יבול שיא
הרפת והחלב
לוחמי ההגנה בעמק יזרעאל צילום לעמ

"אני מקווה שאתה שומר על עצמך כמו שאתה שומר עליי"

3 דק' קריאה

שיתוף:

"אחרי שכולם הלכו לישון, התגנבתי החוצה והלכתי שוב לבית הקברות. חייל יקר, מצאתי שם את השם שלי על האבן. זה ממש הפחיד אותי אז רצתי בחזרה, הסתתרתי מתחת לשמיכה ובכיתי נורא"

חייל יקר, 

קוראים לי אשר. אני בן 10 ואני גר במושב. יש לנו רפת ולול, שלוש עגלות ואפילו טרקטור. אבא ואמא סיפרו לי שאנחנו חיים פה בזכות החיילים ששומרים עלינו. אמא הסבירה לי שאנחנו צריכים להגיד תודה לכל החיילים ששומרים עלינו. אז החלטתי לכתוב לך מכתב תודה.  

תודה שאתה נמצא שם, כדי שאנחנו נוכל לחרוש את השדה, לחלוב את הפרות, לחבוץ את החמאה ולגבן את הגבינות. תודה שאתה שומר עלינו כדי שנוכל לשמור על התרנגולות כדי שייתנו לנו הרבה ביצים. אני לא אוסף ביצים. אני כבר גדול. אני עוזר לאבא ברפת. הידיים שלי קטנות וחזקות ויודעות לא להכאיב לפרה בחליבה. אחי הקטן אוסף את הביצים. כל בוקר. וזה מאוד חשוב.  

חייל יקר, אתה יודע שבימים האחרונים אמא שלי מאוד עצובה. היא לא מספרת לנו למה. היא חושבת שאנחנו קטנים מדיי. אבל אנחנו לא. אתמול בבוקר עקבנו אחריה. גילינו שהיא הולכת לבית הקברות. אף פעם לא נכנסו לשם. אחי הקטן ממש פחד, אז שמרתי עליו מחוץ לגדר והסתכלנו על אמא משם. היא הלכה לקבר אחד וישבה לידו המון זמן. היינו צמאים אז חזרנו הביתה.  

בערב, בארוחת הערב, שאלנו את אמא מה קרה היום ולאן היא הלכה. היא ניסתה להגיד ואז התחילה לגמגם ולא כל כך ידעה מה להגיד לנו. אבא התערב בשיחה וסיפר שאחרי פסח, יש יום שבו כולם הולכים לבית קברות ומסתובבים עצובים, ולאמא היום הזה קצת יותר עצוב אפילו מרוב האנשים במושב ושאנחנו לא צריכים לשאול אותה כל מיני שאלות, במיוחד לא על בית הקברות. הוא חזר והדגיש: "אתם צריכים להיות ילדים טובים כדי שאמא תחזור להיות שמחה. המורה בבית הספר תסביר לכם יותר."  

אבל לא רציתי לחכות למורה. רציתי לדעת עכשיו. בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, התגנבתי החוצה והלכתי שוב לבית הקברות. חייל יקר, מצאתי שם את השם שלי על האבן. זה ממש הפחיד אותי אז רצתי בחזרה, הסתתרתי מתחת לשמיכה ובכיתי נורא. לא ידעתי מה לעשות. 
בבוקר לא רציתי לצאת לחליבה. לא רציתי ללכת לבית הספר ולא רציתי לגשת לאכול שום דבר. נשארתי במיטה שלי כל היום ועשיתי שאני כאילו חולה.  

פחדתי נורא. לא ידעתי מה לעשות – למה יש את השם שלי על קבר בבית הקברות במושב? אולי יש גם את השם של אבא? של אמא? של אחי הקטן? מה זה אומר שיש את השם שלך על קבר? אולי כבר מתתי ורק נדמה לי שאני חי? אולי הכל חלום?  

אני לא יודע מי מצא את אמא שלי ואיפה אבל היא ניגשה למיטה שלי בערב. היא ליטפה לי את הראש וניסתה לגרום לי להגיד לה מה קרה. אבל עוד יותר פחדתי כי אם אספר לה שהייתי בבית הקברות והלכתי להסתכל על אותו הקבר ושאני ואחי ריגלנו אחריה, אולי היא תכעס? אולי היא תחשוב שלא הייתי ילד טוב והיא לא תהיה שוב שמחה אף פעם, אף פעם? אז בכיתי. כמו ילד קטן. שכבתי במיטה ובכיתי.  

אחרי שנרגעתי, ניסיתי לשאול אותה על הקבר ההוא, בלי באמת לשאול. ניסיתי קצת להיות "חכמולוג" כמו שהיא קוראת לזה. לא ממש הצלחתי. המילים התבלבלו לי.  

לאט לאט היא הצליחה להבין את התמונה המלאה של מה שקרה. היא אמרה לי: "אשר. נכון. יש קבר עם השם שלך. זה הקבר של דוד שלך. אח שלי. קראתי לך על שמו."  

לא הבנתי: "למה קראת לי על שמו?".  

"אני הייתי בהיריון איתך והוא היה אח שלי הקטן והוא נהרג במלחמה גדולה."  

שאלתי אותה: "הוא היה בן מושב? למה לא סיפרת לי עליו?"  

על זה היא ענתה: "פחדתי שאתה לא גדול מספיק, שתפחד. שלא אצליח להסביר את עצמי. אבל עכשיו שגילית לבד, הראית לי שאתה מספיק בוגר כדי לדעת. הוא היה אח שלי הקטן. והוא מת במלחמה. המחלקה שלו סיימה את תפקידה בגזרת הדרום והוא היה בדרך הביתה, לחופשה של 24 שעות, לנוח ולאגור כוחות לקראת הקרב הבא. אבל הם שמעו בקשר שבגזרת הצפון יש קשיים וכולם, כאחד, ויתרו על החופשה בבית כדי להיות כוחות תגבור ועזר לקרבות הקשים שהתחוללו בצפון הארץ.  

"זה אזור הרים והיה מאוד קשה להגן עליו. היו הרבה פצועים. הוא והמחלקה שלו התחילו לפנות את הפצועים למקום מבטחים כדי שמשם ייקח אותם אמבולנס לבית החולים. הוא הרים את הראש כדי לוודא שלא שכחו אף חייל בשטח ואז הוא נהרג. הוא היה גיבור. הוא היה אמיץ ואני רציתי שתהיה כמוהו, אז נתתי לך את השם שלו."  

אז שאלתי: "אני גם אמות יום אחד?"  

על זה לא היתה לה ברירה אלא לענות לי: "כן. כולם מתים. גם אני ואבא נמות יום אחד. אני מקווה שאתה תקבור אותנו, ולא אנחנו אותך. וזה שיש את השם שלך על המצבה לא אומר שגם אתה תמות במלחמה." 

סיפרתי לה שלפני פסח, לקראת יום העצמאות, המורה ביקשה מאיתנו לכתוב מכתב תודה לחייל, לקראת יום העצמאות ושאלתי האם אני יכול לספר את הסיפור הזה לחייל שלי.  

היא ענתה שכן אבל ביקשה להעביר לך מסר: "חייל יקר, תשמור על עצמך, ועל החיילים שלצידך! מאחורי כל חייל יש משפחה וחברים, שאוהבים אותו ומחכים לו בבית." 

אז עם המסר של אמא, אני מסיים את המכתב אליך, חייל יקר. אני מקווה שאתה שומר על עצמך כמו שאתה שומר עלי. תודה לך. 

שלך, 

אשר 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני ואין לו שום קשר לאירועים במציאות או בהיסטוריה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מפקחי היחידה המרכזית לאכיפה וחקירות של משרד החקלאות ופיתוח הכפר סיכלו בסוף השבוע ניסיון הברחת 13 טון דגים ופירות ים מעזה. הדגים הועברו להשמדה ונפתחו הליכים משפטיים כנגד המעורבים בניסיון ההברחה. תחילתו של האירוע 
< 1 דק' קריאה
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מגבש מענה לסיוע לחקלאים בנושא פשיעה חקלאית, ומזמין חקלאים לשתף בתובנות מהשטח. המטרה: התאמת המענה לצרכים שיעלו מהשטח והקמת מוקד שיהיה זמין לחקלאים 24/7 משרד החקלאות ופיתוח הכפר קורא לציבור
< 1 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן