הכל טמון במידע נכון
יבול שיא
הרפת והחלב
ויטני

אז מה היה לנו?

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

דוקומנטרי: "וויטני" – התאבדות איטית ומביכה מול עיננו * ספר: "חשד לשיטיון" מאת מאיה ערד – מעורר מחשבה * אלבום: רביד פלוטניק – "ועכשיו לחלק האומנותי" – אלבום לא רע בכלל * אלמוג סורין מבקרת (ולא רק בערב טעימות חינם)

"ויטני"

אל הזמרת האמריקנית וויטני יוסטון, התוודעתי לראשונה בגיל 12. כולם דיברו על סרט חדש בשם 'שומר הראש', ואני, נערה תמימה שרצתה לדעת מה זאת אהבה, מיהרתי לבית הקולנוע עם  14 שקל בכיס. ושם, עם פופקורן עבש, הבטתי בהערצה אל האישה היפה הזאת. הזמרת בעלת הקול והמראה המדהים, שעשתה את הבלתי אפשרי באותן שנים.

'שומר הראש' הוא סרט הוליוודי שיצא לאקרנים בשנת 1994. בסרט מגלמת יוסטון זמרת אפריקאית אמריקנית שמתאהבת ואף מממשת את אהבתה בשומר הראש הלבן הקשוח שמונה על בטחונה, אותו גילם קווין קוסטנר המסוקס.

ובאמת מאז אותו סרט, עם הפסקול הנהדר שחידשה יוסטון will always love you I (במקור של דולי פארטון), כבשה וויטני את ליבי ואת ליבם של רבים בסערה. אבל לא לאורך זמן. מן הסתם, כילדה מתבגרת עברתי ברפרוף לזמרים אחרים, כמו 'מיטלוף' (כן, ככה קראו לזמר "קציץ בשר") בראיין אדמס (איזה חתיך!) ועוד.

ובכל זאת, הסרט הדוקומנטרי על חייה של יוסטון, החזיר אותי באופן כמעט אוטומטי, אל סיפורה של הזמרת, אל האוטוביוגרפיה המרתקת שמתארת, בעיני לפחות, כיצד יוסטון המוכשרת, היפה והעליזה תמיד – נפלה. למרות ההצלחה המטאורית בעולם המוזיקה, ויטני, אישה נאה, דקיקה ובטוחה בעצמה, לא הצליחה להשתחרר מטראומות ילדות ודעכה אט אט מול כולנו, בעזרת מה שנראה כמו סוג של התאבדות איטית ומביכה.

בסרט הדוקומנטרי 'וויטני' מרואיינים בני משפחתה, שלכל אחד מהם (באופן אינטרסנטי)  היה תפקיד בקריירה שלה. הסרט מתאר את הוריה, שהותירו אותה לגורלה זנוחה בבתי קרובים שניסו לשלוט בה. הוא לוקח אותנו למסע אל הסביבה הלא מגוננת בילדותה, ומוליכה אותנו בדאגה אל זרועות בעלה, הזמר בובי בראון, שכנראה פתח לה את הצוהר הראשון אל עולם האלימות, הסמים והאלכוהול, אותו עולם שסיים את חייה בהתאבדות הדרגתית.

רגע שנגע לי מאד בסרט היה קטע וידאו של וויטני, שוכבת באפיסת כוחות על הספה המהודרת בחדר ההלבשה שלה, במעין פוזיציית "צלילה" נרקומנית טיפוסית, שיכלה באותה המידה לשבת בפינת הרחוב. רגעים אלה, נערכו על ידי היוצרים של הסדרה, בצורה מופלאה. תוך הנצחת הרגע הזה. רגע של בריחה מחשבתית בלתי נמנעת מהמציאות שלה.

וויטני, שקועה על הספה, ענייה חצי עצומות, בעוד שעריכה מדהימה מזקקת את רגעי ההתנתקות שלה. את הרגעים של הבריחה מתמונות קשות ומראות מזעזעים משאר אסונות, רגעי רשע ואימה שעברו על העולם.

הרגעים הללו, התמונה של יוסטון דועכת על הספה, מעורבבים בהרמוניה אכזרית עם ייאושה של הזמרת מן העולם, ממה שהוא מייצג ומהאימה שהוא עלול להמיט עלינו, בני האדם. עם התפתחות הסרט, מתגלה גם הסיבה האמיתית לכך שוויטני, על אף היותה אישה פורצת גבולות שהופיעה על כל במה גדולה בעולם, אמנם הצליחה לצאת ולפרוץ את הגבולות המוכרים לה, אבל לעולם לא הצליחה להשתחרר ממוחה שלה.

"ויטני", עכשיו בנטפליקס

 

כריכת הספר "חשד לשיטיון", מאת מאיה ערד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חשד לשיטיון

מה קורה כאשר בן הזוג שלנו, עמו אנו חיים, לוקה בשיטיון? ומה עושים כאשר אנו בעצמנו לא רוצים להתמודד עם העובדה, שאולי אצלנו משהו לא תקין?

ספרה של מאיה ערד'חשד לשיטיון', לוקח אותנו למסע המטלטל בין דמיון למציאות. העלילה מגוללת את קורותיה של רותי. אישה ישראלית תושבת חוץ, שמתגוררת כבר עשרות שנים בארה"ב ולפתע מבחינה כי חל שינוי התנהגותי-קוגניטיבי בגיורא, בעלה. המסע מתאר את ימיה שעוברים עליה החשדות, אבחנות וניסיונות לזיהוי בעיות בגיורא.

את התסמינים לדמנציה (מחלה קשה הגורמת לירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי) היא מנסה לאבחן את גיורא בכל שעה ובכל יום, בעוד שכל מילה או מעשה שלו – גורמים לה רק לחשוד, כי הוא לוקה במחלה וכעת הפך לקרבן של הסביבה (שבוודאי מנסה לנצל אותו!).

העלילה אינה מתפתחת באמת מעבר למה שקורה בראשה של רותי, ואין למעשה תפניות דרמטיות או כאלה שמבססות את חשדותיה של רותי. מה שעלול לעורר בנו, הקוראים, חשש שאולי החשד לשיטיון אינו מיוחס לאדם הנכון… עם המחשבות, החשדות והפגישות הרגעיות באנשים חדשים בחייה של רותי, היא מנסה להבין ולפתור את חידת השיטיון.

'חשד לשיטיון' הוא ספר שהעלילה בו אינה כבדה או קשה ובכל זאת, הוא עוזר לנו לנסות להבין האם אנו השוטים או שהעומד שמולנו, המנסה לחנך אותנו ולשלוט בנו, הוא זה שהשתגע לגמרי.

"חשד לשיטיון" – הוצאת חרגול, בחנויות הספרים

 

רביד פלוטניק – "ועכשיו לחלק האומנותי" (צילום: ארתור לנדה, יח"צ)

 

 

 

 

 

 

 

"ועכשיו לחלק האומנותי"

בואו נתחיל עם החדשות הרעות. את שיריו של רביד פלוטניק, הראפר הישראלי והזמר שכינה עצמו "נצ'י נצ'", לא ממש סימפתי עד לא מזמן, בעיקר בשל מילות שיריו, שבעיני לא היו יותר מידי מתוחכמות או בעלות משמעות. שירים בשם "אוי כפרה שלי" ו-"כל הזמן הזה", הכילו בעיקר מילות אהבה למיני כפרות, ולוו בקליפים שהזכירו לי קצת את הסגנון של ג'ון בון ג'ובי בשנות ה-90' (ע"ע סצנות של בחורה עם חולצת טריקו רופפת מציירת בזעם על קנבס). אני מודה, נצ'י נצ', מעולם לא היה הזמר הישראלי המועדף עליי ואף היה כזה שדחיתי על הסף, כשבעלי ניסה להשמיע ברקע את שיריו.

בואו אעשה לכם סדר: רביד פלוטניק הידוע בשם הבמה שלו נצ'י נצ', הוא זמר וראפר ישראלי שמבצע שיתופי פעולה עם לא מעט אמנים. פלוטניק, שהעריץ בילדותו את 'סאבלימנל', החל לכתוב שירי ראפ והוציא לא מעט אלבומים תחת שם הבמה שלו, ביניהם: "זמן ומקום" – מהאלבום "בור ועם הארץ", "חסידה צחורה" ו"ברוכים הבאים לפתח תקווה".

אבל עזבו שטויות – החדשות הטובות הן שביולי האחרון החליט פלוטניק לחזור למקורות, ולהציג את שיריו החדשים ואת אלבומו החדש, תחת שמו האמיתי: רביד פלוטניק ומאז הדברים אצלי החלו להשתנות.

עם אלבום חדש ולא רע בכלל, נפרד פלוטניק מהכינוי 'נצ'י נצ'. מה שנראה כמו סוג של הצהרה כי הוא רוצה את הדברים נקיים וברורים יותר וכאלה שנעשים בעיקר בזכות עצמו. עם האלבום "ועכשיו לחלק האומנותי" הוא מצליח לרגש, לדבר על משהו אמיתי, קוהרנטי ופחות ידידותי למשתמש.

"נתראה בגלגול הבא" הוא אחד השירים הבולטים באלבום החדש של פלוטניק שיצא ביוני 2019, והוא השיר השמיני באלבום, שנכתב לזכרה של גלי בללי ז"ל, שנהרגה באסון בנחל צפית ב-26 באפריל 2018. הנה כמה מילים מהשיר:

"כבר ארבעה שבועות מאז שטפוני המים
לא זורחת השמש, לא דולקים השמיים
מעבר לכל החלומות ההזויים
אין תרופה שתרפה געגועים"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן