יבול שיא
הרפת והחלב
סיפורה של שפחה עונה 3

אז מה היה לנו?

4 דק' קריאה

שיתוף:

הסיפור הבא מתחיל בי: סדרה: סיפורה של שפחה עונה 3 – מבט הורג. ספר: "אשת חיל" מאת ליהיא לפיד – 'די להתלונן! מופע: אביתר בנאי ותמיר מוסקט. אלמוג סורין מבקרת (ולא רק את הנהיגה של בעלה)

 

"סיפורה של שפחה" עונה 3

הסיפור הבא מתחיל בי. בזיכרון עבר, שמידי פעם מבליח בי כמו כאב של צלקת ישנה. אני ילדה בת 9, עומדת על במת ביה"ס היסודי שלי ומככבת בהצגת סוף שנה, בדמותה של מרקאדה מהמחזה "בוסתן ספרדי". מרקאדה היא דמות של אישה ספרדייה אסרטיבית, שכובסת בגדים וזורקת משפטים מצחיקים לעבר ילדי השכונה. ואכן הצחקתי. בעודי משחקת אני מבחינה שבין בדיחה ותנועה צוחקים הצופים מלוא הפה והידיים מוחאות כף.

קצרה היריעה מלהכיל את הרגע המרגש שבו ירדתי מהבמה, הרגע בו הקהל מוחא כפיים ומשבח את כישוריי. הייתי על גג העולם ושם, לאחר דברי פרידה, יצאתי מדלגת עם הוריי מכתליי ביה"ס היסודי, לדוכן הגלידה בקיוסק הסמוך: סמל לחגיגה. כעת, בין פצפוצי השוקולד לסוכריות הצבעוניות, כשההורים מסירים ממני את המבט, הבחנתי כי מפינת הגלידרייה, בוהה בי גבר זר. מבוגר. בוחן את רגליי הצעירות מתוך מכנסיי הקצרים, מאותת באופן מבחיל על תשוקתו הלא סבירה. במבט חומד, ללא בושה. בוהה ועורג. כמו גם הורג וחומס את אחד מחוויות הילדות הטובות והנעימות ביותר שלי.

'סיפורה של שפחה' עוסקת בכל דקה ברגעים כאלה, בהם אישה הופכת לסמרטוט, לכלום, לאפס. שעל אף ההצלחה, הגאווה והחריפות שהיא מפגינה – היא עדיין נשארת עבור רבים סוג של אובייקט. היא זאת שמחפיצים, בוהים בגופה, מזעזעים את עולמה, ואין זה משנה אם היא ילדה קטנה שאוכלת גלידה או מנהלת מצליחה.

העלילה בסדרה (שכבר רבים מאתנו מכירים), מלווה את 'ג'ון', (אליזבת מוס), אישה שנחטפה כדי לשרת את יעדי משטר 'גלעד' – משטר איום ונורא שדוגל בשימוש ב'שפחות' (נשים שפעם היו בעלות דעות, עצמאיות ומשפיעות) להבאת ילדים, בעולם שבו ילדים הולכים ומתמעטים, עקב שינוי אקלים הרסני.

סדרת המופת מבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, שראה אור בשנת 1985. הספר והסדרה מציגים תיאור מטלטל מזעזע ופרטני של המכשולים, המגבלות והדיכוי שעוברות נשים, נערות וילדות. בכל מקום בעולם, בסדרי גודל כאלה ואחרים.

זה נכון, העלילה של 'סיפורה של שפחה' עוסקת בעולם עתידני וסיוטי בו נשים הופכות לשפחות, נתלות על חומות ונאנסות, והיא אינה  מזכירה את חוויתי כילדה. אבל כל דבר מתחיל ממבט, ממחשבה של אדם, שמרגיש כי הוא יכול לראות אישה כחפץ.

עברנו שתי עונות מורטות עצבים עם סדרת מבית היוצר של חברת 'הולו' האיכותית. העונה השלישית שנויה במחלוקת, בעיקר משום שהעלילה כבר אינה עוקבת עקב לצד אגודל את ספרה של אטווד. העונה פנתה לדרך עצמאית, קצת פחות מדויקת או הדוקה.

ובכל זאת, גם העונה השלישית – חשובה. משום שלמרות שהיא לקוחה מעולם עתידני, היא עדיין מכילה לא מעט סמלים, התרחשויות וזוועות שכבר קרו בעולם, ועדיין מתרחשות. לאחר שתי עונות מסמרות שיער בהן נראות התהומות אליהן שיכול להגיע המין האנושי, תחת מעטה של בימוי נהדר: מגיעה העונה השלישית, איטית יותר, מותחת פחות, אבל בהחלט נחוצה.

בפרק 3 של העונה השלישית, אנחנו יכולים להבין סוף סוף מדוע הדיכוי מתרחש, גם בסדרה וכן, גם במציאות. זאת בשיחה בין ג'ון השפחה, לסרינה הגבירה (איבון סטרהובסקי, המהממת) , שבמו ידיה המטופחות הובילה את משטר 'גלעד' שיהווה פלטפורמת מוות עבור נשים. "הם לא בצד שלנו," אומרת לג'ון לסרינה, אודות הגברים שב'גלעד' ועל פניה אותו מבט זועם ומוכר. כאשר השתיים מנהלות שיחה אמיתית, לאחר לא מעט מאבקים בין אישה לאישה, "הם שונאים אותנו," היא מוסיפה.

יש בעולם גברים שונאים נשים, כי בעיניהם אישה היא יצור טיפשי ונחות. מתי זה יגמר? רק שנתאחד. ג'ון, שהפכה מכנועה ללוחמנית, משפחה למנהיגה, מדמות של קרבן, למפעילה. את השיחה בין השתיים מסכמת ג'ון: "אנחנו צופות בגברים. צופות כל הזמן. אנחנו נהיה כנועות, חושניות ושקטות. וכאשר הם לא יצפו לזה, נהרוס אותם."

'סיפורה של שפחה' (עונה 1, 2 ו-3, ב'הוט')

 

"אשת חייל", מאת ליהיא לפיד
אשת חיל

אם הייתי רוצה שיספרו לי כמה קשה לגדל ילדים, הייתי מבלה כל יום עם אמא שלי. ובכל זאת, את ההרצאה אני מקבלת ב"אשת חיל" – ספרה של ליהיא לפיד. מדובר בספר המתמודד עם המורכבות השמחות והמסע של אימהות בגידול ילדיהם. בכך מנסה לבטא לפיד את התיאוריה, כי לא כל אם מאושרת לחלוטין, בתוך תא המשפחתי שיצרה.

הספר שמתאר מסכת ייסורים של אישה שבסך הכל רוצה לשרוד את היותה אמא והוא גם מעין מחווה לקוראות הטור של לפיד שהתפרסם ב"ידיעות תקשורת". בשורותיה מביאה לפיד שאלות, מאבקים, תהיות ומסרים שהעבירו אליה אימהות ונשים אחרות – אבל הוא בגדול, לא מחדש כלום. הוא נע בין תיאורי סבל וסיפוק של אימהות לבין המורכבות והקושי בלתחזק בית עם ילדים ובעל שאפתן. לכן הוא הוא בשלב כלשהו הופך למתיש.

עם סיום הספר בקול ענות חלושה, תהיתי לעצמי: מדוע נשים ממשיכות להביא ילדים ולהתלונן? כי הרי אם משהו גורם לך לסבול, מדוע פשוט לא לעצור? ובכל זאת מי שמחפשת אחוות נשים תוכל למצוא אותה בין השורות.

("אשת חייל", הוצאת כנרת זמורה)

 

אביתר בנאי ותמיר מוסקט. צילום: יח"צ
בנאי את מוסקט

לבחור את הבנאי האהוב ביותר זאת משימה לא קלה בכלל! זה כמו לנסות להבין מהו הצבע היפה ביותר בקשת בענן, לבחור בין החמוד בילדי המשפחה, או באצבע הכי חשובה. זה לא קל. ובכל זאת, אחד הבנאים האהובים עליי הוא אביתר. אל הופעותיו הגעתי לא מעט ושיריו נמצאים דרך קבע בפלייליסט שלי. כעת, מבצע הזמר שיתוף פעולה מיוחד עם תמיר מוסקט.

אביתר בנאי ותמיר מוסקט יצרו יחדיו שיר חדש בשם 'רחמים'. בעוד שהחיבור בין השניים הוביל לפרויקט משותף.

מדובר בחיבור מוסיקלי מרתק בין שני יוצרים מבריקים ומקוריים, המגיעים לכאורה מעולמות מוזיקליים שונים המהווים גשר לעולם מוסיקלי חדש עם שפה ייחודית וברורה, המתהווה לכדי מפגש מושלם בין גרוב לנשמה, בין לריחוף, אדמה למים.

במופע המשותף והחדש ינגנו שירים מתוך הרפרטואר המוסיקלי העשיר של אביתר ושירים חדשים מבית היוצר של השניים.

אביתר בנאי מספר על החיבור: "במהלך החורף האחרון נרקם קשר מופלא ביני לבין תמיר מוסקט. הגעתי לאולפן עם שביבי רעיונות, טקסטואליים, מוזיקאליים ויחד פיתחנו דיברנו ניגנו כתבנו הקלטנו, ובאופן אחר, פתאום, הרמקולים סיפרו לנו סיפור, לקחו אותנו. זה פעם ראשונה בשבילי שאני חווה זוגיות מוזיקאלית כזו. עד כדי כך שהרגשנו שנינו, שנכון יהיה לצאת מהריכוז העצמי שלי ולקרוא לפרויקט הזה על שם שנינו. בשבילי יש בשירים האלה הישג גדול. מעולמות של ספק ובירור נפשי ורוחני, בשירים האלה יש אמירה תקיפה, שלמה, אוהבת, מאמינה. וביט חברים. יש פה ביט."

על הבמה:

אביתר בנאי: שירה, גיטרה ופסנתר | תמיר מוסקט: הפקה מוסיקלית, תיכנותים, סאמפלרים ותופים | רועי חרמון: קלידים, סאמפלרים וחצוצרה | איתמר ציגלר: גיטרה חשמלית ובס.

('רחמים', מופע ראשון ב-5.9, בבארבי)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן