כרמי חוסטצקי-משיח ממושב פארן הוציאה לאור ספר ראשון לילדים "אבא עושה קוקיות" – ספר שיצא לאור בתקופת הקורונה והפך ללהיט * הספר מבוקש גם במוסדות החינוכיים לקטנים ולפני כשלושה חודשים נכנס "להיצע סל תרבות ארצי" * בנוסף כרמי משתפת את "קו למושב" בחששותיה לנסיעה על כביש 90 – או כמו שכרמי אומרת: "זוהי רולטה רוסית, לחיים או למוות"
לסופרים ולסופרות סיבות ודרכים רבות לייצור ולכתוב את פרי עיטם. למעוררי ההשראה והטריגר פנים מגוונות. יש האומרים בגלוי שהעלילה מבוססת על חוויה אישית ויש המסווים את סיפורם האישי כיד הדמיון.
כרמי חוסטצקי משיח (45), עירונית שבמקור עבדה בהייטק חיה מזה עשור שנים עם בעלה אמיר חוסטצקי, במושב פארן שבערבה התיכונה. כרמי מצהירה שהיא כתבה את הספר על סמך חוויה אישית מתקופת ילדותה המוקדמת והובילה את הסיפור האישי לתובנות ומסר המתאים לכל ילד וילדה, עם מוסר השכל דרך סיפור משעשע, שקל להזדהות איתו – גם שלא מדובר דווקא בעיצוב תסרוקת קוקיות לכיתה.
ספרי על עצמך…
"נולדתי וגדלתי בתל אביב בשכונת רמת החייל לאמא גננת, ולאבא שניהל חנות לציוד לאומנות בת"א. יש לי שני אחים גדולים ואני הקטנה במשפחה. הייתה לי ילדות נהדרת בפרברי ת"א, אזור שאז היה עם הרבה שטחים ירוקים ופתוחים. התחנכנו לערכי שיוון, לקבלת האחר ולנתינה לזולת, עובדה שנטמעה בי ומובילה אותי לאורך החיים.
"למדתי מדעי המחשב והמתמטיקה ועבדתי בהייטק כבר מגיל 22. את המושבניק שלי מפארן הכרתי דווקא בקנדה, עת עשיתי רילוקיישין מטעם החברה שעבדתי. הוא בא לבקר את אחותו שבעלה עבד איתי בחברה והשאר כבר היסטוריה."
שנתיים חיו בני הזוג בקנדה וחזרו לת"א בשנת 2007 למשרות בהייטק. ב- 2010 התחתנו ומעט לאחר מכן לא היה ברור לכרמי, האם החיים באופן הזה ובעבודה התובענית מתאימים לה?
"לא ראיתי את עצמי ממשיכה לעבוד עוד שנים בהייטק. המשכורת האומנם הייתה מצוינת, אבל הרגשתי שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי. לשנינו היה ברור שבסופו של דבר אנחנו רוצים לחוות חיים אחרים. סיכמנו שננסה לחיות בפארן, המושב בו אמיר נולד וגדל. הקצבנו לניסיון חמש שנים. קבענו לעצמנו, שמקסימום במידה ולא נהיה מרוצים, נחזור לעיר ולהייטק."
שנה לאחר החתונה עברו בני הזוג חוסטצקי לחיות בפארן. הם מתגוררים כבר עשור במושב וילדו שני ילדים: ניתאי בן ה-11 ויולי בת 7. הילדים לא מכירים משהו אחר, ניתאי היה תינוק שעברו ויולי כבר נולדה בפארן. הילדות שלהם חופשית, שמחה וכיפית. יש להם הרבה חברים וגם להורים יש חברים טובים וחיי קהילה.
אמיר שהוא דור רביעי לחקלאים בארץ, בן למשפחה שורשית, הקים בשנת 2011 משק לגידול פלפלים. הוריו מאיר חוסטצקי ז"ל שנפטר ב-2016 ואימו אורית חוסטצקי–אשעל תבדל"א, בת להדסה אשעל ז"ל מנהלל היוו דוגמא טובה.
כרמי: "כשהגענו לפארן, ראינו בהתנהלות הוריו של אמיר מודל לחיים שאימצנו. עזבתי את עבודתי ואת הקריירה בהייטק. כעת אני מרצה באנגלית שיווק לסטודנטים במרכז בשם 'Aicat' המיועד למשתלמים מארצות העולם השלישי ב'ספיר' הבאים ללמוד חקלאות בערבה."
הזוג חוסטצקי הצעיר התנדבו לפעילות בוועדות למען הקהילה. אמיר היה יו״ר ועדת משק במשך שנתיים וכרמי שימשה כחברה בוועדת חינוך, גם היא במשך שנתיים. כרמי "סך הכל טוב לנו בפארן ואנו שמחים על המהלך ומרוצים, למרות הקושי שיש לי עם המרחק להורי ולמשפחה."
איך עלה הרעיון לכתוב את הספר?
"אחד הזיכרונות הראשונים שלי כילדה. היה זיכרון הקשור לקוקיות שלי, בתסרוקת זו הייתי הולכת לגן. בשנת 1982, כשהייתי בת ארבע, אמי טסה לחו"ל עם חברות ואבי נשאר לטפל בנו הילדים. הוא עמד בכל המשימות בכבוד. זה אומר להעיר אותנו, לדאוג שנצחצח שיניים, להכין לנו סנדוויצ'ים ושנצא מהבית בזמן.
"המשימה הטיפולית היחידה שלא ממש הצליחה לו, הייתה לעצב לי את תסרוקת הקוקיות שלי לגן. עד כה זאת הייתה המשימה בידיים של אמי, שעשתה אותה בכישרון רב. למרות הקשיים שהתעוררו, הקוקיות לא היו בדיוק במקום הנכון על הראש, וגם לא היו שוות בגודלן. אך אבא הראה לי שהוא לא מתייאש והמשיך לנסות ולנסות. בזיכרון הילדות הראשון שלי אני עומדת מול המראה עם קוקיות עקומות. ואומרת לאבא שלי שזה בסדר. ומציעה שאלך פשוט עם שיער פזור. אך הוא לא היה מוכן לוותר. הוא הושיב אותי וניסה עד שהצליח.
"סיפרתי את הסיפור לילדיי לפני השינה כשהיו קטנים יותר, הם אהבו את הסיפור וביקשו שאספרו שוב ושוב. דרך הסיפור המצחיק של הקוקיות המוזרות שיצאו על ראשי, תוך כדי ניסיונות רבים ונחישות להצליח, אבא העניק לי תחושת מסוגלוּת – וזה מה שרציתי להעביר גם לילדיי."
בספר גיבורת הסיפור נקראת רונה. וכך מתוארים רגעי הפרדה של האם, וההתמודדות עם המשימה. תסרוקת של קוקיות לילדה, בספר המונה 36 עמודים:
"אִמָּא נִפְרְדָה בְּחִבּוּקִים וּבִנְשִׁיקוֹת מֵאַבָּא וּמֵרוֹנָה, וְרוֹנָה אָמְרָה: "אִמָּא, שָׁכַחְתְּ לְלַמֵּד אֶת אַבָּא לַעֲשׂוֹת קוּקִיּוֹת!" כֻּלָּם שָׁתְקוּ. אַבָּא שָׁתַק. אִמָּא סִדְּרָה אֶת הַפּוֹנִי שֶׁלָּהּ… וְשָׁתְקָה. וְרוֹנָה הִבִּיטָה בִּקְצוֹת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּהּ וְ… שָׁתְקָה. "אַתְּ צוֹדֶקֶת רוֹנָה," אָמְרָה לְבַסּוֹף אִמָּא, "אֲבָל אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁאַתֶּם מְסֻגָּלִים לְהִסְתַּדֵּר וְתַצְלִיחוּ לַעֲשׂוֹת קוּקִיּוֹת בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי." (ציטוט מהספר) 
קוקיות מיוחדות
מכאן מתחילה ההרפתקה של צורות הקוקיות המיוחדות על ראשה של רונה. בעזרת איוריה: המקסימים, הצבעוניים והמזמינים של המאיירת אליאנה רוזנצוויג, הסיפור מקבל משמעות רחבה יותר, מפתיעה ובעיקר יצירתית. תארו לכם שבמקום קוקיות מוכרות, יצאה לאבא קוקיה אחת מעל המצח, וקוקיה אחת בצד. ושאומרים לרונה, מה קרה לקוקיות שלה? היא עונה בביטחון שהן יפות ומיוחדות וכך היא מלמדת את ילדי הכיתה ואת קוראי הספר, כיצד הופכים נקודת חולשה, למקור של חוזק. ויתרה מכך הייחודיות והמקוריות הן הקוקיות המנצחות.
אך הכי יצירתי ופרוע הם ללא ספק קוקייה בצורת עגבנייה, או קוקייה בצורת מגדל ואפילו בצורת קרנבל. מה שמעניין, שבנות הכיתה מתלהבות כמובן, מכל הקוקיות הבלתי מקובלות. ואפילו עומדות בתור שרונה תעשה להן, קוקיות כאלו יוצאות דופן. בסוף האבא מצליח לעשות קוקיות מושלמות, אבל רונה מעדיפה כמובן את המיוחדות". הספר מספר גם על חלוקת התפקידים בבית, שהיא שוויונית. ואבא שלה עושה הכול, אבל הוא לא יודע לעצב קוקיות," מספרת כרמי. "האמא מבטיחה ללמד את אבא איך לעשות קוקיות, אבל שוכחת. היא אומרת לרונה ש'היא בטוחה שאם ינסו הם יצליחו'. אבא מנסה ומנסה, אבל יוצר קוקיות עקומות ומוזרות ההופכות ליתרון." את הספר חותם גם מדריך קצרצר ומאויר לעשיית קוקיות.
כרמי: "מוסר ההשכל המתבקש הוא כמובן, שאסור להתייאש. בעולם האינסטאנט, כשהכול בא בקלות, מאוד קל להתייאש, אם לא משיגים את המטרה בפעם הראשונה. לכן המטרה שלי הייתה, להנחיל לילדים שתמיד צריך להעז, לא לפחד מלטעות ולא להתייאש. הספר יכול לדבר בהחלט לילדים, שלפעמים מרימים ידיים מהר מידי. הספר מראה להם מבלי לדבר על כך ישירות שהכול אפשרי אם מחליטים, ולא משנה באיזה גיל אפשר ללמוד דברים חדשים.
"צריך התמדה ואמונה עצמית, תחושת מסוגלות, לא לחשוש להיות שונים מכולם, להנות מהדרך גם אם לא מצליחים בפעם הראשונה. לאורך כל הספר, שזורים ערכים של שיוון מגדרי. טריגר משמעותי לכתיבת הספר הייתה העובדה שנודע לנו, שאבינו האהוב חולה. חשבתי שהוצאת הספר תשמח אותו. ותיתן לו כוחות להתמודד עם המחלה – ומה יותר מתאים מהנצחת הזיכרון הראשון שלי מאבי, הקשורה לאותו אירוע של מצעד התסרוקות שלי לגן, שנעשו באהבה מידיו המופלאות. אכן הוא התרגש ושמח."
האם התלבטת לגבי שם הספר והילדים שותפים?
"שם הספר המקורי, נשאר כפי שכתבתי לראשונה 'אבא עושה קוקיות'. בדרך עלו עוד הצעות לשם הספר. אך בסוף חזרתי לשם המקורי."
כרמי מציינת בגאווה שהילדים היו שותפים מלאים בכתיבת הספר, בבחירת המאיירת ובבחירת הכריכה. בכל צומת או החלטה לגבי הספר היא התייעצה איתם: "כשהייתי ילדה לא חשבתי שיום אחד אכתוב ואהיה סופרת. תמיד השתעשעתי בכתיבה ובציור. יש לי כמה סיפורים קצרים שכתבתי כשהייתי סטודנטית ותיכוניסטית, אבל מעולם לא חשבתי שאעשה זאת באופן מקצועי.
"כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאעסוק באומנות. הייתי אף רשומה לאומנות באוניברסיטת תל אביב. אך לבסוף בחרתי בדרך הפרקטית של מדעי המחשב ומתמטיקה - ואני גם בעלת תעודת הוראה למתמטיקה, אך בינתיים לא עובדת במקצוע.
"לגבי הכתיבה עצמה, היא באה לי בפרצי כתיבה, ולפעמים זה לא בא בכלל. אני לא יכולה לשלוט בזה ומסתבר שלכתיבה קצב משלה. לאחר שכתבתי בער בי להוציא את הספר לאור, אך לא היה לי כל ניסיון. הייתי חייבת להכיר את העולם הזה. נכנסתי לקבוצות של 'מוציאי לאור' בגוגל וקראתי המון חומרים והצעות. אחרי מחקר על 'עולם הוצאות הספרים' בארץ, ביקשתי לפגוש לפגישת יעוץ עם מאירה ברנע גולדברג ששפכה אור על המצב העגום של הוצאות הספרים בארץ.
"למרות המצב החלטתי בעידודה ובזכותה לנסות את מזלי, מול ההוצאות הגדולות בארץ. לאחר מספר דחיות מהוצאות ספרים, התקבלתי ל'הוצאת רימונים'. העבודה על הספר התרחשה במהלך הקורונה, בשנה שעברה, לכן כל העבודה מול העורכת והמאיירת היו בזום – חוויה מדהימה שכללה זומים ופגישה פרונטלית ראשונה ומרגשת, רק כשהספר כבר הודפס. המאיירת אליאנה רוזנצוויג יצרה עולם שלם ומקביל לכתוב, המשאיר את הילדים והילדות בספר, גם אחרי שהקריאה בו הסתיימה, כדי לגלות עוד פרטים, רגשות, מסרים סמויים וכוונות של הדמויות: "יש לי עוד שני ספרי ילדים שכתבתי, ואני רוצה להוציא אותם לאור. אך לאט לאט. כרגע אני מתמקדת עדיין בספר 'אבא עושה קוקיות', וכל מה שכרוך בכך. במיוחד עכשיו בשבוע הספר." 
מה היו התגובות על הספר?
"התגובות על הספר מדהימות, חודש וחצי אחרי שהספר יצא באוגוסט 2021, הוא נכנס להדפסה במהדורה שנייה. חודשיים אחרי שיצא הוא נכנס ל-'רשימת המומלצים של משרד החינוך לגנים בוגרים שנת תשפ״ב' ולפני כשלושה חודשים הוא נכנס 'להיצע סל תרבות ארצי', כלומר, בתי ספר וגננות יכולים להזמין אותי לשעת סופרת אצלם. זה לא מובן מאליו ואני מעריכה קביעה זו מאד.
"הקראתי את הספר בכיתה א׳ של הבת שלי והיה מאוד מרגש לשמוע את תגובות הילדים. הקראתי את הספר פעמים רבות בשעות סיפור לכיתות א' ולגנים בוגרים. זהו תענוג גדול לראותם מרותקים וצוחקים מהסיפור. הפידבקים הם בעיקר מהורים וסבים, המעידים שזו הבחירה של הילד או הילדה לקריאה לפני השינה, ערב אחרי ערב. וכשהם מגלים שוב ושוב פרטים קטנים, ועולם שלם באיורים היפים והממחישים את עלילת הסיפור.
"עוד פידבק שקיבלתי הוא ממטפלת בילדים, שאמרה שכמעט בכל טיפול היא משתמשת בספר שלי, מאחר והוא עונה על כל כך הרבה שאלות ומשמש ככלי מצוין לטיפול וליצירת שיח בינה לבין המטופל/ת. בעקבות הפירגונים הרבים אני מוזמנת לתל אביב לקידום הספר, ולחתימות במתחם שרונה בדוכן 'הוצאת רימונים', שזה כבוד רב בשבילי, אך מעורר בי גם חששות רבות בעניין הכביש המוביל למרכז. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לכביש 90, זאת 'רולטה רוסית' לחיים או למוות. זאת יכולה להיות נסיעה לעבודה, או בכדי להגיע להוריי בתל אביב. אני צריכה לנסוע בין שעה וחצי, לשלוש שעות לכיוון אחד. וזה ממש קשה מפחיד , ולא בטוח."
רולטה רוסית בכביש 90
כאן המקום לספר שכרמי חוסטצקי-משיח תומכת במאבק לסלילת ושדרוג כביש 90 בערב: "מאז שסגרו את שדה התעופה באילת ואת שדה דב, אנחנו תושבי הערבה מרגישים איך העומס בכביש שלנו הולך וגדל. שדה התעופה רמון לא מהווה חלופה אמיתית לשדה התעופה שסגרו בעיר.,ולכן, במשך כל השנה אבל במיוחד בחודשים החמים, הכביש עמוס מידי. כביש 90 בקטע הלא משופץ שלו, מקטורה עד צומת הערבה, לא בנוי להכיל כל כך הרבה מכוניות. אנחנו התושבים מאוד מפחדים על הכביש, אנחנו צריכים: שני נתיבים לכל כיוון, שוליים מסודרים, גדר הפרדה. שאפו גדול לתושבים שלקחו על עצמם להרים את המודעות לבעיה זאת: יונתן נרסיה – חצבה, רוני האנס- עין יהב וחי ויוני אברגיל – מעין יהב, אשר הקימו מטה מאבק ומייצגים את כולנו. הם תלו דגלים אדומים בצידי הדרך, כדי לסמל את כל ההרוגים על הכביש. ונקראים בפייסבוק 'מטה המאבק לסיום הרחבת כביש 90". 
את גם בחקלאות. איך את רואה את החקלאות כיום לקראת המחר, יש לה עתיד?
כרמי: "כל עוד המדינה וראשיה לא יבינו את המצב וכל עוד לא ישימו את החקלאות כצורך המשכי לאומי, לא יקרה כאן שינוי אמיתי. לפני שש שנים ניסיתי לעשות שינוי תודעתי כשהקמתי את 'מחאת הפלפלים' ויזמות 'חקלאות חברתית ישירה'.
"במשך שנתיים פעלתי בהתנדבות יחד עם עוד חקלאים מרחבי הארץ כדי להוביל לשינוי, אבל לפעול מול הלוביזם החזק בכנסת של הכוחות הגדולים המונופוליסטים – זו התמודדות לראשי החקלאים ולא לקבוצת מתנדבים מהשטח כנראה. ניסינו כמה שיכולנו לעזור להם, אבל אי אפשר היה לבנות על כוח מתנדב לנצח. ניסינו להקים ארגון ללא מטרות רווח ואחרי גיוס כספים שהצליח – הצלחנו להחזיק את הארגון בסביבות עוד שנה, בהעדר הכנסות לארגון החלטנו לסגור את הפעילות."
