יבול שיא
הרפת והחלב
מירב ונשות הברזל אלבום פרטי

אשת הברזל

6 דק' קריאה

שיתוף:

כל חייה עוסקת מירב נדב מאירוביץ' באמנות * היא התנסתה בחומרים שונים, בין היתר בחימר וכשעברה למושב מעלה גמלא חיפשה חומר ש"חא מלכלך" בו תוכל לעבוד בחדר האוכל * היום היא מפסלת פסלי נשים מהממים מחוטי ברזל

"הגוף הנשי המלא והשופע, מופלא ומרתק בעיני" כך אומרת מירב נדב מאירוביץ, פסלת העובדת עם חוטי ברזל – אומנות הנחשבת ייחודית בארץ ודורשת עבודה מאומצת. מירב מפסלת בעיקר דמויות נשיות. לדבריה: "בגוף הנשי יש הרבה עוצמה בכל אחד משלבי החיים, מההתבגרות, להריונות לאימהות וגם בהזדקנות." 

מירב נולדה וגדלה בעיר רחובות וכך גם רונן בעלה. בשנת 2006 בחרו לעבור עם ארבעת ילדיהם הצעירים למושב מַעֲלֵה-גַּמְלָא שברמת הגולן. 

"המעבר לגולן תרם לא מעט להתפתחות האומנותית שלי," מעידה מירב. היא מציגה בגינתה מגוון דמויות נשיות מפוסלות בחוטי ברזל, חלקן יושבות במעגל והשאר מפוזרות בחופשיות, גם על הגגות. יש בהן הריוניות ויש כאלו החובקות תינוק או מניקות. לרגע נדמה לך שמדובר בנשים חיות, שרובצות או יושבות ברחבי גינתה של מירב 

למרות שמירב נדב מאירוביץ עוסקת בפיסול כתחביב, היא כבר הפכה למוכרת בעולם האמנות הוויזואלית בישראל. פסליה של מירב הוצגו בעבר ב"בית אמני הגולן", בגלריית "חומר טוב" בת"א ובשנים 2019-2022 הוצגו ב"גלריית אלרוב" שדרות ממילא ירושלים ובגלריה "סימן שאלה" בקיבוץ עמיר.  

זהו סיפורה של מירב ונשות הברזל.

Screenshot 2023 04 03 135003
הפסלת מירב נדב מאירוביץ'. אלבום פרטי

אז איך הכל התחיל?

"מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה אומנות. כילדה, יצרתי מחפצים וחומרים שהזדמנו לידי וגם כאישה בוגרת אני עדיין מתנסה בעבודה עם חומרים שונים. בשנות העשרים המאוחרות שלי, השתתפתי בפעם הראשונה בסדנא מקצועית לפיסול בחמר, אצל האמן תומס דיטרוי ז"ל, שאהב ועודד את פיסול הנשים המלאות והשופעות שלי.  

"גם לאחר סיום הסדנא המשכתי לחקור את מבנה הגוף הנשי ולפסל נשים, בעיקר בחֵמָר. כשעברנו לביתנו במעלה גמלא, הסתבר שאין בו מספיק מרחב לפינת עבודה עבורי לפיסול בחמר, אך מאחר והיצירה היא בנפשי, חיפשתי חומר ש'לא מלכלך', איתו אוכל לעבוד בפינת הסלון שלנו. בארגזי הציוד שלי מצאתי חוטי ברזל מהם יצרתי בעבר מוביילים שונים והחלטתי לנסות ליצור ולפסל איתם נשים מברזל, כדוגמת אלו מחמר. מהר מאוד הבנתי, שעם חוטי ברזל אני יכולה לפסל נשים גדולות יותר מאלו של החמר, כי אין הגבלה לגודל של תנור, והתחלתי ליצור נשים גדולות יותר ויותר."   

ומה עם פיסול גברים?  

"יש לי ארבעה בנים! (צוחקת), אבל את פיסול הנשים התחלתי הרבה לפני שילדתי אותם. 

"יש לי פסל אחד קטן של גבר מברזל שאוחז ידיים עם אישה, סוג של אדם וחווה. גם בחמר פיסלתי במהלך השנים כמה זוגות, אך אף פעם לא גבר לבד. לגברים ששואלים אותי לעיתים 'למה אין גברים?', אני מסבירה, שגוף האישה מעניין יותר בעיני, וכך גם הסברתי לארבעת בני שגדלו בתוך בית מרובה 'נשים'.   

"יש משהו בגוף הנשי שמרתק אותי. פיסול נשים הוא סוג של חקר הגוף הנשי, אותו אני עושה שנים רבות. לדמויות הנשים שלי יש מראה עגלגל ורך, בניגוד לנוקשות של הברזל. בפסלים שלי, אני משתדלת להגיע לחמוקיים ולמלאות, כפי שאני רואה אותן בדמיוני ואלה מתחברים אצלי לטבע הנשי, שיכול לנוע מרכות לקושי, מאימהות מערסלת ללביאה המגנה על גוריה."

Screenshot 2023 04 03 135111
מביטות אל הרחוב. פסלים של מירב נדב מאירוביץ'. אלבום פרטי

מרחובות למושב 

לאחר לידת ילדיהם, מירב ורונן החליטו שהם רוצים לגדל אותם באווירה קהילתית ובחרו לעבור למושב בצפון.  

"האמת שרונן הצהיר שהוא רוצה לגור בישוב מרוחק, כעשר שנים לפני שעברנו בפועל, בזמן שאני החשבתי את עצמי לעירונית לגמרי," מספרת מירב. "לאחר שנולדו לנו ארבעה ילדים בתקופה של שש שנים, שמתי לב שאני כלל לא צורכת את העיר ושבעצם לא קל לגדל בה ילדים: העומס הרב, הצורך להסיע את הילדים לכל מקום, רכיבה על אופניים שהפכה מסוכנת בלחץ התחבורה העירונית והכל נעשה מסורבל ולא דומה כלל לעיר רחובות של ילדותי.   

"אז בשנת 2006 החלטנו שאנחנו עוזבים את העיר ועוברים למעלה גמלא, מושב שקט וקהילתי. רצינו שילדינו יגדלו במקום שבו הפרט תורם לקהילה ולהפך. אוכלוסיית מעלה גמלא מורכבת מחקלאים, תושבים שהגיעו מישובים עירוניים ומבנים חוזרים ובהתאם גם מגוון העיסוקים – חקלאות, חינוך, אנשי טיפול מכל מיני תחומים (כמו רונן בן זוגי -מטפל באמצעות תנועה) – וגם לא מעט אנשים שעושים אומנות מסוגים שונים. התושבים מנהלים חיי קהילה פעילים בשיתוף כל שכבות הגיל, מתוך מודעות לחשיבות הרבה של הקהילה. 

"המגורים במושב תרמו לא מעט לעבודת הפיסול שלי, החל מאילוצי מקום, שגרמו לי לעבור לפסל בעיקר בחוטי ברזל ועד לשקט, למרחב ולנופים המתחלפים עם העונות, שמטיבים עם הנפש."

Screenshot 2023 04 03 135210
אישה וילד, תקריב. אלבום פרטי

איך קיבלה הקהילה את האומנות שלך?

"חברי הקהילה מאוד מפרגנים ומאוד תומכים. די מהר הפסלים שלי החלו 'להתגנב' החוצה לחצר, לשמחת השכנים והחברים. בתחילה אלה היו פסלי נשים קטנות, אולי 30 ס"מ גובה ולאט לאט גם גדולות יותר ועד לגובה של כ-2 מטר ולמשקל של כ-70 קילו.  

"אומנות היא משהו שאני עושה באהבה ומתוך דחף וצורך פנימי שבוערים בי. היא אינה פרנסתי. במקצועי אני מזכירה. ברחובות עבדתי כמזכירת בית ספר ומשנת 2007 אני המזכירה של מעלה גמלא ואני עושה זאת בהנאה ובשמחה.   

"אומנות היא תחביב שלי ואני עושה אותה באופן די שקט ומוצנע ולא ממש משווקת את עצמי. לתערוכות בהן הצגתי, הגעתי די במקרה. הדרך להצגת פסלים בשדרות ממילא (ירושלים), עברה דרך רופא השיניים שלי: אמן בעצמו שהזמין אותי להציג את פסלי בגלריית 'חומר טוב' בת"א, בה הוא שותף. בגלריה בתל אביב האוצרת של 'גלריית אלרוב' שדרות ממילא ראתה אותם והציעה לי להציגן. 

"המאמץ השיווקי שלי מסתכם בפרסום כל יצירה שאני מסיימת בפייסבוק שלי ואם לא שכחתי, גם באינסטגרם. נוח לי להיות מוצנעת ואני בונה יותר על פרסום אקראי מפה לאוזן, כך אגב הגעתי להציג בגלריה הנהדרת 'סימן שאלה' שבקיבוץ עמיר." 

מה מיוחד באומנות הברזל שלך? 

"תחילתו של כל פסל בחוט ברזל בודד, אליו אני שוזרת חוטים נוספים, מעבה ומעצבת, שכבה על שכבה, עד לדמות הסופית אותה ראיתי בעיני רוחי ודמיוני. תהליך ממושך, ללא  קיצורי דרך – לא רשת ברזל, לא מילוי קלקר, אלא עבודה איטית וסבלנית שלוקחת חודשים.  

"הקשר הרצוף עם הדמות המתהווה, שנעה מהמציאות הפנימית שלי לזו החיצונית, מלוּוה בהרבה רגשות ותחושות. וכשפסל מסתיים, אני מחבקת אותו, נפרדת ומשחררת אותו ממני, מהגוף והנפש שלי. 

"הנשים שלי נטולות תווי פנים. הגוף שלהן הוא מקור חוזקן והבעתן. התנוחה שלהן שקטה ושלווה ברוב המקרים, וכמעט אין לי דמויות בתנועה. דווקא השקט שלהן מלא עוצמה. בפסלי האימהות והתינוקות הקשר והרגש ביניהם מתקיים בתוך החיבוק והכיוון של הפנים ולא בהבעת הפנים. לגוף יש את היכולת להביע מנעד של רגשות ואכן, רק לעיתים רחוקות אני נשאלת מדוע אין לפסלים פנים. לרוב המתבוננים, מספיקה הבעת הגוף.  

"כשהתחלתי לפסל את האישה הגדולה הראשונה (גודל אדם), כבר לא בפינת הסלון, אלא בזליגה מתמשכת לאמצע הסלון, רונן הציע שאעבור לעבוד בסדנא הקטנה שבנינו  עבורי בחצר, בטענה, שהברזלים הפזורים על הרצפה והדמות המתהווה, מסכנים את שלום בני הבית. הוא צדק כמובן ויותר מכך, המעבר לעבודה בסדנא, אפשר לי ליצור בחלל אינטימי עם מוזיקה מתנגנת ושלווה ולהתמסר רק ליצירה."

פסלי נשים בגינה של מירב
פסלי נשים בגינה של מירב במעלה גמלא. אלבום פרטי

מהיכן ההשראה? 

"אני נוטה להאמין ששורשי הבחירה שלי לפסל נשים, טמונים גם בביוגרפיה האישית והמשפחתית שלי, שכוללת לא מעט נשים עוצמתיות עם אמירה. החל מדודתי מצד אבי – שושנה בסין, שנולדה בשנת 1902, עלתה לישראל בעליה השנייה והייתה התימניה הראשונה בארץ שהתחתנה עם אשכנזי. אישה חזקה, אמיצה וחכמה, שבחרה באהבה ויצרה שינוי וכך גם אחותה הצעירה, שבחרה באהבה ולא בשידוך המקובל וסבתי מרים, אשת רב, שהייתה הראשונה לקבל את בחירתן השונה של בנותיה באהבה. גם אימי והנשים מהצד שלה במשפחה היו חזקות וקצת אחרות." 

מה דורשת אומנות בחוטי ברזל? 

"נדרשת סבלנות. תהליך הפיסול הוא איטי ואורך חודשים עד להגעה לדמות הסופית. כדאי גם כוח פיזי. הברזל שארוז בגלגלים של 25 ק"ג, הפסל שעם התקדמות העבודה עליו הולך ונעשה כבד יותר ויותר, וזאת מבלי להזכיר לא מעט פציעות מדממות מקצוות ברזלים חדים ומכלי עבודה תועים. 

"חשובה התמיכה המשפחתית כמובן, שכוללת גם ארבעה בנים, שסוחבים ומציבים את הפסלים של אמא בתערוכות שונות או ברחבי החצר ומקטרים רק קצת באהבה ובגאווה. 

"וגם אנשים טובים. לפני כ-10 שנים 'אומצתי' על ידי מנהלי החנות 'אזולאי חומרי בניין' מקיבוץ מחניים, שאהבו את הפסלים שלי והחליטו לתמוך בי בדרכם ולאפשר לי לרכוש את חוטי הברזל בהנחה משמעותית מאוד." 

כיצד מגיבים לאומנות שלך?  

"ברוב המקרים, אם לא בכולם, התגובות לפסלים שלי, טובות ומשמחות. קל לאנשים להתחבר לדמויות הנשיות, פסלי האימהות והתינוקות מעוררים תגובה רגשית בכולם וגודל הפסלים רק מוסיף להשפעה. גם לילדים קל מאוד להתחבר. אני מזמינה את כולם לגעת וללטף, כי הן לא שבירות, ותחושת המרקם המיוחד תמיד מעוררת בהם השתאות. 

"לפעמים אני רואה בעיני המתבוננים שהם מנסים להבין, האם אני מפסלת נשים בדמותי שלי, ולאלו ששואלים אותי על כך ישירות, אני משיבה, שהייתי רוצה מאוד להיראות כמו דמויות הנשים שלי, אבל לצערי, אני לא המודל." 

על מה את עובדת היום? 

"יש כבר מחשבה על האישה הבאה. בינתיים, הספקתי לעשות פרויקט של הכנת מסכות משולבות חוטי ברזל וחומרים אחרים, לקישוט מסיבת פורים המושבית – עבודה שהסבה לי הנאה רבה. לעיתים במהלך חודשי עבודה על פסל, יש לי צורך לעשות 'רגע הפסקה, לנוח מהאישה' וליצור איזה מובייל או פרח ברזל, שהם האהבה השנייה שלי אחרי הנשים." 

משפט לפרידה? 

"אני מאחלת לעצמי, שתמיד תמיד תהיה לי היכולת הרגשית, הנפשית והפיזית לעשות דברים שאני אוהבת ולחלוק אותם עם האחרים." 

לעבודות של מירב:  

https://www.facebook.com/meyravnm/photos

מורן חג'בי, תושבת מושב יכיני וחברת הנהלת המועצה האזורית שער הנגב, מתארת את היכרותה עם ראש המועצה אופיר ליבשטיין, שיצא מביתו בכפר עזה עם נשק ונהרג בקרב מול המחבלים, בו נרצח גם בנו עידן
4 דק' קריאה
שר החקלאות, חה"כ אבי דיכטר, נפגש עם שר העבודה התאילנדי לצורך העמקת שיתופי פעולה בתחום החקלאות * השר דיכטר: "אחרי מאמצים בינלאומיים רבים אנחנו מקדמים היום בשורה נוספת לחקלאות הישראלית ולציבור החקלאים – עובדים
2 דק' קריאה
אמר מזכ״ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה בצל המלחמה  מזכ״ל תנועת המושבים ויו״ר התאחדות חקלאי ישראל, עמית יפרח השתתף בכנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה בצל המלחמה,
2 דק' קריאה
כלים חקלאיים? אומנות מקומית? הרדיו הראשון? בכנס הארכיונאים דנו בשאלה מה חשוב להשאיר לדורות הבאים *תמונה ראשית: "מפת שבילי הזיכרון היישובי" תוביל את המבקר בין אובייקט אחד למשנהו. צילום: יובל דניאלי  לאחרונה הרצאתי בכנס
3 דק' קריאה
פירות הקיץ המתוקים מתחילים להיקטף תחת האיום מלבנון. על אף הרצון העז של החקלאים לקטוף את פרי עמלם, חלק מהתוצרת יירקב על העצים בשל המצב הביטחוני *תמונה ראשית: מטע דובדבנים בצפון רמת הגולן. ככל
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן