יבול שיא
הרפת והחלב
אלון עובד על אוכף חדש

אוכפים לוהטים ברמת הגולן

10 דק' קריאה

שיתוף:

"אני כל הזמן לומד" אומר לי אלון לזרוביץ' ממושב אליעד שברמת הגולן, אחד מיוצרי אוכפי ווסטרן לסוסים המובילים בארץ * את האהבה לחיות בכלל ולסוסים בפרט, ינק אלון עוד מילדותו במושב נווה ירק והוא חולק אותה עם רעייתו נטע, שלפני 17 שנה שכנעה אותו לנסוע לארה"ב וללמוד בניית אוכפים באופן מקצועי * הגעתי למשק לזרוביץ ולרגע קט ומלהיב חשבתי שאני נמצא במערבון

הגעתי למשק לזרוביץ שבמושב אליעד, ברמת הגולן. בדרך הספקתי כמובן לראות כמה וכמה עדרי בקר במרעה, שהרמה כל כך מפורסמת בהם. הכניסה למשק לזרוביץ מרופדת כולה בחצץ בזלתי, משמאל אורוות סוסים, מימין הסטודיו של אלון ובסוף החלקה עומד ביתם של אלון ונטע, אותו בנה אלון בעצמו בזמן שיא של כשנה. ראיתי כבר עבודות DIY בחיי אבל בהיקף כזה גדול עוד לא ראיתי.  

בפתח הסטודיו ממתין לי אלון עם ג'ינס וכובע בוקרים נכבד, כשברקע מתנגנת מוסיקת קאונטרי. לרגע נכנסתי יישר לאווירה של המערב הפרוע. 

אלון הוא לא קבלן בניין ולא יזם נדל"ן אלא אוטודידקט ובעיקר בן אדם שנולד עם ידי זהב. על בניית הבית הוא אומר לי: "קניתי שני ספרים על בניית בתים ובניתי את הכל לבד. בכלל, כל מה שאתה רואה כאן במשק עשינו לבד, כולל האורווה והסטודיו." 

התוצאה מהממת, בית מידות גדול שנראה כמו בית חווה מודרנית בטקסס ומשק סוסים יפה להפליא. 

כחודשיים בשנה אלון נמצא בארצות הברית ונע על הקו שבין מונטנה לוויומינג, צפון ארצות הברית. במהלך תקופה זו הוא עוזר מדריך, בבתי ספר שבוא למד, וגם לומד בעצמו עוד ועוד מיומנויות.  

אהבה לסוסים 

אלון לזרוביץ' (58), נשוי לנטע ולבני הזוג שני ילדים: נועם (30), סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה קלינית ושגב (25), שלמד פרזול סוסים במיזורי, ארה"ב וכיום חי עם חברתו בקנדה ועוסק בפרזול. 

על ילדותו מספר אלון: "נולדתי במושב נווה ירק, מושב של עולים מרומניה. ההורים שלי היו חקלאים, לאבא שלי היו אחת מרפתות עגלי חלב הראשונות בארץ, מטעים. הוא גידל הכל אבל בשלב מסוים הוא צמצם את העיסוק בחקלאות ופתח אטליז בפתח תקווה ולמעשה עד יומו האחרון הוא עבד באטליז. אמי בת ה-84 עדיין בחיים שתהיה בריאה. 

"התגייסתי לצה"ל, שירתי ארבע שנים בצבא. התחלתי בקורס טיס וכשזרקו אותי הייתי בין המקימים של יחידת המזל"טים של חיל האוויר. קצת לפני שנכנסתי לקבע הקמתי עם אריק בן זאב את ביה"ס למל"טים ומזל"טים של ביה"ס הטכני של חיל האוויר. לאחר השחרור, כמו כל הילדים נסעתי לטיול הגדול: באוסטרליה, ניו זילנד והמזרח הרחוק."

הבית שבנה אלון לגמרי לבד
בית לזרוביץ – הבית שבנה אלון לגמרי לבד

מתי התחילה האהבה לסוסים? 

"גדלתי במשק חקלאי ובין היתר הייתה לנו אורווה. אבא שלי יעקב (גיקה) לזרוביץ' ז"ל בא ממשפחה של חקלאים עוד ברומניה, שם הם היו חקלאים מאוד גדולים עם עדרים, קומביינים ועוד. כשהם באו לארץ הוא הקים עם שני אחיו הגדולים עדר כבשים מאוד גדול. היו להם שטחי מרעה ליד הרצליה וכן מרעה בנגב והם היו מזיזים את הכבשים ממקום למקום – קראו לזה רועים אבל בעצם הם היו די בוקרים, בקטע של סוסים. כך שתמיד היו סוסים ויש לי תמונות שאני רוכב כבר מגיל ארבע-חמש בידיים של אבא, על ברוקה, שהיתה סוסה אגדית שלנו. זה לא היה משק של רכיבה אבל רכבתי כל הילדות שלי, תמיד היה סוס באזור, תמיד היו לי חברים עם סוסים. 

"סבי היה ממקימי נווה ירק, שהוקם בשנת 1951. הורי התחתנו והצטרפו אל הסבא בשנת 56'. אבי עלה ארצה ב-51 ואמי עלתה ארצה ב-51 והכל בנפרד – זאת אומרת הם לא הכירו לפני כן. הסיפור הזה די מצחיק. כשאבי היה עוד ברומניה והמשפחה עסקה בחקלאות, בין היתר כבשים, התפקיד שלו היה להביא למפעל של הקולחוז את הגבינה. לא היו מקררים אז והיו שמים אז שכבות של גבינה, מלח, גבינה, מלח. אז הוא היה שם מלח, גבינה, מלח, גבינה, כדי להרוויח עוד כמה גרושים והם תפשו אותו. 

"סבא שלי לא ידע את זה. המנהל של המפעל תפש אותו, את אבי, זרקו אותו לכלא, היו צריכים לשלם כופר להוציא אותו, קיצר נהיה סיפור. כשהוא בא לארץ אחיו הגדול חנן היה קטוע רגל ממלחמת השחרור ומשרד הבטחון שלח את אבי ועוד אח בעצם כדי שיעזרו בשיקום של חנן וכשהם הגיעו הם הקימו ביחד עדר כבשים. ושלחו אותו באוטובוס לנווה נאמן בשרון לקנות עדר קטן של כבשים. 

"ואז הוא נכנס לבית של האיש שמוכר כבשים ומי זה האיש? המנהל של המפעל שזרק אותו לכלא. טוב, הוא קנה ממנו את הכבשים וישבה שם נערה צעירה בבית. הוא יצא החוצה ועלה לאוטובוס חזרה להרצליה והיא עלתה גם לאוטובוס. דיברו בנסיעה והוא הציע לה להתחתן איתו. היא אמרה לו: 'אני לא מכירה אותך ולא אוהבת אותך', אז הוא אמר לה: 'תלמדי לאהוב אותי' וזהו, כל השאר היסטוריה. 

"כשהבת שלי עשתה עבודת שורשים שמעתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה. בסך הכול סיפור די מדהים, אחרי הכלא, הגיע לארץ דרך משרד הביטחון, נפגש עם רעייתו לעתיד באוטובוס והוא לא סיפר דבר – ואז הבת שלי בעבודת השורשים הצליחה להוציא ממנו את הסיפור הזה.  

"קראתי את זה בעבודה של בתי, באתי לאבי ואמרתי לו: 'תגיד אבא, למה אף פעם לא סיפרת לנו את הסיפור הזה, איך שהכרת את אמא?' אז הוא ענה לי: 'אני לא אוהב את הסיפור הזה'. אמרתי לו 'למה?' והוא עונה לי: 'כי יש לו סוף לא טוב'. הוא היה איש עם המון חוש הומור. הם היו נשואים 60 שנה והוא תמיד התגאה בזה שהוא לילה אחד לא ישן בלי אמא שלי. הייתה שם אהבה חבל על הזמן. 

"הבת שלי באיזושהי תקופה אחרי הצבא גרה אצלם בבית. היא באה יום אחד לפה לבית וסיפרה לנו בהשתאות איזו אהבה. כמו רומנים רבים הם היו משחקים פוקר ורמי ביום שישי. סיפרה שהם חזרו בשלוש לפנות בוקר והיא אומרת: 'זה לא יאומן, הם חוזרים ב-3 לפנות בבוקר, מתיישבים במטבח, שותים כוס חלב עם עוגה ומדברים ביניהם עוד שעה. חברות באמת מופלאה." 

ואיך הכרת את אשתך? 

"את אשתי קיבלתי מ'אלון הקטן'. אנחנו בנווה ירק היינו שני אלונים – אלון סגל ואני אלון לזרוביץ. הוא היה קטן ממני בגיל אז במושב במקום להגיד אלון סגל ואלון לזרוביץ היו מקצרים ל'אלון הגדול' ו'אלון הקטן', כי תמיד היינו הולכים יחד. היינו חברים מאוד טובים ועד היום אנחנו חברים טובים. 

"באיזשהו שלב כשהייתי בצבא ולא הייתה לי חברה אז – הוא הביא לי רשימה של עשר נשים, שהוא דירג אותן לפי מה שהוא חש שהכי מתאים לי ושאני אנסה להתקשר. ואז במקביל הם סיפרו לנטע שהייתה כפר סבאית שאני התעניינתי וביקשתי טלפון שלה ביום העצמאות. היא הייתה הראשונה ברשימה – התקשרתי אליה קבענו להיפגש בשבועות. יצאתי מהבסיס וזהו, השאר היסטוריה. רק אחרי שנה שיצאנו ביחד סיפרתי לה שבעצם לא ראיתי אותה מעולם, שזאת בעצם הייתה פגישה עיוורת… אנחנו ביחד כבר 39 שנים כולל הטיול הגדול, הסתובבנו בעולם ביחד במשך שנה, חזרנו ואחרי כמה שנים התחתנו והגענו לרמת הגולן, למושב אליעד, לפני קצת יותר מ-16 שנה."

אלון ורעייתו נטע על סוסים ברמת הגולן
אלון ורעייתו נטע על סוסים ברמת הגולן. אלבום פרטי

זה התחיל כתחביב 

ואיך הגעת ליצירת אוכפים? 

"כל הסיפור של האוכפים בעצם בא מאשתי. זאת אומרת, אני תמיד התעסקתי בחומרים – עבדתי בעץ, ברזל וכל מיני דברים כאלה. למשל, יש ספר 'אמנות פסיפס בת זמננו' מאת שרית פילץ-גרנית ז"ל, שאני אחד מהאמנים שמופיע שם. הייתה תקופה שעשיתי הרבה פסיפס. תמיד עסקתי במלאכות יד, אלוהים לא חנן אותי בהרבה שכל אבל קיבלתי ידיים טובות. 

"אחרי הטיול הגדול עבדתי תקופה עם אחי במוסך לפחחות וצבא. לא להרבה זמן. אחר כך פתחתי עסק של בניית פרינגים לאופנועים מפיברגלס, זה גם היה סוג של מלאכת יד. נטע היא מעצבת גרפית ויש לה סטודיו לעיצוב גרפי והפקות דפוס, אז באיזשהו שלב כשהסטודיו שלה גדל היא לקחה אותי בתור פועל – לימדה אותי את כל העבודה והפכה אותי לשותף זוטר בעסק. 

"כל השנים עבדנו ביחד. גרנו בנווה ירק. ואז באיזשהו שלב היא חזרה לרכב על סוסים, שזו הייתה אהבת ילדות שלה. כבר לפני בערך 25 שנה התחלתי לעשות לאשתי ולילדים שלי כל מיני ציודים קטנים של רוכבי סוסים, כל מיני דברים קטנים, כמו מושכות, תיקים, חגורות וזה התפתח לזה שהתחלתי לעשות גם לחברים, בין היתר גם הביאו לי אוכפים לתיקון. מאוד אהבתי את זה והתחברתי לזה די מהר – עור זה חומר נפלא!  

"זה התחיל לגמרי כתחביב ואשתי אמרה לי: 'אתה כל כך נהנה מזה אז למה שלא תלמד את זה? אתה חייב לנסוע לארה"ב ללמוד את זה כמו שצריך'. אני לא מתווכח עם אשתי בדרך כלל, זה אף פעם לא נגמר טוב אם אני מתווכח. אתה יודע היא תמיד אומרת לי: 'כשאנחנו מתווכחים ואתה עונה לי – אתה מקלקל את הדו-שיח'.  

"אז אני לא התווכחתי וב-2005 בערך נסעתי לארצות הברית. במיקרה, ממש בפוקס, הגעתי לבן אדם בשם צ'ס וולדון, מבילינגס מונטנה, שנחשב לאחד מתוך טובי בוני אוכפיי ה-western אי פעם! בן אדם שהוא אגדה, אגדה בחייו, כי הוא עדיין חי. וצ'ס הסכים לקבל אותי למרות שתקופה ארוכה הוא לא קיבל סטודנטים מתלמדים. 

"הייתי אצלו שלושה חודשים, ישבנו בסלון שלו כי הוא פחד – בחוץ היה הכל מושלג, שלג בכל מקום והוא פחד שבתור אחד שבא מהמדבר לא אעמוד בטמפרטורות בחוץ, בקור ששרר בחוץ. אז הוא סידר עמדה בסלון שלו ואחד על אחד הייתי איתו כשלושה חודשים ולמדתי. 

"כשחזרתי משם התחלתי להכין אוכפים קצת יותר ברצינות אבל גם אז עדיין לא כעבודה אלא כתחביב, על שולחן הסלון בבית. לפני 11 שנה בערך נסעתי שוב, הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. רציתי שוב ללמוד אצל צ'ס וולדון אבל הוא היה בדיוק אחרי שבץ מוחי. הוא היה צמח בבית חולים אבל היום הוא כבר חזר לעצמו, משוקם לגמרי ועדיין אחד מיצרני אוכפי הווסטרן הטובים בעולם. 

"באותו זמן לא היה צפי מתי הוא יהיה בסדר אז חיפשתי בעזרת חברים שיש לי במונטנה, שמהם אני קונה בעצם את כל חומרי הגלם – שיחפשו לי מישהו ללמוד אצלו. הם מצאו לי מישהו שוב במונטנה, מיסטר דייל מור. הייתי אצלו עם עוד בחור מרמת הגולן שגם בא ללמוד. ישבנו אצלו איזה חודשיים וחצי ולמדנו בתנאי פנימיה – מהבוקר עד הערב. בחוץ מטר שלג ואנחנו בפנים לומדים, מהבוקר עד הלילה בונים אוכפים בתוך הבית מלאכה. שנינו היינו מישראל והיו עוד שני מתלמדים אמריקאיים, פנסיונרים של הצבא האמריקאי. כשהייתי אצל מיסטר דייל מור הוא היה בן 80 והוא עד היום חי. היום הוא צריך להיות בן 91. חזרתי לארץ והתחלתי לבנות יותר אוכפים, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בניתי את בית המלאכה הזה בעצמי."

אוכף גמור שאלון יצר
אוכף שאלון יצר שהעבודה עליו הסתיימה. אלבום פרטי

אמרו לי שאתה מתאים את האוכף לא רק לרוכב אלא גם לסוס. 

"פעם כשהיו הולכים לחתונה היו הולכים עם חליפה שלושה חלקים. הבן אדם היה הולך לחייט, שהיה מודד אותו ותופר. אוכפים בארצות הברית זה בדיוק אותו דבר. יש לך סוס ובונה האוכפים הולך ומודד אותו ומכין אוכף.  

"היום כשאתה קונה ג'ינס אתה לא הולך לחייט – אתה נכנס לחנות ויש לך 15 מידות שדי מתאימות לכולם. גם הרכיבה המערבית התפתחה בעוד מקומות בעולם: איטליה, גרמניה, אנגליה, צרפת, ישראל, תאילנד – ונוצר צורך באוכפים שיתאימו למגוון של סוסים בלי צורך למדוד את הסוס. אז התפתחה בארה"ב תעשיה של מה שאנחנו קוראים 'אוכפים מסחריים'. הלכו כמה חברות ולקחו מהרבה סוסים מידות של גב הסוס ויצאו עם 10-15 'שלדים' והתחילו לייצר אוכפים מסחריים שמתאימים לפי הסטטיסטיקה לכ-80% מהסוסים." 

מלאכת מחשבת 

אלון מראה לי דוגמא ל'שלד' של אוכף, שעשוי עץ ומצופה בעור קלף עבה. "נשארו כ-20% מהסוסים שהגב שלהם קצת שונה והאוכפים המסחריים לא מתאימים להם. כשהתחלתי לבנות אוכפים נכנסתי לנישה הזאת של ה-20% סוסים שהאוכפים המסחריים לא מתאימים להם. מבדיקה שעשיתי יש בארץ כ-30 אלף סוסים רכובים ואם נעשה 20% זה 6,000 סוסים ומבחינתי זה אומר שיש לי עבודה לעוד 500-600 שנה. 

"הבנתי את זה ואז חיפשתי את הדרך להתאים שלד לגב סוס. מצאתי איזה בחור באוסטרליה שהלך ומדד 5,000 סוסים בכל העולם והפך את זה לסדרה של שבלונות. כשאני בא לסוס אני שם לו את השבלונות על הגב בכמה מקומות. אני מודד את המרחקים בין הנקודות ואני שולח את זה בטבלה של 10-12 מידות ליצרן בטקסס. היצרן לוקח את המידות, יש לו שבלונות הפוכות. הוא מניח את זה על מכשיר עץ, מחבר את הרווחים ובונה לי שלד שמתאים בדרך כלל ב-100% לגב של הסוס. 

"תהליך בניית השלד נמשך כשמונה שבועות ואז השלד מגיע לפה ואני מתחיל לבנות את האוכף על השלד, כאשר כל אוכף אצלי הוא שונה. כל אחד נראה אחרת. אני לוקח קרטון ובונה את כל האוכף מקרטון. בקיצור, גם הלקוח יכול לראות איך מה תהיה צורת האוכף בשלבים מוקדמים, כי יש לקוחות עם דרישות משלהם. אז למרות שאני מוגבל בשל כללים שונים של איך בונים אוכף – בדברים מסוימים אני עדיין יכול להתאים את האוכף קצת יותר לטעם האישי ולצרכים של הלקוח." 

אחד הדברים היפים והמדהים באוכפי סוסים הם העיטורים היפיפיים שיוצר בונה האוכפים עליהם, שמוסיפים לאוכף מימד של יצירת אמנות מעבר להיותו אביזר חיוני לרכיבה. לשם כך נעזר אלון נעזר בעשרות כלים (tooling) שבאמצעותם הוא רוקע את העור בדוגמאות שהוא מתכנן בעצמו.

נועם בתו של אלון בעת רכיבה
נועם, בתו של אלון, בעת רכיבה. אלבום פרטי

אלון: "אמנות העיצוב על אוכפים הובאה לארצות הברית על ידי הספרדים, שהם גם הביאו לארה"ב את תרבות הרכיבה על סוסים. עד לפני לא מעט שנים יכולת לראות על גבי האוכפים מוטיבים אנדלוסיים. לאט, לאט, התפתחה האמנות הזאת בארה"ב ומי שנתן הכי הרבה דחיפה בנושא היו אמנים מהעיר שרידן בוויומינג שפיתחו סגנון של פרחים ועלים, סגנון מאוד מסורתי, מה שהאמריקאים קוראים לו: traditional. כשהגעתי לארץ הבנתי שלהרבה רוכבים בארץ קצת מפריע להם הקטע של הפרחים והעלים, אז פיתחתי איזשהו סגנון שהוא בין סגנון שרידן לסגנון גותי בלי פרחים – רק זרימות של עלים וכל מיני מוטיבים הנדסיים וסימבולים. כל אוכף זה משהו אחר." 

למעשה זה תחום שיש בו תמיד משהו חדש ללמוד, לא? 

"אני כל שנה נוסע לארה"ב בערך חודשיים, מבקר קולגות, משתדל לעבוד איתם וללמוד מהם. אני נוסע לבית הספר של 'הזקן' כדי לעזור לו ללמד. כל הנושא הזה מתפתח וכל הזמן יש מה ללמוד. לא רק זה, אתה קם בבוקר עם כל מיני רעיונות. שנה שעברה נסעתי וטרם הנסיעה התקשרתי לקולגה שאני מכיר כבר כמה שנים, קוראים לו בן סוונקי והוא בונה גם שלדים וגם אוכפים.  

"דיברתי עם רעייתו בטלפון, הייתי על רמקול, כששאלה אם אני בא לבקר השנה. אמרתי לה: 'אני לא יודע, אני מרגיש שאני כבר לא לומד בבית הספר שלמדתי בו, די מיציתי את הלמידה שם'. בעלה בן שמע אותי ואמר לי: 'אז תבוא לעבוד איתי'. ישר, בלי לחשוב, אמרתי 'טוב'. נסעתי ל'זקן' לבית הספר, הייתי אצלו שבועיים, עזרתי לו ללמד בקורס ואז נסעתי לבן. נכנסתי לבית המלאכה שלו נפוח – אני בונה האוכפים המהולל מישראל, לקח לי בערך חמש דקות כדי להבין שעדיף לי לסתום, להסתכל, אל תדבר שטויות, תלמד כל מה שאתה יכול.

אלון על מרפסת הבית
"כל אוכף שאני עושה אני מרגיש שעשיתי משהו אחר". אלון על מרפסת הבית

"עבדתי איתו שישה שבועות, בשלושה שבועות הראשונים רק עמדתי לידו, ראיתי מה הוא עושה ומידי פעם שמתי אצבע להחזיק לו את העור במקום. אחרי שלושה שבועות עשיתי אוכף שלי ואני יכול להגיד לך שבשנה האחרונה, מאז שחזרתי משם, אני כל הזמן מנסה לשחזר את כל הדברים שלמדתי ממנו – חלק אני זוכר, חלק אני לא זוכר, אבל רמת בניית האוכפים שלו היא משהו מטורף. גם הטכניקה, גם הגימור, גם ההבנה. חייתי איתם שישה שבועות אצלם בבית, כדי 'לפרנס' את עצמי בישלתי להם ארוחה כל יום, זה היה ההסכם. מסתבר שהחבר'ה במונטנה אוהבים גם חריימה, צ'ורבה וממליגה.  

"מר דייל מור היה אומר לי כל בוקר: 'מה שאתה עושה יפה, אבל לא מסורתי', ומר בן סוונקי היה אומר לי כמה פעמים ביום: 'באתי לראות מה אתה עושה לא טוב'.  

"שני המשפטים משמשים אותי כמוטו, כל אוכף שאני עושה אני מרגיש שעשיתי משהו אחר, שונה וקצת יותר טוב. לא במהות הפונקציונלית, מה שהסוס מרגיש לא משתנה אבל כל הטכניקה והגימור משתנים. אני רואה את השינוי באיכויות, בדיוק, בכל מיני דברים, אז כן, לשאלתך – אני כל הזמן לומד." 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
בכנס, בהשתתפות עשרות רפתנים מהדרום ונציגים מהרשות הפלסטינית, הוצג המיזוג בין חברות פרוג'קט בר והרמן שיווק וכן הובאו סקירות מקצועיות להעשרת הידע של ציבור הרפתנים. בכנס הוצגה השותפות החדשה בין 'פרוג'קט-בר', בבעלות 50% של
2 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן