בקלחת הסכסוך על המשק המשפחתי יש נתח של אחריות לכל אחד

בסכסוכים משפחתיים על משק, כשאף אחד לא מוכן לקחת אפילו "גרם אחד של אחריות" על תרומתו לסכסוך, אין שום סיכוי למצוא קצה חוט שייחלץ אותם מהתסבוכת 

לריקי היה חשוב לעדכן אותי בגרסתה על הסכסוך עם שני אחיה עוד בשיחת הטלפון המקדימה, כאילו עצם העובדה שהיא מניחה ראשונה בפניי את הגרסה, מעניקה לה זכויות יתר על פני אלה שידברו אחריה. את האצבע המאשימה היא הפנתה בעיקר לאחיה הבוגר – איתמר. "יש לו נטייה לסבך כל דבר," היא הסבירה בטון אנליטי. "הוא, וגם איציק, אחי הצעיר, נתנו בזמנו הבטחה לבן שלי אלישע, שימכרו לו את נחלת ההורים שירשנו לפני שנה. ועכשיו, אני לא יודעת מה קפץ עליהם, הם החליטו שלא היה ולא נברא; ואלישע, אשתו והנכדות שלי, יזרקו לרחוב בעוד חודש. אין להם לאן ללכת. מי עושה כזה דבר?!" 

כהרגלי לא הבעתי עמדה, במיוחד כשהשיחה התנהלה ללא נוכחותם של האחים הנוספים. הצעתי שניפגש כולם, ונשמע מה שיש גם להם לומר. סיפור הרקע הבסיסי, שבכל זאת שאבתי מאותה שיחה, היה ששלושת האחים ירשו את הנחלה מהוריהם, וכעת הם ניצבו בפני צומת דרכים לגבי הצעד הבא. האם למכור את הנחלה על פי שוויה כיום (הערכת השמאי הייתה שיוותרו ליורשים כ-3 מלש"ח), או להשכיר את הבית למשך תקופה, וליהנות בינתיים מתשואת שכר הדירה באופן משותף, ורק בעוד מספר שנים כשמשק הנדל"ן יתעורר מהתרדמת, יציעו את הנחלה למכירה בשווי ערך גבוה יותר.  

באופן לא מפתיע, המפגש המשולש הראה שיש צדדים נוספים למטבע. אומנם, כפי שציינה ריקי, איתמר היה הדומיננטי במחלוקת מול אחותו; בעוד שאיציק היה מעורב רק חלקית, ומדי פעם יצא מחוץ למשרד כדי לענות לשיחת טלפון, לעשן או סתם לנשום אוויר.  

העמדה של איתמר הייתה חדה ונחושה, ולאורך המפגש הוא עוד המשיך לחזק אותה בשיקולים ובטעמים אישיים. "זה ברור שהנדל"ן צפוי להתעורר, ושהמחירים על הנחלות עוד יעלו. תביני, אני אמור לצאת לפנסיה בעוד שנה, וכמו שזה נראה עכשיו, לא חסכתי מספיק בשביל לחיות בכבוד. אין ברירה, אני אמשיך לעבוד כל עוד יתנו לי. אבל בינתיים, אני חייב שתהיה לי תוכנית ב', שתעזור לי בשנים הבאות… תשכחי מזה, אני לא מוכר לאלישע את הנחלה במחיר המגוחך הזה!" 

בשלב הזה הבחנתי שהאווירה בחדר מתלהטת ואף מתכערת, ולמרות שהם נכנסו למפגש ברוח של גינוני נימוס; הם בחרו להניח אותם בצד, ועברו לכלים הכבדים של הטחות וההאשמות, שהושמעו בטונים גבוהים וצורמים. כל זאת כשאווירת החגים חגה מעל ראשם, אבל אינה נוגעת בהם בשום צורה. 

של מי האחריות הזו? 

אחד הדברים שהוא בבחינת אנטיתזה מוחלטת לגישור בין אחים, הוא הימנעות מלקיחת אחריות. וכך, בין הדברים הקשים שנאמרו והושלכו, נזרקה גם האחריות למחלוקת מצד לצד. האחות הציגה את דמותו של אחיה כדֵּמוֹן מרושע, בעוד היא מעלה על נס ראשה את כתר המלאך; וטענה באופן חד וחלק שהבן שלה קיבל החלטה למכור את הבית על בסיס הבטחת אחיה. "הוא הסתמך על המילה שלך," אמרה בקול. לעומת זאת, האחים אמרו פה אחד: "לא אמרנו דבר כזה מעולם". איציק ציין, שיכול להיות שהייתה אמירה כזו מצידה, אבל הם מעולם לא אמרו שהם מקבלים את בקשתה. כששאלתי אם קיים מסמך, היא פרשה ידיים לצדדים, ופטרה את עצמה מהצורך להוכיח את עמדתה, וחזרה שוב לאמירה הנחרצת: "הבטיחו לי ולאלישע, הוא כבר מוכן עם הכסף לשלם לדודים שלו, ועכשיו הוא ייזרק לרחוב". 
שאלתי אם יכול להיות שטעתה והיא מחקה מיד את האפשרות. המשכתי וחיפשתי בצד השני את היכולת לומר משפט קצר, שמביע לקיחת אחריות מסוימת על המקרה, אבל גם איתמר התנער מכל וכול; והכריז: "היא בישלה את הדייסה, היא תאכל אותה." 

אחד הדברים שאני רואה בוודאות בסכסוכים משפחתיים על משק, הוא שכשאף אחד לא מוכן לקחת אפילו "גרם אחד של אחריות" על תרומתו לסכסוך, אין שום סיכוי למצוא קצה חוט שייחלץ אותם מהתסבוכת. האחריות קריטית כל כך בפתרון המשבר המשפחתי.  

לתפיסתם של הנטולים מאחריות, אין דרך אמצע. יש רק צד אחד, שהוא הצד השני בלבד, שפגע בהם ועשה את הטעות החמורה; ועכשיו כדי לכפר עליה, אין ברירה, אלא שילך חזרה את דרכו אליהם כשהוא מתקן את הטעות.  

לא צריך לקחת את מלוא האחריות, אני מסבירה לבני המשפחה שמגיעים אליי לגישור – רק נתח קטן שרואה את האחריות החלקית שלהם בסכסוך. אבל האחריות נשרה מעורם של ריקי ואיתמר, כמו שמן שמחליק על פני המים.    

"מה שרואים מכאן לא רואים משם" 

האמירה הזו אולי נתפסת כקלישאה שחוקה, אבל בסיפורים המשפחתיים המשמעות שלה היא עצומה. איתמר נשאר איתן בדעתו ואמר: "אני חייב להסתכל על הסיפור הזה בעיניים עסקיות. אם אני אחשוב על הסיפור בעיניים של דוד, אני אאבד את האופציה לדאוג לעצמי ולילדים שלי בהמשך. אני לא רוצה להסתכל על המכירה הזו עוד כמה שנים, ולתפוס את הראש על הכסף שהפסדתי"; ובכך הוא למעשה נעל את האפשרות להיכנס לנעליה של אחותו, ויותר מזה להיכנס לנעליו של אחינו.  

מהצד השני, נצמדה ריקי למה שמוקרן דרך המשקפיים שלה בלבד. היא לא ראתה אח שנעדר מהכנסה ראויה לשארית חייו; היא לא ראתה את גילו המתקדם, ובמקום זה התנגחה בו שוב ושוב באמירות, כמו: "אני כל החיים חסכתי והסתכלתי קדימה, ואתה רק בזבזת. אני לא צריכה לעשות ויתורים עכשיו בגלל שהגעת למצב הזה." 

מה יעלה בגורלו של הסכסוך המשפחתי הזה?! הגרסה האופטימית אומרת שמניע בלתי צפוי עשוי להזיזם מהתבצרותם בעמדה הבלתי מתפשרת, כשהם לראשונה מציצים דרך המשקפיים של האחר, ולסייע להם להבין שיש להם אחריות מסוימת על הסכסוך; ומכאן נוכל לצאת לדרך של מציאת הפתרון. הגרסה הפסימית אומרת שכדאי שנניח לה, ונתעקש על האופטימי…  

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון