אוהד דרשן ואוריין שוקרון לא "סוגרים את המפעל"
יבול שיא
הרפת והחלב
המציאות הבלתי נתפשת בעוטף עזה פעוטה מול טנקי מרכבה

אמנון זיו, סיפורו של שוטר וג'נטלמן

10 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

34 שנה שירת אמנון זיו במשטרת ישראל, הוא החל את דרכו כקצין במערך המתנדבים במרחב לכיש, התקדם בתפקידיו עם השנים, כמפקד היס"מ הראשון בלכיש, מפקד תחנת אשדוד, ראש מפלג סמים במחוז הדרומי, קצין אג"מ של המערך האווירי של המשטרה, ולבסוף כראש מחלקת מתנדבים הארצית, שבה סגר מעגל * רק פשט את מדי השוטר וכבר מונה לתפקיד כקב"ט במועצה האזורית חוף אשקלון, אך ממשיך להתנדב במשטרה ובעמותת "זיכרון מנחם" * בשבוע השני לכניסתו לתפקיד נורה קסאם ורסיס פגע בבית בנתיב העשרה , זו הייתה טבילת האש של אמנון ומאז אין אירוע בעוטף שאמנון לא חווה – ראיון

 

בסוף אוגוסט 2019 – נפרד אמנון זיו ממשטרת ישראל. שירות של 34 שנים ברצף, אם לא סופרים את שנות ההתנדבות שלו כנער. וכך הוא כותב בדף הפייסבוק שלו: "אז, במשמרות הראשונות שלי, ניטעה בליבי אהבת המשטרה. נשביתי בקסם של העשייה, של האקשן ושל המשמעות הרבה. מה יותר טוב, חשבתי לעצמי, מלהגן על הבית, על ההורים, על החברים על השכנים ועל המשפחה?"

סוגר מעגלים

באוגוסט 1985, ביום השיחרור שלו מצה"ל, נסע אמנון היישר ללשכת הגיוס של משטרת ישראל בבאר שבע. הוא לא חשב על הטיול שאחרי הצבא או על לימודים באוניברסיטה, כמו כולם. הוא הלך להגשים לעצמו את החלום הכי רחוק מחו"ל. במשטרה הוא החל את דרכו כקצין במערך המתנדבים במרחב לכיש, התקדם בתפקידיו עם השנים, כמפקד היס"מ הראשון בלכיש, מפקד תחנת אשדוד, ראש מפלג סמים במחוז הדרומי, קצין אג"מ של המערך האווירי של המשטרה, ולבסוף כראש מחלקת מתנדבים הארצית, שבה סגר מעגל. אמנון השתחרר בדרגת ניצב משנה.

 

אמנון זיו בסיור אווירי
אמנון זיו בסיור אווירי

 

34 שנים אחרי יום השיחרור מצה"ל נראה שההיסטוריה אצל אמנון חוזרת. גם הפעם ויתר על הטיול הגדול לחו"ל. בקושי הספיק לפשוט את מדי משטרת ישראל וכבר התייצב לדגל כקב"ט. "את הטיול הגדול לחו"ל טרם הספקתי לעשות," אומר אמנון בטון מלא בתקווה, אך נראה שאין לו תלונות ושהוא שלם לגמרי עם ההחלטות שעשה, הן כמשוחרר טרי מצה"ל והן עכשיו, כשהוא בעשור השישי לחייו.

כך כתב אמנון בפוסט פרידה משירותו במשטרת ישראל, בדיוק לפני שנה: "1976 – השתתפתי במשמרת הראשונה שלי כנער מתנדב במשטרת ישראל. והנה הגיעו להם 34 שנות שירות לסיומם. נער מתנדב, נרגש, הלב הולם, והעיניים פקוחות לרווחה. אז, במשמרות הראשונות שלי, ניטעה בליבי אהבת המשטרה. נשבתי בקסם של העשייה, של האקשן, ושל המשמעות הרבה.

מה יותר טוב, חשבתי לעצמי, מלהגן על הבית, על ההורים, על החברים על השכנים ועל המשפחה?

"…בכל תפקידי למדתי להכיר ולאהוב את השטח. בין אם הייתי מחופר בדיונה או השתתפתי במרדף מגובה המסוק, כשלקחתי חלק באירוע מקומי או במבצע לאומי או בין לאומי גם מחוץ לגבולות המדינה , בליבי תמיד נשארתי שוטר, בכל נימי נפשי. במשטרה צמחתי מנער לאב, וסב, בעל ומשפחה אהובה, שחייה כרוכים בשירות. במרוצת השנים פגשתי בעמותת 'זכרון מנחם', שהפכה לחלק חשוב בחיי. רבים מחבריי הצטרפו אלי להתנדבות ולפעילות המקודשת של העמותה, ותמיד עשו זאת ברצון, בנדיבות וברוח הערכית המפעמת באנשי משטרת ישראל. אני מודה לכם על השותפות הזו. יחד, זכינו להעלות חיוכים על פני ילדים רבים ולשמח לבבות הזקוקים לכך מאד.

"את שירותי אני חותם כרמ"ח מתנדבים, תפקיד שהוא סגירת מעגל, עבור מי שהתחיל דרכו כמתנדב צעיר ונלהב. בתפקידי זה, יצאתי למשלחת משטרת ישראל לפולין. שם, על אדמת התופת של אושוויץ, אותה שרדו אבי ואימי, צעדתי לבוש מדי תכלת מדי משטרת ישראל , מצדיע לזכר משפחתי ולגבורת הורי ז"ל. הצעידה עם רעי למשלחת, כשדגל ישראל ודגל משטרת ישראל בראש, היא תמונה שתחקק במורשת משפחתי לעד. שירותי הוא חלק מניצחונם משל הורי, ומניצחון כולנו, על כל הקמים לכלותינו. גם אם בימי בשגרה איננו זוכרים זאת, יש לנו כבוד וזכות עצומה, שאין לה שיעור, לשרת כאנשי חוק במדינת ישראל גאווה גדולה לשרת במשטרת ישראל.

"כעת, לאחר 34 שנות שירות מלאים תוכן ומשמעות, אני יוצא לדרך חדשה. כצלם בנשמתי, אני לוקח איתי תמונות שנחקקו בי כל השנים מאין ספור אירועים ועשייה לא פוסקת. אני לוקח אהבה, גאווה, זיכרונות והכרת תודה. אבל יותר מהכל, אני לוקח איתי חברים, שותפים ורעים, שאספתי לאורך השנים וחברותם לא תסולא בפז. אני פורש מהמשטרה היום, אך ממשיך בדרך השירות ממש מחר בבוקר ללא הפסקה. נקרתה בדרכי ההזדמנות והאמון למלא תפקיד בטחוני באזור הדרום כמנהל אגף הבטחון במועצה האזורית חוף אשקלון. אין זכות גדולה יותר, מלהגן על האזרחים במועצה ולהמשיך ולתרום בעשייה ביטחונית. לטעמי, חברים, זה אומר הכל על יופיו של הארגון ושל השירות בו יחד. כי אם אחרי עשרות שנים, עדיין יש בי קסם של העשייה, של האקשן, ושל המשמעות, זה ודאי בזכותכם."

 

איש שטח

"25 שנים במרחב לכיש, החל מקצין זוטר ועד מפקד התחנה ומאוחר יותר בתפקידי ביחידה האווירית של המשטרה, הביאו לכך שאת המרחב הזה שבו אני עובד גם היום, כאזרח, אני מכיר מהקרקע ומהאוויר הן בהיבט הפלילי והן בהיבט הפח"עי." את השטח היתה לאמנון הזדמנות מצוינת להכיר דווקא בתקופת ההתנתקות: "במסגרת מבצע משטרתי רחב וארוך שנקרא 'טבעת השלום', איתרנו עשרות כלי רכב גנובים מידי יום. אז הבנתי את עצמת הגניבות הארצית.

אמנון נולד בדצמבר 1962 באשקלון, לזוג הורים ניצולי שואה, את התיכון למד וסיים בכפר סילבר בקיץ 1981. את שרותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ומיד עם שחרורו התגייס למשטרה. כל השנים התגורר באשקלון, גם לאחר שהתחתן עם שולי וגם כששלושת ילדיהם (גלי, רן ובן)  גדלו ובגרו.

את המעבר לנתיב העשרה הם עשו באמצע מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. "חיפשנו ישוב כפרי באזור הקרוב לאשקלון," מספר אמנון, "ויצא שרכשנו מגרש לבנייה בנתיב העשרה. החלטנו לעבור לגור בשכירות כדי לפקח על הבנייה וזה יצא בדיוק בשיאו של המבצע. נדרשנו להמון שכנועים כדי שהמוביל יסכים להוביל את תכולת הבית מאשקלון למושב המופגז. הוא הוריד את הדברים ונס על נפשו."

את החודש הראשון בילתה המשפחה בריצה לממ"ד, בלי יכולת לתקשר עם אנשי המושב, שעד היום מתקשים להבין איך זה שמשפחה עוברת לכאן, בדיוק בזמן שטילים עפים פה מעל הראשים ואין דקה של שקט. לאחר פחות משנתיים הם כבר עברו לגור בביתם החדש ולאחרונה, בתו גלי ובעלה, מתן, סיימו לבנות גם הם את ביתם כאן בסמוך לאמנון ושולי והנכדים מאי וארי פוגשים את סבא וסבתא כל יום.

 

שריפה בעוטף עזה
שריפה בעוטף עזה

 

והיום, שנה לאחר שנכנס לתפקידו כממונה החירום והביטחון במועצה האזורית חוף אשקלון, התרגלנו, התושבים, לראות אותו כל הזמן בשטח. בשבוע השני לכניסתו לתפקיד נורה קסאם ורסיס פגע בבית בנתיב העשרה. זו הייתה טבילת האש של אמנון ומאז אין אירוע בעוטף שאמנון לא חווה: שריפות ללא הרף, בעיקר בחודשיים האחרונים, לעיתים 7-8 שריפות ביום רק בבקרים, הסלמות למכביר וכמה הסלמות שבמסגרתן הורו מאות טילים על ישובי המועצה. אפילו הצפה של שטח חקלאי בשבת לפנות בוקר בחודש פברואר האחרון, כתוצאה מפריצת מאגר מים – גרמה לו להיות כמעט ראשון בשטח ולמחרת כל ערוצי הטלווזיה השתמשו בצילומי הרחפן שלו, שהיו היחידים שהצליחו לספר על נזקי ההצפה.

בחודש מרץ נוספה לרזומה של אמנון כקב"ט מגיפת הקורונה. מועצה ובה 21 ישובים וקצת פחות מ-20,000 תושבים נכנסה, כמו כל מדינת ישראל לסגר ולתקופת הסתגלות לא פשוטה, לחיים לצד הנגיף המאיים. תקופת הסגר לימדה רבים מאיתנו להתמודד אחרת ולחשוב שונה מכל מה שלמדנו והתכוננו לו כל החיים. זה פשוט לא היה במערך התרחישים המיידים.

רבים מתושבי המועצה הוכיחו יכולות-על בדמות התנדבות. אמנון, שהתפקיד האחרון שלו במשטרת ישראל עסק בניהול מערך המתנדבים בכל הארץ היה כנראה האיש הנכון במקום הנכון. "לא האמנתי שיכול להיות חוסן קהילתי כל כך גבוה לקהילה של ישובים, המשתייכים לקהילה אחת גדולה שנקראת חוף אשקלון. ראיתי לנכון לנהל את כל מערך המתנדבים באמצעות צוותי הצח"י היישוביים (צח"י: צוות חירום ישובי). כאן הבנתי שחוסן וביטחון חייבים לעבוד יחד, והצלחנו בעזרת אנשים נהדרים, הן מצוותי החירום והן מתנדבים מהישובים – לספק את כל צרכי 21 הקהילות," מסכם אמנון את התקופה שעדיין לא הגיעה לסיומה. "רק רעידת אדמה עוד לא חוויתי בשנה הזו," הוא מתבדח איתי חצי ברצינות, כי אחרי הכול – בתפקיד שלו מדובר בתרחיש לא דמיוני.

 

בן גאה לשורדי שואה

כילד, לא היה לאמנון מושג מה עברו הוריו. הוא רק ידע שהם שרדו את השואה ובאו להקים משפחה בישראל מהמקום החזק שבו ליהודים יש סוף סוף מדינה משלהם. "בימי השואה כילד, אני זוכר שהטלוויזיה מעולם לא דלקה בבית, אולי כי הם לא היו מסוגלים לצפות בזוועות שחוו כנערים. אני זוכר שתיקות, המון שתיקות ביום הזה. הם לא הסכימו לנבור בעבר שלהם , כנראה שמה שעברו שם, צריך להישאר שם. כאן ועכשיו יש להם חיים חדשים ואולי עדיף להמשיך הלאה."

שני הוריו מבודפשט ושניהם היו נערים כשמלחמת העולם השנייה פרצה. שניהם הגיעו למחנות ההשמדה שהקימו הנאצים. רב בני משפחותיהם נרצחו. "בפעם הראשונה שלי במסע לפולין היה כשליוויתי את גלי, בתי כשהייתה בכיתה י"א. הפעם השנייה הייתה עם משלחת של לוחמי מג"ב, כשלמסע הצטרף המפכ"ל דאז, רנ"צ דודי כהן. הפעם השלישית היתה כראש מחלקת המתנדבים של משטרת ישראל. זו חוויה שהשאירה בי כל כך הרבה זכרונות שנחקקו היטב בכל נים בגופי. באוקטובר 2018 הובלתי משלחת של שוטרים. את הסיפור שלי כבן לשורדי שואה, הכירו רבים במשטרה. אני לא נותן לעובדה הזו להשפיע עלי ביום-יום אבל המעמד שבו זכיתי להשתתף עם לובשי מדים המשרתים את מדינת ישראל – על אדמת התופת – לא איפשר לי להרגיש אחרת."

קטע מתוך דברים שכתב אמנון, אותם הקריא על  אדמת פולין: "איך פותחים יום כזה ..אני ניצול שואה הורי שרדו את השואה והגיעו לארץ כך אמרתי לקבוצה 4 במשלחת עדים במדים של משטרת ישראל באוקטובר 2018 רגעים שיחרטו בדמי על האדמה הארורה בפולין, 200 שוטרים במדי משטרת ישראל דגלי הלאום והמשטרה, צועדים בגאווה גדולה. סגרתי מעגל נקמה על אדמת פולין ומצרף את הנאום שנשאתי בטקס האחרון של המשלחת באושוויץ בירקנאו. באילתור ענק יצרנו את המגן דוד האנושי של 200 שוטרים, באמצע המגן דוד העדה שלה אלטרץ של המשלחת. אירוע מטורף שאולתר בדקות !! מרגש בכל רגע .

 

משלחת עדים במדים במסעה בפולין במחנה ההשמדה טרבלינקה
משלחת עדים במדים במסעה בפולין במחנה ההשמדה טרבלינקה

 

"לזכרם של הוריי אדית וצבי זיגלבאום ומשפחותיהם שהושמדו בשואה וזה סיפורה של המשפחה וסרמן וזיגלבאום. מפקד המשלחת, ניצב צביקי טסלר, מפקדים, שוטרים, מתנדבים, בני משפחות שכולות, פצועי משטרת ישראל, חברי למסע, אנחנו ניצבים כרגע יחד על חורבותיו של הגיהנום. אמנם חלפו עשרות שנים, אך כאן כל רגב אדמה ספוג כאב וכל ברזל מחליד הוא עד ללא מילים. השקט כאן מחריש אוזניים. לא נשמעים בו עוד שקשוק הרכבות והדהוד היריות, אך גם היום הוא עמוס בזעקות שבר ובקריאות אימה. באנו להאזין לקולות הבוקעים מתוך ערפל הזמן ולקחת אותם איתנו לכל מקום אליו נלך. כשאנו מנסים להעלות בעיני רוחנו מה קרה כאן, הדעת אינה יכולה לקלוט זוועה כה מחרידה, הלב אינו יכול להכיל תהום כה עמוקה של אובדן.

כיצד ניתן לתפוס את אובדנם של מיליוני שמות, פנים, זיכרונות, רסיסי חיים, שנבלעו בחשיכה? הכאב עמוק מנשוא. לכן החלטתי למקד את העדשה בתמונה אחת, ברגע אחד, בתוך הררי הפרטים, התמונות והכאב.

"…אני, כילד קטן, מלטף את ידו של אבי בסקרנות, באהבה של ילד לאביו. על היד סימנים בדיו כחולה. ואני בוחן אותם, לומד אותם, מרגיש שהם מפתח לעולם סודי שנעול בפני, שהם לא רק קעקוע על העור, אלא צלקת מאש גיהינום, שאין מדברים עליה בבית הורי. איני יודע דבר מכל אלו, כי אבי שותק ואימי אינה מספרת דבר, ומדי יום שואה, נסגרים הטלוויזיה והרדיו, ובור שחור הפעור בעברם שותת כאב בשקט, ללא מילים.

גם כשאני לומד לקרוא ומזהה את הכתוב A 11627 , איני יודע שהמספר הזה הוא מספר עוקב למספרים שהיו על ידו של דודי, מיקלוש A 11628 ועל יד סבי איזידור-ישראל A 11629 .כילד, איני יודע שהוא נחקק בו באושוויץ. אלו הידיים שעבדו ללא הרף במחנה בוכנוולד. אלו הידיים שקברו בקבר אחים במחנה הריכוז הלברשטט, את אביו ואחיו שהקור, הרעב והתשישות הכניעו אותם ונפטרו, רק כשבוע לפני השחרור. וכשנימלט בריצה, ברגע האחרון, בו כבר עמד מול כיתת יורים מעל קבר האחים, אלו היו הידיים שלו, שאחזו בגדרות התיל ופרצו את דרכו לחיים, הידיים שלא נכנעו גם כשכדור המרצחים פילח את גבו והוא המשיך לרוץ אל החיים. אלו גם הידיים שחבקו את דודותַי, שרה, יולי ומגדה, האחיות הגיבורות ששרדו את השואה.

"עבורי ההנצחה אינה רק ביום השואה, באנדרטאות או במוזיאון. היא במראה פניו של אחי משה ובקולה של אחותי רותי-רחל. בשקט הזועק כאן אני שומע אותם- את בני משפחתי, לא זועקים ומתחננים, כפי רצו הקַלגסים, אלא שרים, צוחקים, מתפללים- חיים… לכאן נכנסו בראש מורכן אנשים, שהמרצחים ניסו למחות את זכרם ושמם. בעוד דקות ספורות נצא מכאן יחד בצעידה מרשימה . לא הצורר יצעיד אותנו ולא מדי אסירים לנו. אנו יוצאים מכאן כשדגלנו הולך לפנינו, מדי משטרת ישראל הם גאוותנו וראשנו מורם אל על. חברי למשלחת, הביטו זה בזה בעיניים גאות ואוהבות- אתם נצחונו של עם ישראל. מצדיע!!!"

 

האיש מאחורי העדשה

מי שמכיר את אמנון יודע שעדיף לחייך כשרואים אותו. כמעט לא פוגשים אותו ללא מצלמה, או רחפן, בשנים האחרונות. את האהבה לצילום פיתח כבר בילדותו. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא עם מצלמה ביד. מעולם לא למד צילום באופן רשמי וככל הנראה האהבה הגיעה עם סקרנות ויכולת נדירה ללמוד. הפוסטים שלו תמיד מלווים בתמונות שמשאירות אותך פעור-פה. התמונות שלו מהשריפות בעוטף עזה – רצות בכל הרשתות החברתיות וגם בערוצי החדשות, בעיקר מאז שהפך לאחד המומחים לצילום באמצעות רחפן.

את התמונות שצילם מהמסוק המשטרתי בתקופת שירותו כקצין המבצעים של היחידה האווירית במשטרה – כדאי לא לפספס. פעם זו תמונה של ירושלים מלמעלה בזריחה, פעם זה ים המלח ופעם זה אירוע המוני. אני שואלת אותו אם יש סיכוי שיבחר תמונה אחת מבין אלפי הגיחות האוויריות, ולהפתעתי הוא בוחר בתמונות של ברכת הכוהנים בכותל. בכל שנה זכה לצלם את האירוע המיוחד הזה, המתקיים בכותל, שבו ברגע אחד, הוא תופס בעדשת המצלמה את קהל המתפללים עטוף בלבן.

בנתיב העשרה, המושב אליו הצטרף עם משפחתו לפני שש שנים, הוא מתעד את כל האירועים הקהילתיים. כולנו ממתינים בסבלנות שאמנון יעלה את התמונות לפייסבוק של המושב ומתענגים על הרגעים הנדירים שהצליח לתפוס. אנחנו כבר לא מסתפקים בתמונות שרובנו מצלמים בנייד, התרגלנו לצילומים ברמה הכי מקצועית ולכן אין סיבה שנחזור אחורנית.

 

מתנדב בנשמה

חוץ ממערך המתנדבים של המשטרה, אמנון עוסק בהתנדבות לא מעט בחייו. את המפגש הראשון שלו עם עמותת "זיכרון מנחם" עשה בעקבות חבר, שביקש שיגיע לצלם באחד ממחנות הכייף לילדים. "היה לי מאוד נוח להיות מאחורי המצלמה. המחנה של הילדים והנערים חולי הסרטן, הוא כזה שאולי יהיה האחרון עבור חלק מהילדים. אני מצלם אותם בתקופה הכי קשה של חייהם וממתין בסבלנות עד שיעלו חיוך על פניהם כדי שאוכל לצלם. אני יודע בתוך תוכי שהתמונות הללו יישארו כזיכרון להורים, ולכן מצלם את הילדים שמחים גם ברגעים שאינם פשוטים."

כבר 12 שנים שהוא מתנדב שם ולא רק מצלם. בשלב כלשהו שם את המצלמה בצד והצטרף למערך המתנדבים של העמותה, שמוציאה מאות ילדים למחנות בארץ ובעולם. הילדים יוצאים למחנות ללא ההורים והמתנדבים הופכים להיות המשפחה הצמודה, שעוזרת בכל דבר ועניין לילד, שמצבו הבריאותי הולך ומידרדר. "זו פעילות שבה אני מקבל פרופורציות לחיים. אני בא לחזק ויוצא הכי מחוזק. כשאני שם, בהתנדבות הזו למען הילדים, אני ללא דרגות וללא תארים של תפקידים שאני עושה. שם אני אמנון זיו. חיים ומירי ארנטל, הוריו של מנחם ז"ל, שלזיכרו הוקמה העמותה – הם זן נדיר בכל מעשיהם. אני מלא הערכה אליהם ולשאר המתנדבים."

 

האתגרים לשנה השנייה בתפקיד

"את תפקידי במועצה האזורית חוף אשקלון, לא חשבתי שכל כך מהר אצליח להתמסר אליו ולאהוב אותו. אני מוצא את עצמי נפעם כל פעם מחדש ממה שקורה בכל אחת מהקהילות. אנחנו מועצה שתמהיל האוכלוסיה שבה מאוד מגוון ויש שוני רב בין הישובים וכל זה לא מפריע לרוח ההתנדבות להתקיים אצל רבים מהתושבים. אחד האתגרים העיקריים שלי הוא להכין את המועצה כארגון, בצורה הטובה ביותר לחירום."

אני שואלת את אמנון איזה סוג של אירוע חירום והוא עונה שזה לא משנה, כי עובדה שעל הקורונה אף אחד לא חשב – והנה היא איתנו כבר חצי שנה ועדיין לא הולכת לשום מקום.

אתגר נוסף הוא לשמור על הירידה שהושגה בשנה הזו, בתחום הפשיעה החקלאית" "עשינו מספר פעולות שהביאו לירידה בפשיעה הזו שהפכה את חיי החקלאים לסיוט בשנים קודמות."

נראה שכאן יש לאמנון יתרון גדול בכך שהוא מביא איתו משנות שרותו במשטרה, את היכולת לעבוד בשיתוף מלא עם כל הגורמים האמונים על אכיפת החוק, ואכן התוצאות ניכרות היטב בשטח.

אנו רגע לפני פתיחת שנת הלימודים תשפ"א, שנה שתחילתה לא לגמרי כמו שהיינו רוצים, אך בנסיבות הקיימות נראה שאמנון וצוותו נחושים לאפשר לילדי המועצה, להיכנס לבית הספר ברגל ימין, בעיקר לילדים שזו להם השנה הראשונה.

"יש לנו אחריות על בטיחות ואבטחת 64 גני ילדים ו-11 בתי ספר. אני עובד רק בשיתוף פעולה עם כל מנהלי האגפים ועובדיהם. לא מכיר דרך אחרת שבה מתאפשר לתת שירות מצוין לתושב. בהזדמנות זו אני רוצה לאחל שנת לימודים מוצלחת לכל ילדי חוף אשקלון ולקהילות שלנו שנה טובה."

 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מיטל גבע אוחיון, מומחית לתזונה ומטפלת, עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי לאנשים, בעיקר נשים, לשחרור מאכילה רגשית. לשיטתה של גבע-אוחיון, אנשים לא מקשיבים לגופם. הם לא מקשיבים לתחושת הרעב שלהם או לתחושת השובע, הם לא
6 דק' קריאה
הוא רק בן 35 וכבר מנהל את משק נהרי, המגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגניים. עומר נהרי, הנכד של אורה ויורם נהרי, ממושב בן עמי, היה קשור מאוד למושב בו גדל. בגיל 15 כבר עבר
7 דק' קריאה
כשפרצה מלחמת יום כיפור קטף אִיתָי מיכאלי כותנה בשדות של קיבוצו, הזורע. למחרת כבר התייצב בגדוד 890, הגדוד ממנו השתחרר רק כמה חודשים קודם. כעבור עשרה ימים כבר הוביל פלוגה בקרב המפורסם על החווה
15 דק' קריאה
אני יודעת שאתם אוחזים בעיתון של אחרי יום כיפור, אבל אני כותבת את הטור עוד לפניו ואני מלאת מחשבות וחששות, איך ייראה יום כיפור הזה עם הסגר וכל ההנחיות. הקשבתי לתפילה שנקראת הווידוי הגדול
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן