התנועה החדשה - מאירים ת'ארץ
יבול שיא
הרפת והחלב
האב בן עמי עם בניו טל וניצן והנכד גדי

אני, ניצן סנש, נכנס לפתח את חקלאות ישראל

11 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

ניצן סנש (34) לא נח לרגע – הוא מדריך לגידול אבוקדו, יו"ר הועד המקומי במושב בן עמי וכמובן חקלאי שמגדל אבוקדו, פטל ועוד! את המשק הקימו שאול ויהודית ז"ל, ניצולי שואה מהונגריה, שהיו בין מייסדי המושב. כשניצן היה בן 19 התאבד סבו של ניצן במטע האבוקדו.  בביקור במשק סנש מדבר ניצן על הכל – על התאבדות של סבו, על הערכים לפיהם התחנך וחי את חייו, מה גורם לו לעבוד מהבוקר עד הלילה כמדריך חקלאות, חוקר, חקלאי ואיש ציבור למען המושב. 

המשורר שאול טשרניחובסקי כתב ש"הבן אדם הוא תבנית ארץ מולדתו" וזה נכון, אבל לתבנית הריקה הזאת נוצקים חוויות הילדות הטובות והרעות שלנו, החינוך שקיבלנו, זיכרונותינו, זיכרונות הורינו וכמובן של בני המשפחה. רבים הם המתנערים מהזיכרונות הללו, כי יצר החדשנות והרצון לכבוש דרך חדשה טבוע מתבגר, אך יש המאמצים אל ליבם את הזיכרונות וההיסטוריה המשפחתית בחיבוק חזק ואוהב – וממשיכים לחיות לפיהם ובנוסף לפתח את חקלאות ישראל.

בכתבה הזאת תמצאו ביטויים כמו: "מולדת", "אין לנו ארץ אחרת" וגם רחמנא לצלן "אהבת האדמה" – מילים ומשפטים שרבים מהקוראים וודאי יצקצקו בלשונם ויחשבו: "עוד פעם דברי "ציונות בגרוש", אבל כפי שכבר אמרתי, בני אדם מביטים על כל נושא מכיוונים אחרים, וזה מה שאני ראיתי כשבאתי לביקור במשק סנש, המתגוררת במושב בן עמי, שבגליל המערבי. במשפחת סנש מצאתי את החיבוק המשפחתי הרחב – למעשה, כמעט כל דבר במשפחה הזאת קשור בעבותות ברזל אל העבר הציוני של המשק והמדינה, אל אהבת האדמה והחקלאות, אל האהבה וההבנה שאין לנו ארץ אחרת.

 

אפרת סנש עם הפטל האדום
אפרת סנש עם הפטל האדום

 

כמו רבים מתושבי מושב בן עמי והגליל המערבי, גם משפחת סנש מגדלת אבוקדו וגידול חדש: פטל אדום. בנוסף, במשך 40 שנה מפעילה המשפחה פנסיון לכלבים ולחתולים. כמו כן, המשק מעניק שירותי ריסוס למטעי הקיבוצים באזור.

בפתח המשק אני פוגש את ניצן סנש, "הבן הממשיך" והאמצעי של המשפחה. ניצן הוא מדריך אבוקדו במשרד החקלאות, חוקר, יו"ר הועד המקומי וכמובן "בן ממשיך" במשק סנש.

ניצן סנש (34) שירת בצה"ל חמש שנים, מהן שנתיים בקבע, אגרונום בהכשרתו ונשוי לאפרת ואב לנטע (5), גדי (4) ואורי, הפעוט בן השנה.

"אנחנו מנסים להחדיר לילדים שלנו את השורשיות ואת האהבה למולדת, כמו שסבא שלי חינך אותי," אומר ניצן, "אנחנו עושים סיבוב מהגן למטעים והילדה שלי היום כבר יודעת מה זה גיזום, גדי יודע להבדיל בין האס לאטינגר."

"יש לי הרבה מה לתרום וכרגע את כל חיי אני מקדיש לטובת החקלאות, בעיקר בעבודה שלי כמדריך אבוקדו באזור גליל מערבי, גליל עליון ועמק הירדן. לפתח את החקלאות במדינת ישראל – זה המוטו, זו המוטיבציה שלי. אני מלווה חקלאים גם מהמגזר הפרטי וגם מהמגזר השיתופי. אני מלווה אותם מהרמה הכלכלית, אפיון האזור, בחירת זנים, כל נושא ממשק הגידול ועד לשלב השיווק. נכנס לכל עובי הקורה של גידול האבוקדו והמנגו. זה מה שאני עושה כל היום. ברמה האזורית, אני עוסק הרבה בפעילות המו"פ, הן כחוקר והן כשותף במחקרים. וכמובן, פה במשק אנחנו מפתחים את נושא הפנסיון, אבוקדו, פטל ושירותי הריסוס מטעים. חשוב לציין שלא יכולתי לעשות את כל הדברים האלה ללא אפרת רעייתי, שתומכת בכל הפעילויות שלי.

"סבא שלי תמיד אמר: 'תשפיע על הסביבה שלך וזה יכה גלים', אז היום בעבודה הציבורית שלי אני בשנה השלישית כיו"ר הועד המקומי, לפני כן הייתי יו"ר ועד האגודה והיום התרומה הציבורית שלי כבר יצאה החוצה לרמת המועצה."

המקום הראשון שניצן מראה לי זה הגלעד שהקימה המשפחה לזכר הסבא והסבתא, מייסדי המשק – שאול ויהודית סנש ז"ל, ניצולי שואה מהונגריה, שהעפילו ארצה בשנת 1947 ובשנת 1954 הצטרפו למקימי מושב בן עמי. כך, בעבודת כפיים ובמסירות נפש הקימו משק לתפארת וגידלו משפחה חמה ואוהבת, בה הנחילו ציונות ואהבת המולדת.

 

"לך תדע מה יהיה"

ליד הגלעד מספר לי ניצן על סבו שאול שעד היום הוא דמות מרכזית בחייו. שאול שרד את השואה ואת מחנה המוות אושוויץ וסיים את המלחמה בגיל 18 במשקל 25 ק"ג. כניצולים רבים הצליח שאול לצאת לחיים חדשים ומלאים: "מגיל צעיר סבא שלי היה תופס אותי ככה ומרביץ בי ציונות ואהבת המולדת. הוא היה בן אדם שחינך אותי ביד מאוד קשה. לדוגמא, בגיל 8, כשהתחלתי לעבוד במשק, הגעתי לכלביה שלנו. הוא קבע איתי בשבע בבוקר והגעתי בשבע וחמישה. אז הוא אפילו לא פתח לי את השער וצעק לי: 'תחזור לאמא שלך – אליי מגיעים בזמן'. כל כך נפגעתי אבל חזרתי הביתה. למחרת בבוקר הגעתי בשעה 07:00, הוא פתח לי את השער ואמר: 'היום איחרת, פעם הבאה מגיעים 5 דקות לפני הזמן'. כך התחילו החיים שלי עם סבא ולאורך כל ילדותי חויבתי לצאת לשטח, לעבוד, לפתח את המשק – לכן סבא שלי הוא דמות מאוד מאוד משמעותית בשבילי."

 


בן עמי סנש: "הציוד שלנו הפקר, המטעים שלנו הפקר, והתחושה היא ש'איש היישר בעיניו יעשה'. יכולים לבוא אליי לקטוף אבל ברגע שאתה תופס אצלך אדם זר בשטח – אתה הופך להיות המותקף, אתה הופך להיות הבעייתי. ולצערי, אנחנו מתמודדים עם הבעיה הזאת השכם והערב"


 

ב-5 במאי 2005, בשעות הבוקר המוקדמות, קיבל ניצן את הידיעה המרה, סבו, שאול סנש, שם קץ לחייו. "אני נמצא באיזושהי פעילות, במסגרת הכשרה בדרום. אין לי טלפונים עלי ושום דבר. יום לפני, בערב יום השואה, היה יום הולדת שלי. שבועיים לפני כן, כשאני יוצא לצבא, אני אומר לו: 'סבא, להתראות אני נוסע לצבא לשבועיים' והוא נותן לי כסף ליום הולדת. אני אומר לו: 'זה רק שבועיים ואני חוזר' והוא עונה לי: 'לך תדע מה יהיה'.

"ואז ב-4 במאי, יום הולדתי, אנחנו בהכשרה, מסיימים והולכים לישון. אנחנו קמים בבוקר ואומרים לי: 'סנש לך תסדר את המשאית, את הקיטבגים'. זה היה בשעות הבוקר המוקדמות ואני מארגן עם עוד שני חבר'ה את התיקים שלנו, מוצא את התיק שלי ושולף את הטלפון, דבר שאסור. טוב, בכל זאת יום הולדת ואני רוצה לראות, מציץ בברכות ואמא שלי שולחת אינספור הודעות 'תתקשר הביתה', 'צור קשר עם הבית'.

"אני סוגר הכל בקיטבג וחוזר. תופס אותי המ"פ שלי, אביטן ואומר לי: 'סנש בוא איתי', עולים לאיזה גבעה במדבר והוא אומר לי: 'איך היה לך השבוע שלך?'. אני עונה לו: 'היה לי מאוד קשה אבל למדנו וזהו ויש לי הרבה מוטיבציה'. והוא אומר לי: 'אחרי השבוע הזה שעברת ועמדת בו אני יכול לספר לך בשורה לא קלה – קיבלנו הודעה שאבא שלך נפטר, כרגע תעלה על אוטו ותיסע הביתה.'

"אני מסתכל על המפקד שלי ואומר לו: 'לא יכול להיות'. תוך כדי הדיבורים האלה, כשאני כולי בשתיקה רועמת, אני רואה מרחוק את מפקד הצוות שלי צועק לו, הם נפגשים באמצע והוא רץ אלי ואומר לי: 'זה סבא שלך'. אני מרים טלפון לאבא ואומר לו: 'אבא, מה קרה?' ואבא שלי עונה לי: 'הדפוק הזה ירה בעצמו'.

"בשורה תחתונה, בדיעבד, ה-5.5.2005 זה היה יום השואה ומבחינת סבא שלי נגמרה המלחמה. הוא לא יכול יותר לשאת את העול הכבד של המלחמה. בדיעבד, לאורך כל השנים אנחנו רואים כל מיני דברים שלא שמנו לב אליהם, דברים שרמזו על הבאות… אבל ברביעי למאי, ערב יום השואה, סבא, שהיה בגיל 78, מגיע לטקס ערב יום השואה של המושב וביקש מכל הילדים להצטרף, שזה משהו שלא קרה פעם – הוא מבקש לדבר בפני כולם.

 

גל עד לזכר שאול ויהודית סנש
גל עד לזכר שאול ויהודית סנש

 

"והוא בא לילדים של המושב ומדבר איתם – פחות על השואה ויותר על מדינת ישראל – הוא אומר להם: 'חבר'ה תשמרו על המולדת כי אף אחד מכם לא יודע מה זה כשאין לכם מולדת'. סבא אומר לכולם 'תודה רבה', הולך הביתה, לקראת בוקר לוקח את הנשק הפרטי שלו ויוצא לשטח. במרכז המשק יש עץ חרוב שסבא שלי ואני נטענו בשנת 97' – הוא מגיע לעץ, מסתכל על המשק ויורה בעצמו. בבוקר, אבא שלי מוצא אותו. על כל הסיפור הזה של סבא שלי – אני, ניצן סנש, נכנס לפתח את המשק המשפחתי ולפתח את חקלאות ישראל."

 

האדמה הזאת היא שלנו

מהגלעד אנחנו ממשיכים בסיור לכיוון מטעי האבוקדו של המשפחה. "משק סנש," מספר לי ניצן, "בנוי בעיקרו על חקלאות כאשר אנחנו מגדלים אבוקדו ובשנים האחרונות גם נכנסנו לגידול של פטל ואנחנו כל הזמן מנסים להמציא את עצמנו מחדש. אנחנו בעיקר מגדלים אבוקדו לייצוא דרך בית אריזה מילופרי ומשווקים דרך חברת 'גליל אקספורט' – ממנו 75%-85% לייצוא והשאר לשוק המקומי.

"כאן אנחנו עומדים במטע של נטיעה צעירה, שנטענו לפני שנה וחצי ואצלנו כל נטיעה זו חגיגה של ממש. תוקעים דגל ישראל, מרימים כוסית, פותחים בקבוק יין. זאת הצוואה שסבא השאיר לנו – לפתח את המשק, להתקדם קדימה וכל הזמן לעסוק בחקלאות, כי אומרים 'אם חקלאות כאן – מולדת כאן'. המולדת זאת מילה שחוזרת הרבה במשק סנש וזה משהו שמבחינתנו, אנחנו מקיימים את הצוואה הזאת. זאת חלקה חדשה שניטעה ועיקר הזנים בה הם זנים מוטי ייצוא: בעיקר האס, אטינגר כזן מפרה וכל הזנים האחרים."

 

ניצן סנש על רקע מטע צעיר של אבוקדו
ניצן סנש על רקע מטע צעיר של אבוקדו

 

אנחנו עוברים במטע אבוקדו בוגר, חלקת האס מ-1991 שאביו של ניצן נטע. כעבור מספר דקות אנחנו מגיעים לעץ חרוב עבות, בלב מטעי האבוקדו. "שתלנו את עץ החרוב הזה ב-97', ב-2005 כאן קרה מה שקרה עם סבא שלי. כל מה שאתה רואה פה היה פעם, בימיו הראשונים של המושב – משק גדול של ירקות. במלחמת ששת הימים, פה מעבר לגדר, גרה משפחה ערבית. באחד מימי המלחמה סבתא שלי ואשתו של אח של סבא עבדו פה בשדה בירקות. לפתע הגיעו אליהם כל חבר'ה מהשכנים ואמרו להן: 'תשאירו את הירקות פה, אל תגעו בירקות, כי הודיעו עכשיו בחדשות שניצחנו במלחמה וזה הכל הולך אלינו'.

 


ניצן סנש: "אנחנו מנסים להחדיר לילדים שלנו את השורשיות ואת האהבה למולדת, כמו שסבא שלי חינך אותי. אנחנו עושים סיבוב מהגן למטעים והילדה שלי היום כבר יודעת מה זה גיזום, גדי יודע להבדיל בין האס לאטינגר"


 

"באותו רגע, סבתא שלי הלכה למזכירות ושלחה מברק לסבא שלי בו סיפרה לו את מה שהיה. אחרי שבועיים, סבא שלי הגיע חזרה למשק. הוא סידר חביות ליד הגדר, קרא לכל ילדי הכפר והחל לעשות מטווח בחביות, לכיוון המשפחה השכנה הערביה. כולם ברחו ולבסוף הגיעו מהמשפחה ואמרו לו: 'אדון סנש, מה אתה עושה?' ואז הוא אמר להם: 'זאת הפעם האחרונה שאנשים חיים פה ואתם באים לפה ומחלקים ביניכם את האדמות שלנו – לא ניצחתם ולא בטיח, האדמה הזאת היא שלנו'.

"כך היה אז. היום אנחנו מגדלים אבוקדו, אני מדריך במשרד החקלאות לגידול אבוקדו מנגו וליצ'י, אז אנחנו באמת משתדלים לגדל ברמה הכי גבוהה שיש, מטעים מסודרים, נקיים מעשביה, ברמה הכי גבוהה, שלא נופלת משום משק שיתופי כזה או אחר."

ממטעי האבוקדו אנחנו מגיעים לחממת הפטל. אנחנו נכנסים לחממה שכבר נמצאת אחרי שיא העונה: "מתוך ניסיון ומתוך ראיה עתידית וניסיון לחשוב מחוץ לקופסא," מסביר ניצן, "בחקלאות אנחנו חייבים כל הזמן להמציא את עצמנו מחדש. יש את המשפט שאומר 'לא לעולם חוסן' ו'לא לשים את כל הביצים בסל אחד' אנחנו חיפשנו איזשהו גידול שנוכל למקסם רווחים מיחידת הדונם הבודד ובחרנו ללכת על פטל אדום.

"את הפטל האדום אנחנו מגדלים בחממה, במצע מנותק, ברמת דיוק מאוד גבוהה, כאשר אני יכול לשלוט על רמת הדשן ורמת הצימוח. בכל מיקרה, בנינו חממה אחת ניסיונית וכמו שאתה רואה אנחנו הולכים להרחיב את הפעילות כבר בשנה הבאה, אנחנו לפני יציקת יסודות לחממה חדשה. בגלל שאנחנו במצוקה של עתודות קרקע, עלינו לראות איך אנחנו מנצלים כל דונם. לכן הלכנו לכיוון הזה ואחרי תצפית ראשונית, אנחנו רואים שזה הולך לאן שאנחנו רוצים.

"העבודה בפטל אדום דורשת המון עבודה, הרבה ידיים עובדות. אנחנו עובדים בעיקר על שיווק ישיר, שגם כאן זה הרבה עבודה עצמית שלי, הקמנו את העסק הזה באמת מאפס ואני מאמין שנצליח. אנחנו קוראים למוצר 'נטע ברי' – נטע זאת הבת הגדולה שלי, בת חמש."

 

קר פה מספיק לגידול פירות יער?

"אנחנו מגדלים זן פטנטי שהגיע מאיטליה, דרך מו"פ ההר, זן שלא צריך הרבה מנות קור, שאוהב דווקא חום ובשיטות כאלה ואחרות אנחנו מצליחים להתמודד עם זה ולהגיע ליבולים טובים ומספקים. הקונץ פה זה הרבה עבודה בשיווק וכמובן, כל הנושא של ידיים עובדות, זה נושא בפני עצמו ומדובר בהרבה ידיים עובדות בזמן הקטיף. בגדול, זה גידול שהוא לא פשוט אבל אם אתה מתמקד בנושא אתה גם יכול להצליח. הלכנו על הפטל הזה כי אין יבוא שלו לארץ, מכיוון שיש לו חיי מדף מאוד קצרים. מהרגע שהוא נקטף תוך רבע שעה הוא מגיע למקרר אחרי מיון ואריזה ולמחרת אני מוציא אותו כבר לשיווק."

 

חלקת פטל נסיונית לגידול חורף
חלקת פטל נסיונית לגידול חורף

 

הפשיעה החקלאית

המטעים במשק סנש מגודרים בגדר רגילה ובגדר חשמלית במטרה לעצור גנבים שחודרים למשק – ולעתים לעצור גם כניסה של חזירי בר או תנים, שאת עקבותיהם ראינו טבועות באדמה הבוצית בין עצי הפרי. חזירי בר הם מראה נפוץ בגליל המערבי והם גורמים לנזקים למערכת ההשקיה ולשתילים צעירים בחיפוש אחר שורשים אותם הם אוהבים לאכול, וכל זה מלבד החולדות והעכברים.

לגדל אבוקדו בישראל פירושו שעליך להתמודד מול מכת גניבות. האבוקדו הוא פרי יקר יחסית שקורץ לגנבים. כמעט בכל מקום במשק סנש תראו כלוב עם מלונה וכלב, רובם כלבי תקיפה ושמירה, ששומרים על המשק. "יש לנו כמה כלבי שמירה פה בשטח, מסתובבים במשק, שומרים גם פה על הטרקטורים וגם במטעים," אומר לי ניצן. "בשעות הלילה הכלבים משוחררים במשק."

את אבא בן עמי (בני) סנש אנחנו פוגשים ליד מחסן הטרקטורים. "אחד הדברים שמאוד מדאיגים אותנו זה הנושא של הפשיעה החקלאית, למרות שבתקשורת נאמר לנו שדברים כאלה ואחרים זזים, אבל עדיין זה לאט מידי ומאוחר מידי. הציוד שלנו הפקר, המטעים שלנו הפקר, והתחושה היא ש'איש היישר בעיניו יעשה'. יכולים לבוא אליי לקטוף אבל ברגע שאתה תופס אצלך אדם זר בשטח – אתה הופך להיות המותקף, אתה הופך להיות הבעייתי. ולצערי, אנחנו מתמודדים עם הבעיה הזאת השכם והערב. מי שהיום מסתובב עם כלי נשק, גם בחצר ביתו, זה הופך להיות עם כל החוקים הקשים מסוכן לעצמו, ולכן אנחנו צריכים ללכת כשאתנו מלווה על ארבע (כלב שמירה ע.ד.ו), שירתיע ויעזור לנו.

"אנחנו חושבים שצריך לשנות פאזה בנושא. לא יתכן שאנחנו עובדים ביום ושומרים בלילה וכל הזמן נהיה חשופים לנושא הזה. במשטרה, בנושא הפשיעה העיר הרבה יותר חשובה מהכפר – הגניבות החקלאיות והפשיעות במרחב הכפרי הן באיזשהו מקום בצד. לצערי אנחנו רואים את זה כל יום, שעה, שעה."

 

יש אירועי גניבות במושב בן עמי?

בני: "יש אירועי גניבות כמעט כל יום."

ניצן: "תראה, פשיעה חקלאית ברמה של לשרוף ציוד לא קרה פה עדיין. אנחנו גם קבלני ריסוס וביום שאני אדרך למישהו על הרגל, אני מניח שעוד אצטרך לישון פה בסככה כדי שלא ישרפו לי את הטרקטור. עכשיו, אני לגמרי לבד כאן, אין פה משטרה, אין כלום, אני לגמרי לבד. זה פעם אחת. גניבות? כבר השנה חווינו פעמיים גניבה, זה משהו שאנחנו נלחמים בו בבן עמי על בסיס יומיומי. יש פה חבר'ה שמסתובבים לנו באמצע היום בשטחים מהכפרים באזור, שמסתובבים תחת הכותרת: 'אני מחפש פטריות' – ובעצם הם נכנסים, אוספים מודיעין, באים בלילה וקוטפים.

"להביא לפה שומרים זה מאוד יקר. כבר עכשיו אנחנו עובדים סביב לשעון אז אנחנו לא באמת מסוגלים לשמור כל לילה, יש גבול. לא ביקשו מאתנו 'פרוטקשן', למזלנו, אין באזור את הקטע הזה בינתיים."

בני: "אבל יש את הקטע של הפשיעה והבעיה עם המשטרה. לדוגמא, השטחים של בן עמי סגורים, מגודרים. יש לנו גם שטחים מעבר לכביש. יש לנו מצלמות ששולחות תמונות למספר חבר'ה. הלכו וראו במצלמות RZR עם שני ארגזים מאחורה. הגיעו לשם, מצאו אותו חונה ומצאו אותו. יצא הר אדם, לא היה איתו הבחור שאיתו ולא היו הארגזים. הגיעה המשטרה, אחרית הימים. בדקו, הכלי מאחד הכפרים השכנים, יש לו ביטוח, יש לו טסט ויש לו תעודת זהות. אומרים לשוטר: 'השטחים כאן מגודרים. היה איתו עוד אדם, עם ארגזים', מראים לשוטר את הצילומים. השוטר אומר: 'יש לו טסט, יש לו ביטוח אני לא יכול לעשות כלום' ושיחרר אותו. אפילו לא היה אקט של עיכוב, שישב ארבע שעות. זה מראה את אזלת היד.

"שני הילדים שלי נתקלו באנשים שהוצאנו מפה במטעים. פעם ניצן נסע עם אישתו וההורים של אישתו. עוצר לידו רכב בנהריה ופותח את החלון ואומר לו: 'יש לך מזל שאתה עם ההורים שלך, אני עוד אתפוס אותך'. ניצן אמר לו 'תעצור בצד' והוא נסע הלאה. הבן השני גם הלך פה לרגבה, לאיזה פאב ומי שעוד שם בשער זה אחד החבר'ה שלפני כמה ימים הוציא אותו מהמטע.

"אנחנו כל הזמן תופסים אנשים, זה כל הזמן קורה, והחוצפה היא שהשער פתוח שניה והם יכולים להיכנס. זאת אומרת שאין הרתעה. ואתה מנסה להסביר, ואתה אומר: 'אני יכול להיכנס אליך הביתה?' והתשובות הן אותו דבר: 'לא, רק רצינו, רק חיפשנו'. אין קוטפי פטריות ואם יש פטריות אז תמיד יש לו אבוקדו למטה. והוא אומר: 'מצאתי פה, מצאתי שם', לך תוכיח שזה אבוקדו שלך. וזאת בעיה רצינית. נושא הפשיעה החקלאית עולה למדרגה מאוד גבוהה."

 

אז מה יהיה?

בני: "במדינת ישראל יודעים לטפל בעיות אם רוצים. יודעים להגיע לחדר של הבחור המבוקש ההוא, לפגוע בו ולא פוגעים באשתו ולא בילדים שלו. אנחנו יודעים לטפל בדברים טוב מאוד אם אנחנו רוצים. זה רק עניין של החלטה, אבל במשטרה ובמשמר הגבול לא רוצים לגעת בסיפור הזה והסיבות שלהם איתם וזה מצער אותנו. אתה יודע, מותחים אותך ומותחים אותך עד שייקרע החבל, כמו שקרה עם אדם שיף, בן ה-70 מערד, שירה בפורץ. באו לפרוץ לו את הרכב והוא ירה. בארה"ב הכותרת היתה 'הגיבור שירה בפורץ' ובישראל הוא מואשם ברצח – זה ההבדל."

 

תחת עץ הזית

כמו שניצן הוא "בן ממשיך" גם בני הוא "בן ממשיך" של אביו שאול ז"ל.

"מעבר לגניבות יש לנו עוד המון בעיות," אומר בני. "כל הסיפור המתמשך שיש לנו מול המנהל, כל הסיפור הזה שמציירים אותנו כגנבי קרקעות, ושאנחנו מעסיקים עובדים זרים. היו לי גם עובדים ישראליים, חיילים משוחררים. יש לי עובד תאילנדי שאני שומר עליו ונותן לו את התנאים הכי טובים שיש, אני לא יכול למצוא עובד ישראלי שיגיע לרמה הזאת היום. אתה מתחיל להעסיק מישהו ישראלי וכבר ביום השני הוא מתחיל לעשות לך חשבון, כמה עשיתי, מה עשיתי, ומשהו לא נראה לו הוא דורש תוספת, כל מיני סיפורים כאלה שעם הזרים אין אותם. ושלא תבין נכון, התאילנדים שלנו מקבלים שכר גבוה, יש להם תנאים טובים, כולל פנסיה ועוד, אבל בשביל האישורים מעבירים אותנו שבע מדורי גיהינום."

בן עמי (בני) סנש נולד ב-1958 ושמו ניתן לו על שם מפקד שיירת יחיעם, בן עמי פכטר ז"ל, שנהרג בגליל המערבי. לבן עמי שתי אחיות, דפנה, שעובדת בתל השומר, וחנה סנש ז"ל, שהיתה האחות הראשית של הכנסת ונפטרה. הוא למד בבית ספר חקלאי, הנדסאי בהנדסת מכונות. "נכון ששתי אחיותיי עזבו אבל קיבלתי את הבן הממשיך בהרבה עבודה ויזע," הוא אומר. בני נשוי לגילה ולהם שלושה ילדים: דנית (37), האחות הבכורה, שנקראה על שם דני סנש ז"ל, בן דוד של בן עמי, שהיה בסיירת גולני ונהרג בקרב מול מחבלים שחדרו לבית דירות בנהריה. "כמו שניצן אמר לך," אומר בן עמי, "כל אבן שתזרוק במשק שלנו תקבל סיפור. הבן האמצעי שלנו הוא ניצן (34) והבן הצעיר, טל (28). בדומה לניצן גם טל הוא אגרונום, שינהל את המטע של קיבוץ חנתון."

אנחנו יושבים בחצר הבית, על ספסל וכוס קפה, תחת עץ זית מרהיב ביופיו. "אנחנו פה," אומר ניצן, "זה אחר הצהרים שלנו – לשבת על הספסל תחת עץ הזית ולנשום את הקרקעות, האדמה, הגידולים וכל הפולקלור סביב לחקלאות."

כמו בכל דבר במשק סנש – גם לעץ הזית יש סיפור. העץ נקנה על ידי ניצן ואחיו ליום הולדתו ה-50' של בן עמי ולעץ חמישה זרועות כמספר הנפשות למשפחת סנש – ומאז הפך העץ המרהיב למקום המפגש המשפחתי מחוץ לבית.

סיכום שנת 2020 בתנועה הקיבוצית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

במסגרת חגיגות 97 שנים לקיבוץ מזרע, מוצגת בחדר האוכל תערוכה בה משתתפים כ-60 יוצרים חברי הקיבוץ, במגוון של תחומי אמנות ויצירה. תערוכה קיבוץ מזרע: בספטמבר 1934 נוסד בקיבוץ מזרע ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ
4 דק' קריאה
עמיעד מערכות מים (AIM:AFS), יצרנית עולמית מובילה של מערכות סינון וטיפול במים, הודיעה על השקתה של מערכת סינון דיסקיות חדשנית; ספין קלין נובה. המוצר החדש מתאפיין במספר פרמטרים המאפשרים ביצועי סינון משופרים, התאמה מירבית
2 דק' קריאה
השבוע נפתחת בגלריה GH – גבעת חביבה לאמנות, תערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום. סיגלית לנדאו היא אמנית פיסול, מיצב ווידאו. יצירותיה, החל מאמצע שנות ה-90, עוסקות בנרטיבים של החברה הישראלית, תוך שימוש באלגוריות.
2 דק' קריאה
החברים שואלים – המדור משיב שואל חבר: היש מינימום של חברים שצריכים להשתתף באסיפה בקיבוץ, כדי שזו תהיה תקפה? האם בעלי תפקידים מחויבים להשתתף באסיפה? היש קיבוצים שביטלו את האסיפה? הניתן להעביר החלטות לקלפי
2 דק' קריאה
במידה רבה, כחול-לבן היא מפלגת ההתיישבות. כמו שני חבריי לסיעה, גדלתי בהתיישבות העובדת. למדתי בבית ספר חקלאי, עבדתי ברפת, גרתי בכפר. ההתיישבות זורמת בעורקיי. אני מכיר היטב ולעומק את האתגרים הרבים, ובמלאכת הרכבת הממשלה
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן