וירוס קורונה - 12 דרכים לדאוג לבריאות הנפש שלך
יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1058002280

גבולות מטושטשים סופם להימחק

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בסופו של דבר, מה שמתועד הופך להיות המתווה המשפחתי. בהסכם אולי לא נכתיב את כללי ההתנהלות עם מצרכי המזון שבמזווה, או מי רשאי לקפוץ על הטרמפולינה שקנה הבן שמתגורר במשק, אבל ההסכם הוא הצהרה – והוא מייצר את הגבולות הברורים, שנוגעים למשק, לעסק המשפחתי ולעוד נושאים מהותיים אחרים – ובעיקר מגדיר את הסטטוס המשפטי של כל אחד מהצדדים – גבולות מטושטשים סופם להימחק

"הנה רק דוגמה קטנה, כדי שתביני כמה זה מרגיז," פתחה חנה בניסיון להסביר לי את הדינמיקה שמתרחשת בימים אלה במשק המשפחתי שלהם. "אתמול יצאתי לחצר עם ערימה ענקית של בגדים מכובסים, כדי לתלות אותם על החבל שלי! תביני, את החבל הזה מתח במיוחד בשבילי מרדכי, בשבילי! ואת יודעת בגילי כבר לא קל לסחוב סל כבד כל כך, ובכל זאת אני מצליחה מבלי להטריח אף אחד. בכל מקרה, אני מתקרבת לחבל שלי, ואז אני מגלה שתלויה עליו הכביסה של כלתי. ככה, בלי לשאול היא תלתה שם את הבגדים שלה."

אני מבינה את חנה, ואני יודעת שמאחורי הסיפור הקטן שמרגיז אותה, נמצא סיפור הרבה יותר רחב. למעשה, הסיפור שלה מצטרף לשורה ארוכה של סיפורים, שהגיעו לאוזניי במשך השנים מנחלות וממשקים שונים ברחבי הארץ, ולכולם יש רקע דומה, פחות או יותר. שתי משפחות בהרכבים משתנים, ולפעמים אפילו יותר, שחולקות יחידה אחת של משק. זה יכול להיות המקרה הקלאסי של בן או בת, שמקימים משפחה ובונים בית בחצר או משפצים מבנה ישן להתחיל בו את חיי המשפחה. זה יכול להיות בן שהתגרש וחזר להתגורר ביחידה של הוריו, או בת שמציעה לטפל בהוריה בעניין פיננסי או בריאותי, וחוזרת לגור במשק עם בעלה והילדים. ובמיוחד בתקופת הקורונה בה האינטנסיביות בתוך חצר המשק עולה באופן משמעותי.

 


לצד האיחוד המחודש מתעוררות לחיים סצנות קטנות ומרגיזות, כסיפור המקדחה של החתן שנלקח ללא רשות; על הטרמפולינה שקנה האח שמתגורר במשק, ומשמשת בשבת את כל הנכדים שמגיעים לביקור; על החנייה המקורה שנתפסת ע"י הבן והכלה ומשאירה את ההורים לחנות בשמש – וגם על חבילת הקמח האחרונה – שלקחה בהשאלה הכלה ללא רשות החמה


 

לצד האיחוד המחודש מתעוררות לחיים סצנות קטנות, ובהחלט מרגיזות, כמו סיפור על מקדחה של החתן שנלקחה מהמחסן ללא רשות; על הטרמפולינה שקנה האח שמתגורר במשק, ומשמשת בשבת את כל הנכדים שמגיעים לביקור ומשאירים לא מסודר כמו שהוא אוהב; על החנייה המקורה שנתפסת ע"י הבן והכלה ומשאירה את ההורים לחנות בשמש – וגם על חבילת הקמח האחרונה – שלקחה בהשאלה הכלה ללא רשות החמה, והייתה מרכיב חשוב להכנת עוגת יום הולדת לנכדה. וכידוע, אין חגיגה ללא עוגה, ובטח שללא קמח.

מי שמקשיב לסיפורים האלה כצופה מהצד, יחשוב כנראה שהם משעשעים. אבל כשבסיפור אנחנו אלה שמשחקים אחת מהדמויות המרכזיות, אז נקודת המבט משתנה. ומה שנראה מבחוץ כמעורר חיוך, נראה מבפנים מכעיס ומרגיז, ויכול להגיע עד למקרים קשים, שבהם המחלוקת התגלגלה עד לכדי אלימות מילולית ואף במקרה קיצון פיזית. זה בהחלט מצער לשמוע, ואותי אפילו עוד יותר, מכיוון שאני יודעת שאת כל הכעסים האלה היה אפשר לפתור מלכתחילה, בעזרת התייחסות ראשונית והגונה לעניין המגורים המשותפים של שתי משפחות על משק אחד.

 

יהיה בסדר   

כולנו חובבים מושבעים של "יהיה בסדר", וייתכן שאנחנו נוהגים לשלוח לאוויר את האמירה הזו מכיוון שהיא פוטרת אותנו מהצורך להיכנס לנבכי התרחישים העתידיים והמביכים כל כך.

פעם הסבתי את תשומת ליבו של יואל, בעל משק מצפון הארץ לעניין משפחתי, וביקשתי ממנו להביט קדימה. יואל תכנן אז להכניס את בתו, בעלה וילדיהם לדירה שבקומה השנייה במשק שלו, ואני הצעתי לו לעגן את העניין בהסכם. אבל הוא השיב לי כמי שחוזה את העתיד: "אל תדאגי, יהיה בסדר".

אבל אני דווקא חששתי מהמיזוג המשפחתי וכבר שנים שלא סומכת על "יהיה בסדר". מעדיפה להניח לצידו הסכם כלשהו, שיבטיח שבאמת־באמת יהיה בסדר. במקרה של יואל הסיבה לאיחוד המשפחתי הייתה נעוצה בכך שהבת הצעירה סיימה לימודי כלכלה באוניברסיטה, והציעה להוריה שתסייע להם לשקם את העסק של גידולי הפרחים, שדשדש מאוד בשנים האחרונות. ההורים כמובן שמחו עד הגג, ומיד הציעו לה שכדי שתוכל להתנהל בקלות, תעבור להתגורר בדירה שמעל ביתם, ועומדת להתפנות בחודש הקרוב.

העסק, שבהתחלה התרומם כלכלית, שימח כל כך את ההורים – וזה הוביל את יואל להבטיח לבתו שבבואו היום היא תקבל את המשק לידיה. בדרך התאספו להם כמובן סיפורים קטנים על כלי עבודה שנעלמו, טרקטורון של הבן שיצא לסיבוב ללא רשות, וגם נתח בשר שיואל הוציא מהמקפיא במזווה, כי חשב שאשתו רחל קנתה אותו לכבוד החג. הסיפורים האלה הרגיזו אבל לא יותר מכך, ואז קרה מה שקרה.

עסקי הפרחים החלו לנבול והבן הבכור שהיה דומם כל השנים נכנס לתמונה. לראשונה הוא השמיע את קולו, והביע את הכעס שלו על דריסת הרגל של אחותו ובעלה במשק. פתאום כל הדברים שהסתתרו מתחת ל"יהיה בסדר" פרצו כמו לבה בוערת מתוך הר געש. הבת נפגעה; האב נסוג מהבטחתו לגבי העברת המשק על שמה של הבת, ואמר שהיא צריכה להבין שכך מתנהלים עסקים; החתן כעס שהשקיע בדירה שקיבלו עשרות אלפי שקלים, מתוך מחשבה שהמשק יהיה שלהם בבוא היום; והאם במרכז ניסתה לפייס ללא הצלחה. למרבה הצער, בתוך כל הרוחות הסוערות האלה פרצה בנוסף קטטה קשה בין האח ובין גיסו.

יואל פגש אותי לא מזמן, ואמר לי בכנות: "חשבתי שיהיה בסדר, וטעיתי." עכשיו אנחנו מנסים להטליא את הקרעים המשפחתיים, ולייצר הסכמות בין הצדדים.

 

לחזק מראש במסמך משפטי

בסופו של דבר, מה שמתועד הופך להיות המתווה המשפחתי. בהסכם אולי לא נכתיב את כללי ההתנהלות עם מצרכי המזון שבמזווה, או מי רשאי לקפוץ על הטרמפולינה שקנה הבן שמתגורר במשק, אבל ההסכם הוא הצהרה – והוא מייצר את הגבולות הברורים, שנוגעים למשק, לעסק המשפחתי ולעוד נושאים מהותיים אחרים ובעיקר מגדיר את הסטטוס המשפטי של כל אחד מהצדדים.

אז מה, ללכת לעורכת דין כדי שנדבר אמא ובן? הורים וילדים? זה לא מגוחך שנלך לעורכת דין כדי לדבר שיחה שאפשר לדבר בבית? זו שאלה שעולה הרבה. ואני משיבה שאת ענייני היום־יום אני מציעה לפתור באמצעות שיחה פתוחה, ולהגיע להסכמות משפחתיות, שיהיו מקובלות על כולם. אבל את הגבולות המטושטשים נחדד ונגדיר בשיחה מקצועית, בה איש המקצוע שהוא נטול עניין אישי בסוגייה – עוזר לצדדים לייצר גבולות או לחדד אותם.

אחד הדברים שאני נוהגת לומר כהתראה מקדימה הוא, שמה שלא מדברים עליו, יהיה בסופו של דבר העניין עליו תצעקו. לכן, לפני שמגיעים לצומת שייפלג אתכם, נסו לנהל שיחה שתשמור אתכם על דרך אחת, בצורה כלשהי לפחות.

הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מיטל גבע אוחיון, מומחית לתזונה ומטפלת, עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי לאנשים, בעיקר נשים, לשחרור מאכילה רגשית. לשיטתה של גבע-אוחיון, אנשים לא מקשיבים לגופם. הם לא מקשיבים לתחושת הרעב שלהם או לתחושת השובע, הם לא
6 דק' קריאה
הוא רק בן 35 וכבר מנהל את משק נהרי, המגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגניים. עומר נהרי, הנכד של אורה ויורם נהרי, ממושב בן עמי, היה קשור מאוד למושב בו גדל. בגיל 15 כבר עבר
7 דק' קריאה
כשפרצה מלחמת יום כיפור קטף אִיתָי מיכאלי כותנה בשדות של קיבוצו, הזורע. למחרת כבר התייצב בגדוד 890, הגדוד ממנו השתחרר רק כמה חודשים קודם. כעבור עשרה ימים כבר הוביל פלוגה בקרב המפורסם על החווה
15 דק' קריאה
אני יודעת שאתם אוחזים בעיתון של אחרי יום כיפור, אבל אני כותבת את הטור עוד לפניו ואני מלאת מחשבות וחששות, איך ייראה יום כיפור הזה עם הסגר וכל ההנחיות. הקשבתי לתפילה שנקראת הווידוי הגדול
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן