו בחדרון קטן שנתנו לנו באיזה מועדון פה ולאט לאט 'השתלטנו', בצורה ידידותית מאוד, על עוד מקומות וחללים ברחבי הקיבוץ. אנחנו לא נמצאים במקום אחד. את החזרות עם המקהלות למשל אנחנו עושים במקום שנקרא 'האסם'. יש לנו חלום שפעם יהיה לנו מבנה אחד גדול שיענה על כל הצרכים שלנו. בינתיים אנחנו תמיד אומרים שמרכז נונה נמצא אצלנו בסלון, כי בסוף רוב העבודה נעשית מהבית".
הופעות?
נתלי: "המקהלות של ד'-ו' ובעיקר ז'-י"ב הן מקהלות ייצוגיות שמופיעות בכל רחבי הארץ. אנחנו מאוד משתדלים לחשוף אותן לסוגים שונים של מוזיקה ופרויקטים. העלינו למשל אופרה של ציפי פליישר, מלחינה ישראלית מודרנית, במרכז ענב בתל אביב. הקלטנו אלבום עם הזמרת הצעירה נוגה ארז. הנערות שלנו מופיעות עכשיו עם המוזיקאי והמפיק עמרי סמדר, וזה כולל הופעות במקומות כמו פארק הירקון ואמפי שוני. הן הופיעו כבר עם התזמורת הפילהרמונית והסימפונית של ירושלים. הופענו עכשיו, שנה שנייה ברציפות, בטקס בבית הנשיא ולא מזמן הופענו ב'יד ושם'. יש המון הופעות. היום כבר מכירים אותנו והרבה פונים אלינו. ויש כמובן גם הפקות מקור שלנו. אנחנו עושים כל שנה מופע גדול של זמר עברי עם כל המקהלות, לוקחים יוצר אחד ומעלים מופע עם השירים שלו. יש לנו מופעים חינוכיים, תכנית שנקראת 'שרים בטעם של פעם' – שירה בציבור עם משפחות וילדים. יש המון דברים. הקריטריון היחיד שלנו הוא שזו תהיה מוזיקה טובה".
לשיר כדי לא להשתגע
המופע "ערימה של חבר'ה על הדשא" הוא ערב של העצמה קיבוצית
ספרו על המופע שאתם מעלים עכשיו.
צביקה: "זה התחיל להתגלגל אחרי 7 באוקטובר. באותה תקופה עבדנו על מופע של שירי יהונתן גפן. את העיבוד האחרון, לשיר 'יהיה טוב', סיימתי ב-6 לאוקטובר ושלחתי לכולם ללמוד אותו. למחרת כולנו התעוררנו למציאות אחרת. אבל למרות שבהתחלה ביטלו את הכל, מהר מאוד הזמרים שלנו, לפחות הבוגרים, ביקשו שנמשיך להיפגש כדי לא להשתגע. השירה הייתה עבורם סוג של תרפיה נפשית. כשחזרנו לשיר עם כל המקהלות, כל השירים ששרנו קיבלו פתאום משמעות אחרת. בשיר 'ביקור מולדת' של יהונתן גפן ודייוויד ברוזה יש פזמון מצמרר: 'אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם, איפה כל הילדים, איפה הם כולם. מי לקח לי אותם'. החלטנו לעשות מהשיר הזה קליפ שקיבל מיד המון הדים והגיע עד חדשות ערוץ 2. כששאלו אותנו מה אתם הולכים לעשות כדי להנציח את 7 באוקטובר, אמרנו שאולי נעלה על נס את היוצרים הקיבוציים. הקטע הקיבוצי מאד דיבר אלינו אחרי מה שקרה, אבל החלטנו שלא נעשה ערב זיכרון אלא דווקא ערב של העצמה, כי אולי זה מה שצריך עכשיו".
איך זה התגבש?
"גיבשנו קונספט והתחלנו לחשוב מי היוצרים שנרצה לשיר את השירים שלהם. החלטנו ללכת על הדור היותר חדש – שלום חנוך, מאיר אריאל, מתי כספי, רחל שפירא, חמי רודנר, עילי בוטנר, והזמר ג'ימבו ג'יי שגר בקיבוץ אור הנר, עם השיר שלו 'סתלבט בקיבוץ'. אלה היוצרים שבחרנו. אחרי שגיבשנו את התוכנית המוזיקלית חשבנו שכדאי שמישהו גם ינחה את הערב הזה, לתת לו עוד תוכן. החיבור הראשוני עם אורי משגב נעשה בפגישה מקרית בקפלן. אני מאד אוהב אותו, וכשגילינו שגם הוא קיבוצניק ועוד מנחה ערבים כאלה, התלבשנו עליו. נפגשנו איתו ולשמחתנו הוא מאוד התלהב. החיבור היה מיידי. את התוכנית בנינו יחד איתו".
למה בחרתם בחדר האוכל?
צביקה: "אמרנו 'מה הכי קיבוצי בקיבוץ? חדר האוכל. בנינו שם את במת סדר פסח המפורסמת, נפנה את כל השולחנות ונשים כיסאות בשורות, כמו פעם'".
נתלי: "כשהייתי ילדה היו המון הופעות של אומנים בחדר האוכל. אני זוכרת את עצמי צופה שם במיטב האומנים שהגיעו להופיע בקיבוץ. ככה היה פעם, אבל היום זה כבר לא קורה, מכל מיני סיבות. במעגן מיכאל המופע היחיד שעוד מתקיים בחדר האוכל זה סדר פסח של הקיבוץ. אז רצינו להחזיר קצת עטרה ליושנה. לחזור לקונספט הזה של הופעות בחדר האוכל".
זה מופע כל כך מושקע, אתם רוצים להמשיך להופיע איתו?
צביקה: "מאוד. אנחנו רוצים להופיע איתו בקיבוצי העוטף וקיבוצי הצפון. לרוץ איתו כמה שיותר, בכל הארץ. שכמה שיותר אנשים ייחשפו אליו. הזמנו לערב הזה את כל רכזי התרבות של המועצות האזוריות ואת יו"ר התנועה הקיבוצית. אנחנו מאוד מקווים שזה יקרה, שירימו את הכפפה ויזמינו אותנו לעוד מקומות".
מילה אחרונה שלי: מופע נפלא. מרגש, מהנה, מעניין, רלוונטי מאוד, משאיר טעם של עוד. מגיעים לו חיים ארוכים, ומי שיכול שירוץ לראות.
