יבול שיא
הרפת והחלב
אלי שמיר כפר יהושע

אלי שמיר, הצייר של העמק: מזה ארבעה עשורים עוסק אלי ביצירותיו במושב בו נולד

5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

כשסיפרתי לחברות המבינות והמכירות את אמני ארצנו, שאני מראיינת את הצייר והאמן, אלי שמיר, באחת עלתה ערכי בעיניהן. אלי שמיר, בן מושב כפר יהושע, שבעמק יזרעאל, הינו מהציירים המובילים בארץ. המתבונן בציוריו נדהם מהיופי והדיוק.

ב-29 בפברואר תיפתח תערוכת יחיד של אלי שמיר, "זמן דיוקן", במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (אוצרת: איה לוריא). תערוכת היחיד של אלי שמיר מתמקדת בציורי הדיוקן שלו ובמהלכים מתמשכים ביצירתו המציעים פריזמה ביוגרפית על על מקום הולדתו, שהיא גם אידיאולוגית וסימבולית.

מקום מרכזי בתערוכה מוקדש לדמותו של "האב הגדול", המתוארת שוב ושוב, ישירות ומטפורית – החל בדיוקן האב הביולוגי של האמן, הלל שמיר ז"ל ודיוקנאות בני דורו; דרך דמותו של הסב, מרדכי שמיר ז"ל, ממקימי כפר-יהושע – ועד ציורי קבורה וחידלון. תהליכים של שחיקה בערכי עבודת האדמה והקהילה השיתופית משתקפים בסיפור המשפחתי של הזדקנות ופרידה מהאב ומהסב, ומשליכים על האתוס שנבנה סביב מייסדיו וערכיו של כפר-יהושע, מקום מגוריו של שמיר עד היום.

 

אבא ואני בגודל טבעי 1
אבא ואני בגודל טבעי

 

תערוכה זו היא פרק ראשון במחווה כפולה של שתי תערוכות שמוקדשות ליצירתו של שמיר, המותחות ציר בין מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, כפר-יהושע והמשכן לאמנות עין חרוד (שם תיפתח במאי 2020 התערוכה "גבולות", המתמקדת בציורי הנוף של האמן). הציר המשותף לשלושת היישובים נקבע לראשונה בזכות פועלו של האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן (1958-1887), שתכנן בשנות העשרים של המאה העשרים את הרצליה, כפר-יהושע ועין חרוד ברוח הרעיונות האידיליים של "עיר גנים", שבתוכה פועלת הקהילה במרחב שיתופי של עבודה ותרבות.

הכרה והערכה

הציורים של שמיר נראים בעיני לעתים אמיתיים עוד יותר מתמונות החיים. כל ציור שלו מקרין חיים. גם כשחי בצעירותו  בירושלים, גם בבוסטון, תמיד צייר את מושב ילדותו ותמונות מעמק יזרעאל.

אלי הינו בן בכור במשפחתו. הוריו, סבו וסבתו היו חקלאים, כמקובל בכפר יהושע, עם רפת וגידולים שונים.

"מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי," מסביר לי אלי. "כשהייתי ילד היה מושג שנקרא 'ארטיסט' וכשאמרו על אדם כלשהו שהוא ארטיסט, המסר היה: הוא בחר לעסוק באמנות כדי לברוח מהעבודה החקלאית… המסר הנוסף היה הארטיסט הוא עצלן. אף על פי כן ולמרות רוח התקופה, הוריי מאד העריכו את ציורי ואף עודדו אותי לצייר. גם הסביבה תמכה ועודדה.

"קיבלתי תמיכה ועידוד ועם התמיכה היה מסר נוסף, 'גבר אמיתי צריך להיות חקלאי'. בגיל שלוש עשרה  למדתי ציור במכללת עמק יזרעאל בראשית. למדתי בכיתה של מבוגרים. בכיתה איתי למדה הגננת שלי, אורה רשף. אל לימודי הציור היינו נוסעים בווספה שלה."

קבוצת לימוד זו הציגה תערוכה בבית האמנים בחיפה. השנה היתה 1967, עיתון דבר פרסם את התערוכה וציור של אלי התפרסם בעמוד הראשון של העיתון.

אלי: "כלומר  כבר מגיל מאד צעיר, הציורים שלי התפרסמו. כך שבפרסום הציורים שלי – הסביבה הקרובה והטבעית שלי הוקירה והעריכה. גם בהמשך היו עוד הצלחות, כך שקיבלתי לגיטימציה לצייר ולהיות ארטיסט. סבא שלי טען שמתקיימת קרבת משפחה בין משפחתנו לצייר מארק שאגאל ושהכישרון שלי מקורו ממנו."

"ביצירה שלי אני מנכיח את עמק יזרעאל בתרבות הישראלית. המוטו שמלווה אותי: 'כן אנו יכולים'. זו גם הסיבה שאני פעיל מאד תרבותית. הצבתי לעצמי מטרה: להפוך את העמק לסוג של מרכז תרבות. המסר שלי בכל עשייתי, כל מקום יכול להפוך למוקד משיכה תרבותי, לא חייבים להיות בתל אביב או בברלין…"
ספר על משפחתך?

"המשפחה שלי, משפחת שמיר, היא משפחה מאד שורשית, סבתא וסבא הם ממקימי המושב. נולדו להם שלושה בנים, אבי, ששמו היה הלל, היה הבן הממשיך במשק ההורים. בן נוסף, דניאל, שהכינוי שלו היה דנדוש, היה במשק אחר בכפר. דנדוש הקים משתלה, התמחה ברקפות והיה ממש מחלוצי המשתלות בארץ. האח השלישי, שמו יגאל, למד וטרינריה בהולנד. יגאל חזר למושב והיה הווטרינר של המושב. אבא שלי עבד מאד קשה בחקלאות, כמעט עד יומו האחרון. אבא נפטר ב-2011."

דרכו של אלי רימזה על  גודל אמנותו. למרות זאת יכול היה אחרת.

אלי: "התגייסתי כמו כולם, הלכתי לקורס טיס, סיימתי והייתי לטייס – ובגיל עשרים וארבע השתחררתי ומייד הלכתי ללמוד בבצלאל. שנות הלימוד בבצלאל היו שנים לא פשוטות. היתה בי שונות משאר התלמידים בבצלאל. הייתי מאד רציני בלימודיי, לא הייתי הסטודנט המצוי. השקעתי את כולי בלימודים. הרקע ממנו באתי, גם כטייס וגם כמושבניק מכפר יהושע, הפכו אותי לעוף מסוג אחר משאר התלמידים.

"השקעתי עצמי בכל התחומים, גם בלימודים העיוניים. בשנה הראשונה קיבלתי פרס על הצטיינות בלימודים העיוניים. אז זה לא נחשב. אני הייתי כולי במסלול הלימודים. על פניו, הייתי ילד מאד תקני, עבדתי במשק  בחקלאות, הייתי מדריך בתנועת המושבים, רקדתי ריקודי עם בלהקות שונות.

"בכל זאת, בשנות לימודיי, התחושה היתה שהסביבה עויינת. באותן שנים בצלאל עודדה צילום וידיאו, אומנות מושגית, אז היא לא עודדה ציור, בוודאי לא ציור ריאליסטי. ציור ריאליסטי הוא ציור שמספר סיפור שיש בו תכנים."

למה לא קמת והלכת?

"היו לי חברים שהיה לי דיאלוג איתם. הייתי אסיסטנט של המורה יוסף הירש. אני מהטיפוסים המתמידים – כל מה שאני מתחיל אני מתמיד וממשיך. לכל אורך הדרך ידעתי שאני צייר, אמן. זו המהות שלי מאז ומעולם. לא עזבתי – הרגשתי מחוייבות למהות שלי, לאמן ולצייר שהנני."

 

אלי שמיר על רקע שדות העמק
אלי שמיר על רקע שדות העמק

 

סוג של מיילדת

אלי שמיר מתפרנס מציוריו ומלמד ציור כבר הרבה שנים.  מלמד במסגרות פורמליות ובמסגרת פרטית. הוא לימד בבאר שבע, לימד בבצלאל, לימד בבוסטון, שם שהה עם משפחתו והיום מלמד במכללת אורנים ובסטודיו הניצב בשדות המושב.

מה המיוחד והמייחד אותך כמורה?

"אני אוהב ללמד ציור. אני מזהה אצל כל תלמיד שלי את השפה האישית שלו. אני עומד על כך שכל תלמיד שלי יביא לידי ביטוי את התכנים הרלוונטיים שלו. זה מצליח, התלמידים שלי מצליחים מאד בכל הארץ והעולם. לאחרונה, שלושה תלמידים שלי ממכללת אורנים, זכו בפרס שיף במוזיאון ארץ תל אביב. המיוחד  הוא שתלמידים אלו הגיעו  ממקורות שונים לחלוטין. תלמידה אחת היא דרוזית, תלמידה אחת היא מוסלמית ואחד מהמגזר הערבי. שמותיהם: מתן בן כנען, מרמת ישי, פאטמה שינאן, מגוליס וסמאח שחאדה, מחיפה. כמורה אני לא פחות חשוב מהיותי צייר."

מה אתה אוהב בדרכך כמורה?

"להיות מורה זה סוג של מיילדת. אני עוזר  לתלמידים שלי להוליד את עצמו. לממש את האמנות שלו. זהו גם כלי לניידות חברתית, בעיקר בחברות המסורתיות, שם יש מסרים מגבילים. נשים באמנותן מוצאות את הקול הייחודי שלהן ונותנות לו ביטוי, הן סוללות את דרכן, הן יוצרות לעצמן מקום ומעמד, במיוחד בחברה שיכולה להשתיק את קולן הייחודי. בשנת 1999 חזרתי עם משפחתי למושב אחרי הרבה שנים כמורה ואמן בחוץ. הקמתי את הסטודיו שלי בשדות במושב."

 

אלי שמיר בסטודיו שבמשק
אלי שמיר בסטודיו שבמשק
אין יום בו אני לא מצייר

"הציור שלי הוא מתוך הקרינה, אני מרגיש את הקרינה מהמקום. לאחרונה אני מציג תערוכה ששמה 'גבולות', כאשר הנושא הוא: מבט החוצה ומבט פנימה. אנו מדינה שמוקפת גבולות. לכן ציירתי בגבול הלבנון, מעל מטולה. בגבול מצרים – מקדש ברנע, בגבול ירדן – משיח אברק, מתל יזרעאל. הרעיון הוא שהגבולות הם גבולות פוליטיים, גבולות ביטחוניים. נוף שמתבוננים עליו ואי אפשר לעבור אותו.

"החוויה מגדירה את המקום ומכילה חוויה קיומית שלנו, אותה נותן הגבול. גם הציור עצמו הוא בעל גבולות, אנחנו לא יכולים להכיל את הכל. שפה מעצם טבעה היא הגדרת גבול. השפה הציורית גם היא כמו שפת הדיבור וגבולות של מקומות.

"כמורה אני מדגיש בפניי כל התלמידים שלי, שלא המורה שלכם קובע, אלא כל אחד ואחת מכם. מה שהם בוחרים הוא הנבחר לא הרלוונטיות היא החשובה, אלא למה הם בחרו ועצם הבחירה. אני אמן ומורה. בשבילי הוראה זו הרחבה חברתית. כשאני מתחיל ציור עולה לי דימוי בראש, דימוי  שמחבר את הרגעי  והזמני.

"המנוע הפנימי שלי הוא כזה שאני עוסק יום יום באמנות, מצייר ומלמד. אין יום בחיי בו איני מצייר.   אני מצייר ומלמד כי זה מה שאני אוהב לעשות ומזה אני מתפרנס. זהו המנוע הפנימי שלי.

"ביצירה שלי אני מנכיח את עמק יזרעאל בתרבות הישראלית. המוטו שמלווה אותי: 'כן אנו יכולים'. זו גם הסיבה שאני פעיל מאד תרבותית. הצבתי לעצמי מטרה: להפוך את העמק לסוג של מרכז תרבות. המסר שלי בכל עשייתי, כל מקום יכול להפוך למוקד משיכה תרבותי, לא חייבים להיות בתל אביב או בברלין…"

אלי שמיר הוא אמן מהגדולים במדינת ישראל. גדולתו היא בנאמנותו לכישרונותיו, לאהבותיו, ליצירותיו. אמן ממושב שהקווים בו היו ברורים. אנשים מאד חרוצים. כך אלי בציוריו, בהוראה, חרוץ נאמן לעשייתו לכישוריו, לחייו ולעצמו.

עמוד הפייסבוק של אלי שמיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"מחאת המכנסונים" חזרה ואני חזרתי לתהות – האם אני באמת יכולה לגדל את שתי בנותיי באווירה חופשית ומאושרת, כמו זו שאני מדמיינת?  האם אני באמת יכולה באווירה הזאת לגדל את בנותיי כך שיאהבו את
3 דק' קריאה
תנועת המושבים אירחה את הממונה על חוק ההתיישבות במשרד החקלאות, עומר צור במהלך הפגישה סקר עומר צור את פעילות יחידת חוק ההתיישבות במשרד החקלאות. כזכור, חוק ההתיישבות נחקק בשנת 1967 ונחשב לחוק משמעותי למרחב
< 1 דק' קריאה
בתום שבוע מאתגר רצוף שריפות ופגעי מזג אוויר, הפורום הלאומי להגנה משריפות מרחיב פעילותו לצמצום נזקי הענק לאדם, למשק לטבע ולסביבה. בין ההמלצות, קידום חקיקה להתקנת גלאי עשן בכל חדר שינה. שריפות בשטחים הפתוחים:
2 דק' קריאה
על פני עמוד שלם של  "הזמן הירוק" ( 21.5.20) הודיע לנו רן כוחן כי תם עידן המשימתיות של התנועה הקיבוצית. כוחן שולל את עמדתו בעניין זה  של שר החינוך ומזכ"ל התנועה לשעבר אהרון ידלין וטוען
2 דק' קריאה
שלושה קיבוצניקים מעין חרוד מאוחד,  שני אחים ואחות, אור, זוהר וכרמית, הקימו חברת גינון בשם 'גן עדן אחזקות'. הם מעסיקים בין שישה לעשרה בני משק ואחראים היום על עבודות הגינון בבית השיטה, חפצי-בה, מושב
3 דק' קריאה
תקציב התנועה הקיבוצית לשנת 2020 אושר ביום שלישי, 26.5, ברוב גדול במועצת התנועה, שהתקיימה לראשונה באופן מקוון בזום. אושרה בחירתם של 4 נציגי ציבור חדשים למזכירות התנועה: נטע שוורץ (עברון), זהר ליפקין (הגושרים), שחר
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן