יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 510137131

גישה, גישה, גישה

3 דק' קריאה

שיתוף:

שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה 

השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול כבד הוא ענה: "לא חוגגים עד שסיפור המלחמה לא ייגמר והשבויים לא חוזרים". אני מבינה לגמרי את הגישה, שזכתה למשב רוח דומה כשנפגשנו מספר חברים על חוף הכינרת. מסורת של שנים; שבה אני בתפקיד הקבוע – הפלייליסטית של החבר'ה. בזמן שכולנו מבשלים השמעתי מוזיקה ישראלית טובה. אחת מהנשים ניגשה אליי ואמרה: "השנה זה לא מתאים", כשהיא כמובן מתכוונת למצב וביקשה שאנמיך את הווליום ולהבנתי גם המורל.  

מכיוון אחר לגמרי צפיתי בשבוע שעבר בכתבה ב-'כאן 11' על אישה מדהימה – מרים בולה מירושלים שפותרת סודוקו, אוכלת תפוצ'יפס, מדברת בצלילות, שופעת בחוכמת חיים ובין לבין מתגלגלת מצחוק. היא בת 107.  

ללא ספק הבדלים בגישה, וללא ספק מדובר רק בבחירה. מרים ואני אומנם לא מכירות, וחבל; אבל כל אחת בדרכה בוחרת כנראה לצאת לפסקי זמן מהמציאות הנוראה ולחיות. אני מתחזקת ממוזיקה ישראלית טובה, משגרה ומחפשת (לפעמים בנרות) את חצי הכוס המלאה; ומרים שההיסטוריה שלה חריפה, כבדה וכואבת בהרבה משל כולנו, מתבדחת עם העיתונאי יאיר אטינגר, ואחר כך מסבירה בפשטות: "אני לא טיפוס שיושב ובוכה." 

ניצולת השואה שאיבדה 3 ילדים 

מרים סוגרת בקרוב 11 עשורים, כשהיא עצמאית, לבבית וחריפה במחשבתה. אבל כשסיפור חייה מסופר בכתבה – דקה אחר דקה, אי אפשר שלא לחשוב על הדמיון בינו לבין הסיפור התנ"כי של איוב. מרים בעיניי יכולה לקבל את התואר סמל האבל הלאומי על דורותיו. היא חיה לצד תקופות קשות ובין השאר עברו חייה דרך שתי מלחמות עולם, שואת יהודי הולנד, את כל מלחמות ישראל, איבדה את בעלה ואת שלושת ילדים – חנניה הבכור, טייס נהרג במלחמת ששת הימים; הצעירה אילנה נהרגה כשג'יפ של גרעין הנח"ל עלה על מוקש ברמת הגולן; והבת האמצעית רינה חלתה ונפטרה. הסיפור שלה מצמרמר ובו זמנית מעורר השראה, במיוחד ששומעים אותה מפיה. 

מרים מצטטת את אימה, שהיא כנראה תמצית הבחירות שעשתה כל חייה: "למי שאין מה לעשות, מוצא מה לעשות"; ובהמשך לזה מספרת על סדר יום שהיא קובעת לעצמה – לפגוש חברים, לצאת לסידורים ולשחק משחק במחשב ("רק אחד, כי זה ממכר. אפשר לשחק את המשחק במשך שנים", היא מסבירה לאטינגר).  

על ההחלטה לזנוח בשלב כלשהו בחייה את הגישה השמרנית שלה בנוגע למאכלים מותרים ואסורים, על התרחקותה מהמטבח ומבישולים, והבחירה לאכול את מה שהיא אוהבת בעיקר, וביניהם תפוצ'יפס, היא מסבירה בהומור דרך ציטוט דבריה של גולדה מאיר: "אני כבר לא אמות צעירה".  

אני לא מבינה באיסורים תזונתיים וגם לא בענייני בריאות, אבל אני יכולה לומר שהגישה של מרים היא ללא ספק בריאה. הלוואי על כולנו גישה בריאה שכזו. הגישה הזו נזרעה איפשהו אחרי שניצלה מהשואה, כשהחליטה לפתוח בחיים חדשים, או כמו שאמרה לבעלה: "יהיה לנו עתיד ולא עבר". הדבר המדהים בעיניי הוא, שכידוע החלטה לא מתקיימת רק מעצם קבלתה, צריך מדי יום להחליט ולקיים אותה מחדש; ומרים קמה כל בוקר ועדיין בוחרת בחיים. 

החיים לצד מציאות של מלחמה 

בשנים האחרונות נכנסה לחיי המשפחה שלי צעירה מאוקראינה, שאנחנו מארחים מדי פעם באהבה. לא מזמן היא עדכנה אותנו שהיא נוסעת לבקר את סבתא שלה באוקראינה. הגעגועים "הורגים אותה". הגבתי באוטומט מדאגה – "מה יש לך לחפש באזור המלחמה?" היא צחקה והסבירה שיש סצנת חיים של ממש ליד מציאות המלחמה: עובדים, לומדים ויש אפילו מסיבות. אנשים חיים את החיים. מרחוק זה נשמע לי לרגע בלתי אפשרי, אבל אז חזרתי לקרקע הישראלית, למציאות שבה גם אנחנו חיים לצד המלחמה.  
איך לחיות את החיים? מכאן זו כבר בחירה. בדיוק כמו שאני אומרת לבני משפחה לפני הגישור, תחליטו עם איזו גישה אתם מגיעים לפגישה. יש הרבה גישות. יש את זו של הקורבן, יש את זו של המתווכח על כל עניין ודבר. המתלונן או המקופח, ויש גם את הגישה של זה שמבין שאי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, ומנהל משא ומתן לטובת התקדמות האינטרס המשפחתי.  

אומרים לנו כל הזמן שהדרך עוד ארוכה, שיהיו עוד אבדות, שנכאב ונתאבל, ושעדיין לא הפנמנו את עוצמת מה שקרה – הטראומה עוד לפנינו. זו המציאות הכואבת, השחורה והמתישה. השאלה איך בוחרים לחיות לידה? אני מבינה ומכבדת אנשים שבוחרים לא לחגוג או שבוחרים לצמצם את ווליום החיים כמעט עד לאפס; ואני לגמרי מבינה את הקושי להרים את הראש.  

אבל לצד זה חושבת, שלגיטימי לכבד את ההחלטה של אחרים לשמור על ווליום סביר, להקשיב למוזיקה ישראלית טובה, להאיר פנים לאנשים שפוגשים במהלך היום, ולקיים שגרה מסוימת. אני בוחרת לחיות ומקבלת השראה ממרים, אישה גדולה מהחיים, שבוחרת להמשיך לחייך, לקום כל בוקר מחדש, למצוא סיבה ומשמעות להגיד תודה וממשיכה לכוון את המבט שלה קדימה. כל יום בחיים האלו יקר ערך, ואין לנו פשוט זמן לבזבז אותו. 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן