היהודים מסין שהתיישבו בעמיקם
יבול שיא
הרפת והחלב
אורן מגמיע עגל

בנים ממשיכים ברפת

11 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פעם היו בניר ישראל 60 רפתות משפחתיות! כיום נותרו במושב רק שלוש רפתות משפחתיות, שכמובן הרבה יותר גדולות מהרפתות הישנות. שוחחנו עם שלושה רפתנים צעירים, שלקחו על עצמם להמשיך את העבודה ברפת המשפחתית.  מה מניע אותם להמשיך ולדבוק בחקלאות?

בתחילת היווסדו של מושב ניר-ישראל, קיבל כל בעל משק פרה או שתיים מן הסוכנות היהודית, וגם "חצי" סוס  – סוס אחד משותף לשתי משפחות. חברי האגודה קיבלו גם זרעים לגידול ירקות. בשנת החמישים והשישים של המאה העשרים היו בניר-ישראל כ-60 רפתות משפחתיות – ואילו עתה נותרו רק שלוש רפתות גדולות בהשוואה לאלו מן העבר. מסתבר ששלוש הרפתות הללו מתבססות על דור ההמשך – בני הרפתנים שהתגייסו לעבודת הרפת, לפיתוחה ולשכלולה -בנים ממשיכים ברפת

 

שלושת הילדים של רן ואור לי בקטנותם דוחפים אול לפרות
שלושת הילדים של רן ואור לי בקטנותם דוחפים אול לפרות

 

כשצעירים בוחרים להמשיך בחקלאות זה לא דבר של מה בכך. מה מניע אותם להמשיך ולדבוק בחקלאות?

פגשנו שלושה צעירים. רן יצחקי שהוא דור שני לרפתנים בניר ישראל; אורן פודור שהוא דור שלישי ודרור צייזלר – דור רביעי. ביקשנו לשמוע את אופן התפתחות הרפתות, איך ומתי הם החליטו לעבוד ברפת – ומה הן דעותיהם על עתיד הרפת בארץ בכלל, והרפת המשפחתית שלהם בפרט.

 

רן הגדיל את הרפת פי שלוש

מרדכי יצחקי (איז'אק), היה בתקופת השואה ברומניה. בסוף המלחמה הגיע לאיטליה דרך אוסטריה וגרמניה, ושם הצטרף למאות המעפילים באוניה "אף על פי כן". לרוע מזלם, הבריטים גילו אותם והגלו את המעפילים לקפריסין. מרדכי יצחקי הגיע לארץ בשנת 1948. כאן הוא התגייס לפלמ"ח והיה לוחם בחטיבת הנגב.

בשנת 1954 נשא לאישה את עמליה וייס, שעלתה אף היא מרומניה.

הם הגיעו ב-1956 למושב ניר-ישראל ובנו בו את ביתם. מרדכי, שהיה מדריך חקלאי, נטע במשקו את פרדס האשכוליות הראשון בדרום וגם גידל ירקות. יחד עם זה התחיל לטפח רפת. בתחילה היתה בה פרה אחת, אותה קיבלו מהסוכנות היהודית, ולאט לאט גדל מספר הפרות – והרפת הפכה לענף העיקרי במשקו. רעייתו עמליה היתה אחראית על היונקיה. (עגלים ועגלות עד גיל חודשיים). מרדכי היה שנים בוועד המושב, פעיל מאוד למען הכלל, בין השאר בתנועת "העובד הציוני".

לבני הזוג שלושה בנים: עופר, עמיר ורן. רן הצעיר, יליד שנת 1970, "לקח על עצמו" להמשיך במסורת ולהיות רפתן.

מספר רן: "בילדותי דווקא לא נמשכתי אל הרפת, ותכננתי לעסוק במקצוע אחר. אולם לאחר שחרורי מהצבא, נקשרתי פתאום אל הרפת והתחלתי ללמוד כל מה שאפשר היה בתחום, כגון הזנת בעלי-חיים. במשך שנה למדתי במדרשת רופין בקורס 'בעלי-חיים'. חזרתי למושב ולקחתי על עצמי לטפח את ענף הרפת, שאבי תכנן לסגור מסיבות בריאותיות – ובניתי רפת חדשה."

 

מאיה יצחקי
מאיה יצחקי

 

בשנת 2006 נשא רן לאישה את אור-לי, שהתגוררה בעבר בפתח-תקווה וכפר סבא, אבל ברור היה שהיא תגיע למושב לבנות פה את ביתה עם רן, כפי שרן אומר: "לא היתה כל אופציה אחרת."  לשניים נולדו שלושה ילדים: מאיה (בת 13), שירה (בת 10) ועמית (בן 8).

כאשר רן נשאל מה ההבדל בין הרפת העכשווית שלו לרפת הישנה, הוא מפרט: "הרפתות בניר-ישראל היו גדולות יחסית לרפתות ביישובים אחרים בסביבה. הרפת של אבי היתה גדולה  ומתוחזקת היטב בהתאם לתנאים של אותה תקופה. אולם מאז השתנו התנאים והדרישות מן הרפתנים. אני בניתי רפת חדשה לגמרי בהתאם לתקנים של איכות הסביבה. הסככה היא גבוהה ביותר, בגובה של 12 מטר, ולפיכך מאווררת ויש בה תנאים טובים עבור הפרות, שאינן סובלות חום. כמו כן, יש ברפת גורפים שמנקים אוטומטית את הזבל, דבר שמקל מאוד מאוד על עבודת הרפתן. זאת ועוד, בעבר היה על הרפתן לשהות שעות רבות ברפת ולעקוב באופן אישי אחרי מצב הפרות. היום, כאשר הכול ממחושב, יש אפליקציה שמאפשרת לי לשלוט על הנעשה ברפת באמצעות הטלפון הנייד. גם כאשר אני נמצא בחו"ל, אני יודע איזו פרה ממליטה, איזו זקוקה לרופא וכו'."

 

רן יצחקי עם שניים מילדיו ברפת
רן יצחקי עם שניים מילדיו ברפת – בנים ממשיכים ברפת

 

רן מעיד שהוא הגדיל את הרפת פי שלוש מזו שהיתה של אביו. במשך השנים הוא השקיע כסף וקנה באמצעות מועצת החלב מכסות חלב מן המדינה: "אלו היו מכסות של רפתנים שפרשו וחיסלו את הרפתות שלהם," מעיד רן. "עתה אני משווק כ-1.25 מיליון ליטר לשנה, בעוד אבי ז"ל שיווק 460 אלף ליטר לשנה. ברור שבהיקף כזה אני זקוק לעזרת שני עובדים זרים, בעוד שאבי עשה את כל העבודה בעצמו."

במקביל לעבודתו ברפת, לפני כעשר שנים רן הקים שתי מערכות סולריות. בקרוב הוא עומד להקים מערכת גדולה נוספת בהתאם להסדרות החדשות, שמאפשרות פיתוח של מערכות סולריות גדולות. "בעצם," אומר רן "ללא ענף נוסף זה, היה לי קשה מאוד להתפרנס מהרפת."

 

מה, לדעתך, הוא עתיד ענף הרפת בארץ?

רן נשמע פסימי: "קשה מאוד להתחרות עם מוצרי החלב שמייבאים מארצות אחרות, בעיקר ממזרח אירופה. שם הכול זול – כוח העבודה, המים, החשמל – ויש פחות הגבלות בתקנים, כגון תקנות איכות הסביבה. בנוסף ליוקר הייצור של מוצרי החלב בארץ, אישור הכשרות עולה כ-10%. לכן, למרבה הצער, מייבאים במחירים זולים יותר את המוצרים המפוקחים בארץ. כגון חמאה וגבינות קשות."

 

ומה לגבי עתיד הרפת שלך?

רן: "נראה לי שאני הוא הרפתן האחרון במשפחה. אמנם  הילדים נהנו בגיל צעיר לשוטט ברפת, להגמיע עגלים ועגלות, אבל ככל שהם מתבגרים יש להם עיסוקים שמעניינים אותם יותר. מכיוון שזהו מקצוע הדורש זמינות של 7/24 במשך 365 ימים בשנה, והרווחיות בו מועטה, לא הייתי רוצה שילדיי יעסקו ברפת."

עוד מוסיף רן לגבי מצב החקלאות בארץ: "בישראל מייבאים מוצרי מזון שונים מחו"ל. אם נסתמך בעיקר על ייבוא, הדבר עלול להיות מסוכן בזמני משבר, כגון קרה באירופה, או מסיבות של התפתחויות פוליטיות. לכן חשוב מאוד לשמור על בטחון אספקת המזון במדינה. זאת ועוד, רוב החקלאים חיים ועובדים בפריפריה ובצמוד לגבולות המדינה. לכן צריך להשתדל לתמוך בחקלאות, כדי ששטחים אלו לא ייעזבו."

 

אורן (כמעט) נולד ברפת

אורן פודור (45), הוא דור שלישי לרפתנים. סבו וסבתו שמעון ואווה שטיינברגר, ממייסדי ניר-ישראל, הגיעו למושב ב-1949 וטיפחו רפת, כמו רוב התושבים באותם ימים של קום המדינה. סבו של אורן מצד אביו, יהודה פודור ז"ל, הגיע לניר-ישראל עם רעייתו טצה ובניו מנחם (מֶני) וגבי בשנת 1959, כאשר התמנה כמרכז משק. בנו מני נשא לאישה ב-1972 את אביבה (ויוי) שטיינברגר, ילידת המושב.

הזוג הצעיר קיבל משק, ואז היתה להם הזדמנות לרכוש את הפרות של אחד מחברי האגודה, שלא יכול היה להמשיך בעבודתו כרפתן מסיבות בריאותיות. מאז ויוי ומני עובדים יחד ברפת זה בצד זו. ויוי, שהיתה מורה במקצועה, הפסיקה ללמד כדי שתוכל לעבוד במשק. עם רכישת הפרות התחיל מני לבנות את הרפת. בנם אורן מספר: "בתחילה הם חלבו את הפרות ברפת של המוכֵר, ואבא החל לבנות במו ידיו את הרפת שלהם. הוא קנה צינורות וריתך אותם. עם סיום הבנייה הועברו הפרות לרפת החדשה – וההורים שלי עבדו קשה, הצליחו לייצר כמויות גדולות של חלב ובהתאם לכך, קיבלו מהאגודה מכסות גדולות יותר מדי שנה בשנה."

שישה ילדים נולדו לבני הזוג: גלית, אורן, רותם, שושי, אופיר ושמעון. מכולם אורן "נתפס" במיוחד לעבודה ברפת ואין בכך פלא, כי "אורן נולד ברפת", כפי שמעיד עליו אביו מני: "ויוי הייתה בסוף ההיריון, ומכיוון שהיא תמיד הייתה רגילה לעבוד, היא הלכה לחלוב את הפרות גם במצבה זה. ואז, באמצע החליבה 'ירדו לה המים'. היא שבה הביתה, התקלחה והוסעה מיד לבית החולים כדי ללדת את אורן."

 

ויוי ומני פודור
ויוי ומני פודור

 

אורן: "מאז ימי ילדותי המוקדמת, אני זוכר את אימא ואבא עובדים ברפת ואני יחד איתם."

ואכן הוריו מעידים עליו שכבר מגיל שש הוא היה "משדך" את הפרות לפרים. הילדון היה מגיע אל המזריע עם כרטיס הפרה, ומציע לו את שידוך בין הפרה הזו לפר המתאים. אורן הילד גם הודיע לווטרינר מי מהפרות חולה או מי עומדת להמליט.

אורן התגייס לצה"ל, שירת ביחידה קרבית, ועם שחרורו "התייצב" מיד לעבוד עם הוריו ברפת. אביו הציע לו להתחיל לימודים גבוהים, אך אורן התעקש שהוא רוצה לעבוד. יחד עם זה, הוא השתלם בכל הקורסים האפשריים בתחום זה, כגון קורס הזנה, קורס יונקים ועוד.

בשנת 2006, בעקבות הרפורמה של משרד החקלאות, בנו הפודורים רפת חדשה, ממוחשבת לגמרי. "הפרות סובלות מאוד ממזג אוויר חם," מסביר אורן, "וקשה להן לייצר חלב בתקופות של עומסי חום. לכן יש לנו ברפת מערכות צינון. אחד הפתרונות הוא כמו 'מקלחת' עם מאווררים, והפרות עומדות בין 6 ל-7 שעות ב'מקלחות'."

במרוצת השנים נכנסה משפחת פודור לשותפות עם שלושה חברי אגודה, שנאלצו להפסיק את העבודה ברפתות שלהם. וכך גדלה מכסת החלב וכיום היא עומדת על 4 מיליון ליטר לשנה. מובן שרפת בהיקף כזה זקוקה לעובדים זרים. המשפחה מגדלת גידולי שדה בשטחים שונים, ויש לה מרכז מזון בניר-ישראל, בו מרוכז האוכל עבור הפרות. בשנים האחרונות הצטרף גם אופיר, אחיו של אורן, לעבודה ברפת. "הרפת שלנו מטופחת לאורך שנים למוצקים – חלב וחלבון. החלב מרוכז יותר," מעיד אורן. "אנו משווקים את החלב למחלבות 'גד'".

 

ייעוץ לחו"ל והשתלת עוברים

בנוסף לטיפוח הרפת המשפחתית, מני ואורן בנו הרחיבו את תחומי ההתעניינות והעיסוקים שלהם.

במרוצת השנים היה האב מני פעיל גם מחוץ לרפת המשפחתית. תקופה קצרה היה מזריע, וכן היה חבר הנהלת אגודת "השירות להזרעה מלאכותית" ו"שיאון". לפני כמה שנים הוא קיבל הצעה לתת ייעוץ ברפתות ברומניה, בולגריה ורוסיה. מני נסע לפרקי זמן שונים לארצות אלו ואורן ניהל את הרפת.

אורן: "אבא שלי הוא דוגמא טובה למי שרוצה להעביר את העסק לבנו. אני חייב לציין שמרגע שחזרתי לרפת הוא 'שיחרר', נתן לי לנהל את הרפת בליווי שלו ובהדרכה שלו. הוא נתן לי גם חופש לפעול וגם רוח גבית."

לאחר שעבר קורס הזרעה קצר, אורן בעצמו הזריע את הפרות ברפת שלהם במשך 15 שנים. אורן גם חבר בדירקטוריון אגודת "און" להזרעה מלאכותית וחבר בוועדת הטיפוח של הפרים. "מאוד מעניין אותי נושא הגנטיקה," הוא אומר. "עברתי קורס להשתלת עוברים באנגליה וברפת שלנו השתילו לא מעט פעמים עוברים בפרות. לוקחים פרות או עגלות עם גנטיקה  טובה, גורמים להן ליצור ביציות שמהן ייווצרו עוברים. את העוברים הללו משתילים בפרות עם גנטיקה נמוכה, במטרה להשביח."

 

מני פודור ובנו ממשיכו אורן
מני פודור ובנו ממשיכו אורן – בנים ממשיכים ברפת

 

לפני 13 שנה החל אורן לגדל פרות לבקר. הפרות שלו הן מגזע סימֶנְטָל מגרמניה. המיוחד אצל אורן שהוא מאפשר לפרות לגדל את העגלים שלהם עד גיל 6-7 חודשים, ואז גומלים את העגלים מהאימהות. הבקר הזה רועה בשטח פתוח, מגודר, וניזון מ"פסולת", כגון תפוחי אדמה, ירקות שונים וקש.

אורן גם משווק בשר. בעיר שדרות הוא פתח מפעל לעיבוד בשר של פרות שהפסיקו לתת חלב, וכן חנות בשם "Blue Cow", בה עובדות אחיותיו גלית ושושי.

"היום קשה מאוד לרפתות הקטנות," אומר אורן "הן לא רווחיות. פעם היתה משפחה יכולה להתקיים מרפת של 50 פרות חולבות – היום זה לא משתלם. בארץ התנאים קשים יותר מאשר במדינות אחרות, שחלקן מסבסדות את החקלאים. ויש ארצות בהן כמות המשקעים גדולה, והפרות במרעה פתוח, דבר שמוזיל מאוד את הוצאות הרפתנים."

ומה לגבי עתיד הרפת של הפודורים? אורן נשוי לחגית שהגיעה מאשדוד. במקצועה היא מדריכת פילטיס, אבל מזה כעשר שנים גם חגית עובדת ברפת, בדיוק כמו אימא של אורן, ויוי.

לשניים יש ארבעה ילדים: יובל, נועה, זיו ונעמה. ובתקופת הקורונה בנם הבכור יובל, בן השש-עשרה וחצי,  עבד גם הוא ברפת. יתכן שיהיה עוד דור של רפתנים במשפחה זו.

ואורן מסכם: "אני מאוד אופטימי. אני קם בבוקר לעבודה עם חיוך. אני מאוד אוהב את העבודה הזו."

 

אהב להיות עם סבא ברפת

משפחת צייזלר היא אחת מהמשפחות המייסדות של מושב ניר-ישראל. שלום צייזלר, שמוצאו מהונגריה, הגיע למושב עם רעייתו ושני בניו – יהודה ושרגא – בשנת 1949, לאחר נדודים של כשלוש שנים באירופה, מתוכם גם שהו בקפריסין. באותה שנה הגיעה למושב גם משפחת קליין, שמוצאה מרומניה. שתי המשפחות התאחדו. החתונה הראשונה בניר-ישראל היתה של יהודה צייזלר עם רחל קליין. הזוג הצעיר, יהודה ורחל (רוז'י) צייזלר, הקימו רפת בשותפות עם שלום ושרגא צייזלר וגם גידלו ירקות.

רוז'י (88), מספרת על תחילת הדרך: "כל אחד קיבל מהסוכנות היהודית פרה ולאחר מכן פרה נוספת. לרוב עבדו הגברים בעבודות אחרות: שלום היה אגרונום, ומכיוון שהיה פרש בהונגריה, הוא נחשב כמומחה לסוסים במושב. יהודה עבד בפרדס ושרגא היה מדריך לגידול ירקות, שעבר בין המושבים ברכיבה על אופניים. ברפת? את רוב העבודה עשו הנשים."

ליהודה ורוז'י נולדו שני בנים – יוסי ואברי. מבין שניהם בחר אברי להמשיך בדרך של סבו ואביו ולהיות רפתן. לאחר שירותו בצנחנים חזר אברי למשק, ולקח על עצמו לטפח את הרפת. וכך מ-16 פרות שהיו ברפת של הוריו, הוא הצליח להגדיל את הרפת, בין השאר על-ידי קניית מכסות חלב באמצעות מועצת החלב, שהעבירה מכסות מרפתות שפסקו לפעול במדינה.

 

אברי צייזלר משמאל דור שלישי של רפתנים
אברי צייזלר משמאל דור שלישי של רפתנים

 

בשנת 1982 אברי נשא לאישה את אילנה חטב ממושב ברכיה. לשניים נולדו חמישה ילדים: דרור, ארז, יהודית, רועי ושחר. למרבה הצער, בפברואר השנה נפטרה אילנה ממחלה והותירה את משפחתה באבל עמוק, וגם חברי ניר-ישראל זוכרים בכאב את אילנה, שהיתה פעילה בוועדות המושב ובחלוקת הדואר. יהי זכרה ברוך.

מבין חמשת הילדים של אילנה ז"ל ואברי יבדל"א, רק אחד "נתפס" לעבודה ברפת. זהו דרור צייזלר (36), הבן הבכור: "מאז ילדותי אהבתי להיות תמיד עם סבא ברפת, לא עזבתי אותו לרגע. כאשר השתחררתי מהשירות הצבאי בשנת 2006, חזרתי למשק ונכנסתי מיד לעבוד עם אבי ברפת. אז בנינו סככה חדשה. במרוצת השנים הכנסנו שכלולים וחידושים לרפת. עתה הרפת ממוחשבת, ואני מקבל מידע על הנעשה בה באפליקציה בנייד. היום אנו משווקים מיליון ליטר חלב לשנה."

 

דרור וקורין צייזלר עורכים לתינוקת עימנואל היכרות עם הרפת 2
דרור וקורין צייזלר עורכים לתינוקת עימנואל היכרות עם הרפת

 

דרור נשוי לקורין, שהגיעה חולון. חתונתם נערכה בחצר, מאחורי הרפת. הם הורים לשתי בנות ומתגוררים בסמוך לסבתא רחל. דרור מעיד עד כמה הוא מרוצה להתגורר במושב עם משפחתו: "אני נהנה שבנותיי משחקות בדיוק במקומות בהם אני שיחקתי בילדותי והן מבקרות בגן בו אני ביקרתי."

עדיין מוקדם לנחש אם יהיה דור חמישי של רפתנים במשפחת צייזלר, אך סבתא רוז'י מעידה: "אני מרגישה כאן כמו בגן-עדן. יש לי אחר-עשר נינים, שבעה נכדים ושני בנים. אני נהנית מהם, נהנית לגור ממש ליד הרפת שלנו, ונהנית מדור ההמשך של רפתני המשפחה."

לסיום – המשותף לשלושת הרפתנים הצעירים היא האהבה – הם ירשו מהוריהם את האהבה לפרות ולעבודת הרפת מילדות. זה, כנראה שזהו התנאי להמשיך ולטפח ענף זה, שהוא לא קל, למרות החידושים בו. שלושת הצעירים שלנו התגייסו לעבוד ברפת המשפחתית מיד לאחר שחרורם מהצבא, מרצונם החופשי, בלי כל לחץ מהוריהם. והם, דור ההמשך, ידאגו שיהיו בישראל חלב ומוצריו תוצרת הארץ.

 

מזיכרונות רפתנים וותיקים

בשנת 1999 יצא לאור הספר "ניר-ישראל חוגג יובל – 50" (בעריכת כותבת שורות אלו). להלן כמה  מזיכרונותיהם של רפתנים ותיקים במושב ניר-ישראל.

 

עגל או עגלה

גיורא קרני ז"ל סיפר: "בשנת 1950 קיבלנו את הפרות הראשונות, מבכירות שהגיעו מחוץ לארץ. הבאנו אותן במשאית מהסגר ליד חיפה, שתים-עשרה פרות בכל משלוח. כל משפחה קיבלה פרה, אך קודם לכן נבנו הרפתות. בנו אותן אלו שהגיעו מטרנסילבניה, דוברי הונגרית.

"יחד עם המבכירה קיבלנו שתי חבילות חציר ושק תערובת. לאף אחד מאיתנו לא היה שום ידע בחקלאות, לא ידענו כלום על גידול בעלי חיים. כולם היו בעבר בעלי מקצועות חופשיים. אני הייתי פסנתרן, צייר ופסל. ומנין אדע איך מטפלים בפרה? עד אז הכרתי רק את החלב בכוס.

"המבכירות היו בהריון, עדיין לא המליטו. הגיע מדריך בשם יז'י, פולני ממושב גיאה שהיה סוחר בהמות. הוא היה מביט בבהמה ו'מנחש' מה יהיה לפרה: עגל או עגלה. ואיך הוא הצליח 'לעבוד' עלינו? הוא הביט בפרה שלי ואמר לי: 'לצערי יהיה לך עגל', ובאותו זמן כתב בספר 'עגלה'. וככה הוא תמיד צדק בניחוש שלו. ואנחנו הבטנו בו כאילו היה אלוהים."

 

פרה גנובה

יהודה צייזלר ז"ל סיפר על ראשית שנות החמישים: "אז התחילו המסתננים. הם באו רק לגניבות. בכל לילה הם היו פה. היה מקרה שאותה פרה נגנבה מאותה רפת שלוש פעמים. פעמיים החזרנו אותה, רדפנו אחריהם.

"היה עוד מקרה אצל משפחת לבקוביץ, שגרה פה פעם: הם נסעו למשך היום וחזרו לפנות ערב, לפני החשיכה, נכנסו לרפת לראות אם הכול בסדר, והכול היה בסדר. הם נכנסו הביתה רק כדי להחליף בגדים ומיד יצאו לחליבה. והנה: אין להם אף פרה ברפת! אנחנו היינו מתורגלים היטב. היה לכולנו נשק. 'סגרנו' את האזור, וכך החזרנו את כל הפרות. היו יריות בלי הבחנה ואף פרה לא נפגעה. אבל הבעיות הביטחוניות החמירו…"

 

מי מזריע?

שלב ראשון – לחבר מונו דסקל היה פר הרבעה. היו מובילים אליו את הפרות.

שלב שני – "ריכוז", הזרעה מלאכותית במקום אחד בכפר – מול הבית של ברוך רבל, במתבן ישן. לשם הביאו את כל הפרות, ולשם היו מגיעים גם המזריע וגם הווטרינר.

שלב שלישי – תולים בצרכנייה או במחלבה את שמות בעלי הרפתות שזקוקים לבואו של המזריע. השמות שלהם היו כתובים בשפות שונות, כגון יידיש ורומנית.

שלב רביעי  – המזריע עובר מרפת לרפת. כל מי שיש לו "פרה דורשת" שם סימן ברחוב, כגון דלי הפוך על עמוד או דגל צבעוני. כך המזריע יודע באלו רפתות יש "פרות דורשות".

 

מי עבד, מי נח ומי גנב ביום כיפור?

איציק פרידמן ז"ל סיפר: "ביום כיפור אסור היה לרתום את הסוס, ואנחנו היינו סוחבים את הכדים מלאי החלב בידיים, כדי לא לחלל את החג. היחיד שנח באמת באותו יום היה הסוס. טיבור פרידמן היה דתי מעט יותר – כדי שלא יצטרך לרתום את הסוס או לסחוב את הכדים, היה טיבור שם את הכדים בחוץ, בחצר; והשכן היה כאילו גונב לו אותם ומביא למחלבה."

 

שמות לפרות

סיפרה חנה פרידמן ז"ל: "את הפרה הראשונה הביאו לנו בהפתעה. לא היה לנו חציר עבורה, ואפילו חבל לקשור אותה לא היה לנו. הפרה נתנה בקושי שתי כוסות חלב ביום, וגם הוא היה מר. כשקראנו לווטרינר הוא אמר לנו שהפרה כל כך זקנה, וכבר מזמן 'גמרה את הקריירה'. ואז קיבלנו במקומה פרה אחרת. החלטנו לתת לפרות שמות לפי האלף-בית, אז לראשונה קראנו 'עליזה', כי עדיין לא ידענו עברית וחשבנו שכותבים את זה באלף…"

לקריאת כל כתבות הרפת והחלב לחצו כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

במסגרת חגיגות 97 שנים לקיבוץ מזרע, מוצגת בחדר האוכל תערוכה בה משתתפים כ-60 יוצרים חברי הקיבוץ, במגוון של תחומי אמנות ויצירה. תערוכה קיבוץ מזרע: בספטמבר 1934 נוסד בקיבוץ מזרע ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ
4 דק' קריאה
עמיעד מערכות מים (AIM:AFS), יצרנית עולמית מובילה של מערכות סינון וטיפול במים, הודיעה על השקתה של מערכת סינון דיסקיות חדשנית; ספין קלין נובה. המוצר החדש מתאפיין במספר פרמטרים המאפשרים ביצועי סינון משופרים, התאמה מירבית
2 דק' קריאה
השבוע נפתחת בגלריה GH – גבעת חביבה לאמנות, תערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום. סיגלית לנדאו היא אמנית פיסול, מיצב ווידאו. יצירותיה, החל מאמצע שנות ה-90, עוסקות בנרטיבים של החברה הישראלית, תוך שימוש באלגוריות.
2 דק' קריאה
החברים שואלים – המדור משיב שואל חבר: היש מינימום של חברים שצריכים להשתתף באסיפה בקיבוץ, כדי שזו תהיה תקפה? האם בעלי תפקידים מחויבים להשתתף באסיפה? היש קיבוצים שביטלו את האסיפה? הניתן להעביר החלטות לקלפי
2 דק' קריאה
במידה רבה, כחול-לבן היא מפלגת ההתיישבות. כמו שני חבריי לסיעה, גדלתי בהתיישבות העובדת. למדתי בבית ספר חקלאי, עבדתי ברפת, גרתי בכפר. ההתיישבות זורמת בעורקיי. אני מכיר היטב ולעומק את האתגרים הרבים, ובמלאכת הרכבת הממשלה
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן