ב-1967 היה זאביק בן יוסף לוחם שייטת 13 * ביומה הראשון של המלחמה, בפעולה שנכשלה באלכסנדריה, נתפשו הוא וחבריו ושהו בשבי המצרי מעל 8 חודשים * בהמשך השתחרר והקים משק חקלאי במושב נתיב העשרה ואחר כך בגבעת עדה * החודש נאם בהפגנה אל מול ביתו של שר הביטחון גלנט, שהיה חייל שלו
את זאביק בן יוסף ראיתי בהפגנה מול ביתו של השר יואב גלנט במושב עמיקם. זאביק דיבר על הבמה, דבריו נגעו בנימים העדינים ביותר.
ראיתי גבר בשנות השבעים לחייו, שסיפר על היותו לוחם בשייטת, על ימי השבי שלו במצרים, ואז פנה אל הנוכחים ודיבר על אהבת הארץ, על מערכת הערכים שלו. יומיים אחר כך נפגשתי עם זאביק בן יוסף בביתו שבגבעת עדה.
סיפור חייו של זאביק בן יוסף הוא סיפור על המופת, הנתינה, הישראליות היפה במלוא מובן המילה. זאביק נולד וגדל בקיבוץ עין גב. הוריו עלו לארץ בשנות השלושים – האב עלה מגרמניה, האם מאוסטריה. אימו שנולדה למשפחה מאד דתית, עזבה בנערותה את הדת והצטרפה לתנועה הציונית.
סבו של זאביק, שהיה אדם דתי, האמין ואמר: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". אדם מאמין שבעיקר האמין בערכיי האדם.
זאביק גדל בקיבוץ עם כל המשתמע מכך, וכאשר סבו ביקש ממנו לעלות לתורה – נעתר לבקשתו והיה הילד הקיבוצניק הראשון בתנועה הקיבוצית (החילונית) שעלה לתורה. כבר במעשה זה הראה שהוא הולך בדרכו האינדיבידואלית.
כשזאביק סיים את בית הספר היסודי החליט שהוא רוצה ללכת וללמוד בכדורי. כל בני כיתתו למדו בבית ירח. החלטה זו נבעה מכך שרצה ללמוד חקלאות. החקלאות היתה אז ערך והוא האמין שחשוב ללמוד ולהתמקצע. החלטה זו הביאה אותו לצאת מהמסגרת המקובלת של ילדי הקיבוץ, והיה לנער שלמד בפנימיה, במסגרת לימודית מיוחדת מאד באותם ימים, במסגרתה היה מגיע הביתה אחת לכמה שבועות.
בית הספר כדורי של אותם ימים היה ידוע ברמת הלימודים הגבוהה והערכית שלו וזאביק היה ליושב ראש ועד התלמידים. פנימיית כדורי היתה ידועה בטיפוח מנהיגות הנוער שלמד שם והקניית ערכים אישיים ואנושיים. הנוער בכדורי היה אחראי על ניהול המשק החקלאי ורבים מראשי המשק בעבר היו תלמידים בכדורי.
הוריו של זאביק תמכו בבנם הבכור, על אף שבקבוץ היו גם התנגדויות. "הורי היו אנשים מאד צנועים," מספר זאביק, "אבי בנימין בן יוסף היה ממובילי הקבוץ. עין גב נוסד על ידי אנשים שהגיעו מגרמניה. אותם אנשים היו בעלי ראיה לטווח רחוק ובנו את הקבוץ עם ראיה עתידית לעשרות שנים קדימה, כולל הקצאת כספים לפנסיות עתידיות, בהיותם צעירים. הם היו אנשים חכמים, שראו הכל קדימה. סיימתי את לימודי התיכון שלי, התגייסתי לצבא והחלטתי להתנדב ולהתגייס לשייטת. התגייסנו כחמישים חברה וסיימנו תשעה בחורים צעירים."
בשבי המצרי
ב-1967, בלילה הראשון של מלחמת ששת הימים, זאביק ועוד חמישה בחורים נשלחים למשימה מיוחדת לנמל אלכסנדריה, על מנת להטביע כלי שיט. הם יצאו מנמל חיפה לאלכסנדריה – מרחק של 400 ק"מ, אותו גמעו בכלי השיט המקרטעים של אז.
זאביק: "יצאנו 6 לוחמים, עשינו את המשימה שלשמה נשלחנו. היינו אמורים להגיע בחזרה לצוללת שהיתה שם, אך לא מצאנו אותה. אז ירדנו לחוף להסתתר. עוד בעודנו מסתתרים, גילו אותנו המצרים ולקחו אותנו בשבי. היינו תשעה חודשים בשבי.
"החודש הראשון היה גיהינום. בהתחלה הפרידו בינינו ולאחר כחודש שמו את כולנו בחדר אחד, כאשר צורפו אלינו שלושה שבויים נוספים. היו אלו חודשים קשים. היו כמה דברים שעזרו לנו. בעיקר אחווה וקשר אנושי מחזק. הפעולה היתה בלילה הראשון של המלחמה, מה שאמר שלא היה לנו שמץ מושג על הניצחון ותוצאות המלחמה. ידענו רק שהופלו מספר גדול של מטוסים."
זאביק מצטט את שירו של המשורר נתן אלתרמן, שכתב לזכרו ולכבודו של אורי אילן. אורי אילן, חייל מגולני שנפל בשבי במסגרת מבצע "צרצר" התאבד בשבי הסורי. כאשר הוחזרה גופתו ארצה, בין אצבעות רגליו מצאו פתק בו כתב: "לא בגדתי". זאביק ציטט שיר זה בהקשר של אורי אילן – ולמעשה השיר רלבנטי בעבור כל השבויים שנופלים בשבי האויב.
"העם הזה חייב לזכור, כי הוא את ההולכים שולח
ולא רק מאויב בלבד, חייב לגאול הוא את דמם
הרבה שירי מוסר השכל ישיב הוא לאבק דרכים.
אך יש פתקי נייר קמוטים אשר על ליבנו יהיו חותם." 
התעללות והשפלה
דיברנו על הלחץ שכל שבוי שרוי בו, על הקושי והקונפליקט לא לגלות סודות מדינה, כשהעינויים הם בלתי אפשריים. באותן שנים ציפו משום מה שהשבויים יהיו עשויים מברזל ולא ידברו ולא יאמרו מאום.
זאביק: "המסר שהחיים חשובים מהכל לא היה קיים באותם ימים. היו אלו חודשים קשים, בהתחלה בשל מה שכל אחד מאיתנו עבר ובהמשך, בשל התנאים הפיסיים ומה שעברנו שם. ההמשך היה קל יותר בשל היותנו יחד.
"היינו בחדר קטן, ללא אור יום, בתנאים קשים ובמשך חודשים רבים. הרצון לחיות, זה היה המניע הפנימי שלי ושל חבריי. כל יום היה תזכורת שיבוא עוד יום. ידענו שכל יום הוא קשה וגם היום שאחריו ואסור להישבר.
"ימי השבי היו ימים של התעללות, התעללות של הרעבה, צמא, השפלה. ייאוש ושבירה לא היו אלטרנטיבה בשבילי, בשבילנו. הפגישה והחיים המשותפים היו נקודת מפנה, היינו מחויבים בתנאים האלו להיות אחראים, חייבים לשמור על צלם אנוש ועל רוח חיובית. נוצרה אחוה, סולידריות וקשר אנושי של לקיחת אחריות משותפת. היתה אוירה של אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד."
אני מדמיינת תשעה בחורים צעירים בחדר סגור במשך שמונה חודשים, בתנאים פיסיים מאד קשים, בתנאים רגשיים נוראים וברור לי שחייבת להיות דינמיקה שמחזקת, שמתחזקת רגעי שבירה, ששומרת על הצלם האנושי ועל הרוח האנושית. אותם חודשים בשבי מאד לא פשוטים. הרוח החיובית, רצון החיים הם שתחזקו והחזיקו.
בשלב מסוים הגיעו אל זאביק וחבריו נציגי הצלב האדום ואז נוצר הקשר עם המשפחות המודאגות. באותם ימים, אנשי "הפרשה" ("עסק הביש" או "פרשת לבון") היו כבר שנים ארוכות בכלא המצרי. מאיר עמית, שהיה אז ראש המוסד, פעל לשחרור אסירי "הפרשה" ולשחרור השבויים. 
אחוות השבויים
יש כמה נושאים מהותיים שעולים בשיחה. נושא האחווה עולה שוב ושוב, אחווה שהתקיימה בין השבויים, האחווה אותה גילו קבוצת השבויים הזו כלפי אסירי הפרשה וכמובן, לאחר שחרורם, בינם לבינם ובקשר שנוצר ונמשך לאורך כל השנים ועד היום.
זאביק: "השבי מחשל. בכל מפגש בו אני פוגש לוחמים, אני מעביר מסר חד משמעי – יש חיים אחרי השבי."
נושא נוסף, עליו מדבר זאביק, הוא הכוח של הדתיים: "תחילה שוחררו ששה מאיתנו. נשארנו שלושה, הינו אמורים להשתחרר בשבת. הרב גורן התנגד לשחרור בשבת אז שחררו אותנו למחרת בראשון. לדעתי, אלו היו הזרעים שנזרעו בהפגנת הכח של הדתיים וההשתלטות שלהם על סדר היום והחלטות.
"החמור היה שהצבא נכנע והסכים. השתחררתי ופרסמתי זאת, ואז קיבלתי טלפון מהרב גורן. באותה שיחה הוא איים עליי שייקח אותי לבית משפט. התשובה שלי הייתה שלא נלחמתי על קידוש השם אלא על הגנת מדינת ישראל."
האם הרב גורן התנצל?
זאביק: "התנצל? מה פתאום, דתיים אינם מתנצלים. גם בימים אלו אין קשר אמיתי בין ממשלת ישראל והקואליציה לבין דת ישראל ומסורת ישראל. הרי שמואל התנגד להמלכת מלך."
אסירי "הפרשה"
חודש וחצי לאחר שקבוצה זו נפלה בשבי הגיע אליהם נציג של הצלב האדום. "הגיע אדם מבוגר כבן 70, שדיבר אנגלית במבטא צרפתי והוא סיפר לנו על אסירי ה'פרשה' שנתפסו והיו בבית סוהר אחר, ואמר לנו שישראל רוצה לשחרר אותם," מספר בן יוסף. "המסר שלו הביא אותנו השבויים להעביר מסר לארץ, שלא ימהרו לשחרר אותנו וחשוב מאד שישחררו את אסירי 'הפרשה'. הם היו בכלא לאחר שנתפסו בריגול לטובת ישראל, 15 שנים בתנאים מחפירים.
"נאצר סירב בעבר לשחרר את האסירים האלו. מאיר עמית שהיה אז ראש המוסד החליט לפתור את הבעיה בדרך יצירתית. עמית התייעץ עם אנשי אקדמיה ומזרחנים, איך לגרום לנאצר לשחרר את האסירים. הם ייעצו לו להבטיח לנאצר שלא יהיה כל פרסום עם שחרור האסירים. התנאי הזה הוא ששכנע את נאצר לשחרר את אסירי 'הפרשה'. אנו השבויים שוחררנו ואסירי 'הפרשה' היו אמורים להשתחרר שבועיים אחרינו. היה אז מתח גדול ולא היה ברור אם נאצר יעמוד במילתו. לאחר שבועיים שוחררו אסירי 'הפרשה'. תחילה הביאו אותם לשוויץ ואחר כך לארץ, ואכן התקשורת כיבדה את ההסכם ולא פרסמה על השחרור אלא רק אחריי שהגיעו לארץ.
"בזמן השהות בשבי קיבלנו מכתבים מהמשפחה בארץ. אבי שלח לי ספרים של לימוד ערבית בעברית. ספרים אלו הדריכו אותנו ובאמצעותם למדנו לדבר ערבית וכך יכולנו לתקשר עם הסוהרים. הוריי, שהיו יקים, ממקימי עין גב – אנשים שחשבו על כל הפרטים על מנת ליצור חברה קיבוצית, ערכית וכלכלית, כך היו עם נפילתי בשבי.
"הוריי ידעו שיש אפשרות שלא ימסרו לי את כל המכתבים שכתבו, ולכן כתבו ושלחו לי הרבה מכתבים, כדי שאקבל לפחות חלק מהמכתבים ששלחו. אבי לקח את אחד המכתבים ששלחתי והראה לו שכתב ידי לא השתנה, בכך הוא הבין שמצבי בסדר, ובזה הוא שכנע את יגאל אלון שלא יוותרו על אסירי 'הפרשה'.
"זוהי דוגמה של ההתייחסות שהיתה אז. התייחסות שראתה את הכלל ורק אחר כך את הפרט. לאחר שהשתחררתי, אבי שאל אותי מה הייתי מרגיש לולא שחררו את אסירי 'הפרשה' והיו משחררים רק את השבויים. למעשה, עצם נפילתם בשבי של תשעת הלוחמים, דבר שהביא לעסקה של החלפת שבויים, הוא זה שיצר פתח לשחרור אסירי 'הפרשה'."
חקלאות במושב ובמושבה
במהלך השבי ההורים היו מקבלים מידי חודש עדכון על בניהם.
זאביק: "כשבויים לא הרגשנו שהנפילה בשבי הוא כשלון שלנו. עוד לפני שיצאנו לפעולה, ידענו בתרחיש הפעולה שיש בפעולה זו סיכונים עצומים. לאחר שמונה חודשים חזרנו – ואני החלטתי שאני חוזר מיד להיות לוחם בשייטת. ידעתי שזו תהיה התרופה והחזרה לחיים. אמרתי לעצמי, שים את ימי השבי כפרק מהעבר שלי. עליי להמשיך קדימה.
"לאה, בת זוגתי ואני, החלטנו להינשא שנה אחר כך, בשנת 1969. שנינו מקיבוץ עין גב. בשנים הראשונות היינו בעין גב ולאחר מלחמת יום כפור החלטנו לעבור ולגור בפתחת רפיח. פתחנו פרק חדש בחיינו.
"היינו חקלאים במושב נתיב העשרה. הגענו לנתיב העשרה עם שני ילדים – הבת הגדולה הייתה בת ארבע, הבן השני בן שנתיים ושם נולד ילדנו השלישי. הייתה זו התיישבות ישראלית חדשה. היינו צעירים עם רוח חלוצית. רוב האנשים הגיעו מההתיישבות העובדת, הייתה אווירה של יצירה, של אחדות וחזון, של הקמה ובניית ישובים שחייבים לשרת את עצמם, כמו המודל שבנו בערבה.
"היינו לחקלאים, בעליי משק. גידלנו ירקות, פרחים ופרדס של קליפים. עבדנו קשה וראינו ברכה בעמלנו. הייתה אחוה בין האנשים. היינו נחושים וחדורי מטרה. היינו מעורבים בכל תחומי החיים ויצרנו חיים מלאי עניין ושמחה.
"בהסכמי השלום עם מצרים הוחלט להחזיר את פתחת רפיח יחד עם סיני שהוחזרה למצרים. פתחנו פרק חדש, קנינו משק במושבה גבעת עדה והמשכנו לעבוד כחקלאים. פיתחנו את המשק שלנו וראינו ברכה בחיינו. עד לפני מספר שנים, גבעת עדה הייתה ישוב אוטונומי. לפני מספר שנים, גבעת עדה ובנימינה התאחדו מבחינה מוניציפלית."
זאביק בהפגנה
זאביק בן יוסף המשיך להיות לוחם במערך המילואים עד שנת 1982. לאה החזיקה משתלה במשק בגבעת עדה. השבי הוא פרק בעברם של זאביק ולאה.
מה אתה סוחב עימך מימי השבי?
"אני לא חי את ימי השבי. ימי השבי היו עבורי בית ספר לחיים. למדתי על עצמי ונוכחתי ביכולת הנפשית והפיסית שלי. נוכחתי שימי השבי עם קבוצת האנשים איתם הייתי – הייתה מקור של כוח ועוצמה. היינו אחד בשביל השני, תמכנו, נעזרנו, נוצר קשר שהוא לעד. הקשר נמשך והיה חזק ויקר ערך גם עם אנשי 'הפרשה'."
כאמור, פגשתי את זאביק בן יוסף בהפגנה מול ביתו של שר הבטחון גלנט. זאביק דיבר על השבי, על מנהיגות, על החוזה שלו עם המדינה. הוא דיבר בקול חזק, ברור, כשמילותיו הופנו כלפיי יואב גלנט שהיה חייל שלו. זו היכרות ארוכת שנים. לבבות כל הנוכחים רעדו כשזאביק דיבר מול הקהל.
מדוע הסכמת לדבר בהפגנה זו?
"הסכמתי לדבר בשל יסודות שאני מאמין בהם. גלנט חונך על פי יסודות אלו. האחווה היא עקרון מקודש – אחווה אנושית בין אנשים ובוודאי בין לוחמים. בעבורי מנהיגות נמדדת בעיקר במצבי משבר. בעיתות משבר צומחים מנהיגים. מנהיג אמיתי הוא אדם העוצר בעת משבר, מתבונן ולומד מהטעויות שעשה. מנהיג הוא אדם המודה בטעויותיו אדם הנכון להודות בטעויותיו ולתקן. לדעתי, גלנט פועל הפוך מכך, אינו אמיץ דיו להתבונן, לעצור ולשנות. הוא שבוי באינטרסים האישיים שלו ואינו פועל מתוך השיקול הלאומי."
זאביק היה האדם שגייס את גלנט. הוא הכיר אותו ומאד העריך אותו כחייל צעיר. הוא הכיר אותו לאורך שנים והיום עומד מול ביתו וקורא לו: "עצור! תתנהג כמנהיג, תהיה בבחינה עצמית, ראה את מדינת ישראל ובטחונה מול עיניך, שקול שוב את דרכך – קח אחריות!"
זאביק בן יוסף, בשנות השבעים המאוחרות שלו, פעיל, אכפתי, מלא אהבת הארץ והמחויבות שלו מתפרסת בשטחים נוספים. לפני שנים הקימה שייטת 13 את עמותת עטלף, שהוקמה על מנת לעזור ולהיות בעבור הלומי קרב, נכים וליווי משפחות. אלה שהיו בשייטת תורמים בהוראת קבע לעמותה זו ותורמים בעשייה והתנדבות. לאחרונה, לקחה על עצמה עמותת עטלף לטפל גם בניצולי שואה, ובקשישים עריריים. עמותת עטלף מרחיבה את עשייתה בעבור אנשים הזקוקים לתמיכה ועזרה.
זאביק: "אני פעיל בעמותת עטלף והבת שלנו אסנת מאד פעילה בעמותת עטלף. אני פעיל עובד במשק שלי ומאמין שכל עשייה מיטיבה, טובה בעבורי ומיטיבה לסביבה בה אני חי."
