יבול שיא
הרפת והחלב
לוחמי ההגנה בעמק יזרעאל צילום לעמ

"אני מקווה שאתה שומר על עצמך כמו שאתה שומר עליי"

3 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"אחרי שכולם הלכו לישון, התגנבתי החוצה והלכתי שוב לבית הקברות. חייל יקר, מצאתי שם את השם שלי על האבן. זה ממש הפחיד אותי אז רצתי בחזרה, הסתתרתי מתחת לשמיכה ובכיתי נורא" 

חייל יקר, 

קוראים לי אשר. אני בן 10 ואני גר במושב. יש לנו רפת ולול, שלוש עגלות ואפילו טרקטור. אבא ואמא סיפרו לי שאנחנו חיים פה בזכות החיילים ששומרים עלינו. אמא הסבירה לי שאנחנו צריכים להגיד תודה לכל החיילים ששומרים עלינו. אז החלטתי לכתוב לך מכתב תודה.  

תודה שאתה נמצא שם, כדי שאנחנו נוכל לחרוש את השדה, לחלוב את הפרות, לחבוץ את החמאה ולגבן את הגבינות. תודה שאתה שומר עלינו כדי שנוכל לשמור על התרנגולות כדי שייתנו לנו הרבה ביצים. אני לא אוסף ביצים. אני כבר גדול. אני עוזר לאבא ברפת. הידיים שלי קטנות וחזקות ויודעות לא להכאיב לפרה בחליבה. אחי הקטן אוסף את הביצים. כל בוקר. וזה מאוד חשוב.  

חייל יקר, אתה יודע שבימים האחרונים אמא שלי מאוד עצובה. היא לא מספרת לנו למה. היא חושבת שאנחנו קטנים מדיי. אבל אנחנו לא. אתמול בבוקר עקבנו אחריה. גילינו שהיא הולכת לבית הקברות. אף פעם לא נכנסו לשם. אחי הקטן ממש פחד, אז שמרתי עליו מחוץ לגדר והסתכלנו על אמא משם. היא הלכה לקבר אחד וישבה לידו המון זמן. היינו צמאים אז חזרנו הביתה.  

בערב, בארוחת הערב, שאלנו את אמא מה קרה היום ולאן היא הלכה. היא ניסתה להגיד ואז התחילה לגמגם ולא כל כך ידעה מה להגיד לנו. אבא התערב בשיחה וסיפר שאחרי פסח, יש יום שבו כולם הולכים לבית קברות ומסתובבים עצובים, ולאמא היום הזה קצת יותר עצוב אפילו מרוב האנשים במושב ושאנחנו לא צריכים לשאול אותה כל מיני שאלות, במיוחד לא על בית הקברות. הוא חזר והדגיש: "אתם צריכים להיות ילדים טובים כדי שאמא תחזור להיות שמחה. המורה בבית הספר תסביר לכם יותר."  

אבל לא רציתי לחכות למורה. רציתי לדעת עכשיו. בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, התגנבתי החוצה והלכתי שוב לבית הקברות. חייל יקר, מצאתי שם את השם שלי על האבן. זה ממש הפחיד אותי אז רצתי בחזרה, הסתתרתי מתחת לשמיכה ובכיתי נורא. לא ידעתי מה לעשות. 
בבוקר לא רציתי לצאת לחליבה. לא רציתי ללכת לבית הספר ולא רציתי לגשת לאכול שום דבר. נשארתי במיטה שלי כל היום ועשיתי שאני כאילו חולה.  

פחדתי נורא. לא ידעתי מה לעשות – למה יש את השם שלי על קבר בבית הקברות במושב? אולי יש גם את השם של אבא? של אמא? של אחי הקטן? מה זה אומר שיש את השם שלך על קבר? אולי כבר מתתי ורק נדמה לי שאני חי? אולי הכל חלום?  

אני לא יודע מי מצא את אמא שלי ואיפה אבל היא ניגשה למיטה שלי בערב. היא ליטפה לי את הראש וניסתה לגרום לי להגיד לה מה קרה. אבל עוד יותר פחדתי כי אם אספר לה שהייתי בבית הקברות והלכתי להסתכל על אותו הקבר ושאני ואחי ריגלנו אחריה, אולי היא תכעס? אולי היא תחשוב שלא הייתי ילד טוב והיא לא תהיה שוב שמחה אף פעם, אף פעם? אז בכיתי. כמו ילד קטן. שכבתי במיטה ובכיתי.  

אחרי שנרגעתי, ניסיתי לשאול אותה על הקבר ההוא, בלי באמת לשאול. ניסיתי קצת להיות "חכמולוג" כמו שהיא קוראת לזה. לא ממש הצלחתי. המילים התבלבלו לי.  

לאט לאט היא הצליחה להבין את התמונה המלאה של מה שקרה. היא אמרה לי: "אשר. נכון. יש קבר עם השם שלך. זה הקבר של דוד שלך. אח שלי. קראתי לך על שמו."  

לא הבנתי: "למה קראת לי על שמו?".  

"אני הייתי בהיריון איתך והוא היה אח שלי הקטן והוא נהרג במלחמה גדולה."  

שאלתי אותה: "הוא היה בן מושב? למה לא סיפרת לי עליו?"  

על זה היא ענתה: "פחדתי שאתה לא גדול מספיק, שתפחד. שלא אצליח להסביר את עצמי. אבל עכשיו שגילית לבד, הראית לי שאתה מספיק בוגר כדי לדעת. הוא היה אח שלי הקטן. והוא מת במלחמה. המחלקה שלו סיימה את תפקידה בגזרת הדרום והוא היה בדרך הביתה, לחופשה של 24 שעות, לנוח ולאגור כוחות לקראת הקרב הבא. אבל הם שמעו בקשר שבגזרת הצפון יש קשיים וכולם, כאחד, ויתרו על החופשה בבית כדי להיות כוחות תגבור ועזר לקרבות הקשים שהתחוללו בצפון הארץ.  

"זה אזור הרים והיה מאוד קשה להגן עליו. היו הרבה פצועים. הוא והמחלקה שלו התחילו לפנות את הפצועים למקום מבטחים כדי שמשם ייקח אותם אמבולנס לבית החולים. הוא הרים את הראש כדי לוודא שלא שכחו אף חייל בשטח ואז הוא נהרג. הוא היה גיבור. הוא היה אמיץ ואני רציתי שתהיה כמוהו, אז נתתי לך את השם שלו."  

אז שאלתי: "אני גם אמות יום אחד?"  

על זה לא היתה לה ברירה אלא לענות לי: "כן. כולם מתים. גם אני ואבא נמות יום אחד. אני מקווה שאתה תקבור אותנו, ולא אנחנו אותך. וזה שיש את השם שלך על המצבה לא אומר שגם אתה תמות במלחמה." 

סיפרתי לה שלפני פסח, לקראת יום העצמאות, המורה ביקשה מאיתנו לכתוב מכתב תודה לחייל, לקראת יום העצמאות ושאלתי האם אני יכול לספר את הסיפור הזה לחייל שלי.  

היא ענתה שכן אבל ביקשה להעביר לך מסר: "חייל יקר, תשמור על עצמך, ועל החיילים שלצידך! מאחורי כל חייל יש משפחה וחברים, שאוהבים אותו ומחכים לו בבית." 

אז עם המסר של אמא, אני מסיים את המכתב אליך, חייל יקר. אני מקווה שאתה שומר על עצמך כמו שאתה שומר עלי. תודה לך. 

שלך, 

אשר 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני ואין לו שום קשר לאירועים במציאות או בהיסטוריה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

למרגו מויאל ממושב תלמי-יחיאל יש  שליחות חברתית חשובה ביותר – היא מסייעת לאנשים ברגעים הקשים ביותר בחייהם * מויאל חברת הנהלה ב"מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן" – ומנהלת את תכנית הסיוע של משרד
8 דק' קריאה
אורי פטקין  דור שלישי לחקלאים עבד 8 שנים בתעשייה והחליט עם אשתו גלית לחזור לשורשים שלו ולמשק החקלאי במושב ישע ולגדל פרחים במשק ההורים* כיום מגדל במשק תותים במצע מנותק לשיווק ולשוק המקומי ומפעיל
8 דק' קריאה
פרופסור אסף מידני מגבעת ברנר מונה לחבר המועצה להשכלה גבוהה. מה הוא מתכוון להעלות על סדר היום? האם תהיה אוניברסיטה קיבוצית? ואיך כל זה מתחבר לכישלון שיטת בחירת המזכ"ל? שיחה מלומדת בגובה העיניים  גם
6 דק' קריאה
היקף הנזקים בחורף האחרון מוערך בכ-140 מיליון ש"ח, עלייה של כ-8 אחוזים לעומת החורף הקודם. הרוחות הערות שנשבו בסוף השבוע פגעו במטעי הנשירים השלכות ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים ממשיכים לפגוע בחקלאים ובחקלאות. מסיכום נתוני
2 דק' קריאה
מועצת מנהל מקרקעי ישראל מציעה לחברי הקיבוצים מסלול עסקת שיוך ללא תשלום אך הדבר לא מיושם  בגיליון ערב יום העצמאות של העיתון דה מרקר הופיעה כתבה על השיוך בקיבוצים שהמסר שלה "רק מי שיש
4 דק' קריאה
הקיבוץ מתכונן להנפקה של מפעל "חוליות" בבורסה בת"א לפי שווי של 900-800 מיליון שקל  קיבוץ נוסף בדרכו להנפקה בבורסה לניירות ערך בתל אביב. קיבוץ שדה נחמיה שבאצבע הגליל, והשותפה קרן טנא, מתכננים אקזיט של
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן