מועצה אזורית מעלה יוסף, מועצה השוכנת ממש מול עיני אנשי החיזבאללה
יבול שיא
הרפת והחלב
שבע האחות המיתולוגית

האחות של הערבה: שבע כהן, האחות המיתולוגית של הערבה פרשה לגמלאות

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שבע כהן, האחות המיתולוגית, שבמשך 56 שנים עבדה כאחות ושנים רבות הייתה האחות היחידה בערבה פרשה לפני כשנה לגמלאות  עבור רבים מתושבי הערבה – שבע כהן היא מוסד בפני עצמו – האחות שליוותה ומלווה אותם לאורך החיים, שליוותה את האימהות ללידה בבית חולים (היום היא מלווה את בנותיהן ללידה), זו שלא פעם הצילה נפשות בתאונות עבודה ובדרכים וגם היום ממשיכה כהן לעבוד במרפאת עין יהב ולהתנדב למען הזולת

האחות של הערבה שבע כהן: בשבוע שעבר נפגשתי עם שבע כהן (76) בחצר המשק של המשפחה, במושב עין יהב. אנחנו נמצאים בשיא עונת הפלפלים, יצוא הפלפלים בעיצומו ושבע מכניסה אותי לבית האריזה המשפחתי במשק, שם אני נפגש עם מייקל (77) בעלה ועופר (29) הבן הצעיר, שניהם עובדים ביחד עם התאילנדים באריזת הפלפלים הצהובים, כדי להספיק לסיים את ההזמנה ולשלוח אותה מעבר לים. במקביל הם אורזים גם פלפלים לחברת "יופי של ירקות", חברת השיווק של אגודת עין יהב לשוק המקומי.

שבע נולדה בקיבוץ מעין צבי בשנת 1943, בת לליפה ומיכה פרוינדליך והוריה העניקו לה את השם: אלישבע. להוריה היה משק חקלאי במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון, שכלל רפת, לול ומטעים. שבע למדה בביה"ס היסודי בשדמות דבורה ובתיכון למדה בעפולה. כבר מילדות רצתה להיות אחות ואמנם כאשר סיימה כיתה י"א, כשהייתה בת 17 וחצי, החלה ללמוד בבית הספר לאחיות בבית החולים רמב"ם בחיפה. עין יהב הוקמה תחילה כהיאחזות נח"ל, אוזרחה ב-62' למושבוץ ובהמשך הפכה למושב שיתופי ואחר כך למושב עובדים. מייקל ושבע הם ממייסדי עין יהב, מאותם צעירים שהגיעו בגרעינים שונים של תנועת המושבים למקום.

השניים הגיעו לעין יהב בשנת 1963 עוד כשהיה מושבוץ, כלומר מושב שתיפקד כמו קיבוץ – חדר אוכל משותף, הכנסות משותפות, הכל כדי להצליח להתבסס בשטח ולהפוך במהרה למושב מן המניין. שבע הגיעה למושבוץ כחלק מגרעין "נווה" של תנועת המושבים, כ-25 אנשים צעירים שהגיעו להיאחזות כחלק מהשירות בנח"ל. מייקל הגיע לעין יהב כחלק מגרעין "נאות". כיום יש לשבע ומייקל ארבעה ילדים ו-13 נכדים, שמונה מהנכדים מתגוררים בעין יהב. הבת הבכורה יעל (34) נשואה לשגיא קליין ולה ארבעה ילדים; צאלה (31) נשואה לאריאל טמיר ולהם שלוש בנות; מיכל (29) נשואה לארד מלחי ולהם שני בנים ועופר (29) נשוי לעפרה ולהם ארבעה ילדים (מיכל ועופר תאומים).

האחות היחידה בערבה

שבע: "הגעתי לכאן בשנת 1963 כאחות חיילת, הייתי אז בת 20 ועמדתי לסיים את הלימודים בבית הספר לאחיות של בית חולים רמב"ם. באותם זמנים, היה מקובל שאחוז מסויים מהאחיות ישרתו כאחיות בצה"ל. "לקראת סיום הלימודים הגעתי לחתונתם של אורה ואמנון נבון בעין יהב. פניתי אז לשי בן אליהו כדי שיעזור לי להגיע כאחות לעין יהב. שי היה ידוע ביכולות שלו לקדם מהלכים עם מי שצריך ואיפה שצריך, וכך גם היה במקרה שלי. הוא פנה לשמעון פרס שמילא תפקיד במשרד הביטחון שיסייע. ואכן, בהמשך התקבל מכתב המאשר את ההצבה שלי. כך הצלחתי להגיע לעין יהב ולהצטרף לחברי הגרעין שלי.

"לא היינו אז הרבה אנשים, גרנו בצריפים, אכלנו בחדר אוכל, העבודה הייתה משותפת כמו בקיבוץ. אז גם הכרתי את מייקל ושנה אחרי זה, ב-64' הפכנו לזוג ובאוגוסט 1964 התחתנו. החתונה, כמקובל בעין יהב באותם ימים, הייתה במה שנקרא אז 'העמק הנעלם' (היום "פארק ספיר") ליד המושבוץ. המשפחות הגיעו לחתונה במיוחד באוטובוסים ובמשאית בדרך לא דרך שהייתה אז לערבה.

"בחום של אוגוסט," היא נזכרת, "הבאנו שני אוטובוסים ומשאית מהצפון, שנסעו מעין עירון, דרך שדמות דבורה ותל אביב עד לעין יהב. באו בעיקר בני המשפחות וחברים, כל האורחים הגיעו בדרך עפר. את כל הכיבוד ואת כל החתונה עשינו במו ידינו בשטח פתוח. למה התחתנו ב'העמק הנעלם?' כי כולם התחתנו שם. חיתן אותנו רב תנועת המושבים, הרב זכריה הכהן ז"ל.

"היום כבר אין הרבה מהם אבל זקני שדמות דבורה זכרו את החתונה שלנו כחוויה בפני עצמה. מוסיקה? מישהו ניגן באקורדיון וכולם שרו. באותם ימים לא הביאו צ'קים או מעטפות, המתנות היו בעיקר כלי בית ובישול. לירח דבש יצאנו חצי שנה או שנה אחרי. לא יצאנו מיד בגלל העבודה הרבה שהייתה בשדה. אי אפשר היה ככה לצאת סתם לחופשה. כאשר סוף סוף יצאנו שכרנו סוסיתא ונסענו לצפון לירח הדבש. "כל השנים, עד שהתחילו להעסיק תאילנדים, עבדתי בשדה כמו כולם ובערב הייתי פותחת את המרפאה. לפעמים הייתי יוצאת מוקדם בבוקר ופותחת עד 10 את המרפאה. בעצם כשהגעתי לעין יהב היו אז שלושה תינוקות ו-20 מבוגרים. היום מתגוררים בעין יהב כ-800 בני אדם.

"המרפאה שלי הייתה בצריף כמובן. באותן שנים לא היה כביש הערבה (כביש 90). בהתחלה הגענו למושבוץ בקומנדקר דרך מעלה העקרבים, עד שנסללה דרך עפר, שמאוחר יותר הפכה לכביש הערבה. רק ב-67' – שלוש שנים מאוחר יותר – סללו את הכביש."

איך את זוכרת את התקופה הזאת?

שבע: "זאת הייתה תקופה נהדרת! יצאנו הביתה פעם בשלושה חודשים. היו אז מעט אנשים ולי לא הייתה הרבה עבודה כאחות, אז עבדתי במשך היום בגן הירק ובערב הייתי פותחת את המרפאה. באותם ימים ניסינו לגדל כל מיני סוגי ירקות במקום, ניסו גם פרחים. גידול העגבניות היה מצוין, גידלנו גם בצל, פרג לחלות (זרעי הפרח השחורים) ועוד ירקות."

לא היו לכם חיים קלים. עבודה חקלאית, בחום של הערבה, בצריפים, בלי מזגנים…

שבע: "לא חשבנו שקשה לנו, היינו אז צעירים. רצינו להקים יישוב חדש, הרגשנו כחלוצים ולא הרגשנו את הקשיים. פעמיים בשבוע הגיע בקומנדקר הדואר והאוכל מבאר שבע ובסוף 63' הפכנו ליישוב קבע. המטרה הייתה להפוך את עין יהב למושב וב-24 באוקטובר 1967 אכן הפכנו למושב."

האחות של הערבה שבע כהן מצילה חיים

משנת 63' ועד לשנת 75' עבדה שבע כאחות מטעם קופת חולים כללית ומשנת 1975 המשיכה לעבוד כאחות דרך המושב. כאמור, במשך שנים ארוכות שימשה שבע כאחות יחידה בערבה, עד לפני כ-15 שנה, אז הגיעה אחות למושב צופר ופתחה מרפאה. כל אותו זמן הייתה בכוננות וכיום היא מודה לבני משפחתה ובעיקר לבעלה מייקל שתמך בה, ברגעים הקשים, במראות הקשים ובכל אותם ערבים רבים מידי שבהן לא נכחה בארוחות הערב.  "נכון ששנים רבות הייתי האחות היחידה בערבה וכמובן, בנוסף לתושבים ולעובדים הזרים טיפלתי בהמון מקרי חירום, כמו תאונות דרכים, תאונות אימונים, פצועים מטיולים באזור – את הכל עשיתי בהתנדבות.

"בשנים הראשונות, כשעוד היינו מושבוץ, היה מגיע לכאן רופא, רק כשהייתי קוראת לו מבאר שבע – לא היה לנו רופא קבוע. רק אם היה משהו רציני שלא יכולתי לטפל בו – הייתי מזעיקה את הרופא. בשנים הראשונות היה ד"ר ארוין כהן מגיע אלינו במטוס פייפר מבאר שבע, בהתאם לקריאה שלי. אחר כך, כשסללו את הכביש, הוא היה מגיע ברכב מאילת".

האחות של הערבה שבע כהן ממשיכה להיות חלק מהצוות הרפואי האזורי ובצוות המקצועי של המוקד לרפואה דחופה. היא מתנדבת במד"א. עד לפני שנה, מלבד היותה אחות של עין יהב הייתה גם חברה ביחידת החילוץ של הערבה התיכונה. יחידת חילוץ ערבה מתמודדת מדי שנה עם עשרות אירועי חילוץ הכוללים איתור מטיילים שאיבדו  את דרכם, חילוץ מטיילים שנקלעו לסכנת חיים ומתן סיוע רפואי ראשוני בשטח. במהלך שנות התנדבותה ביחידת החילוץ שבע השתתפה בשלוש משלחות של מדינת ישראל וטיפלה בנפגעי רעידות אדמה. שבע לא אוהבת להיזכר בכל המיקרים הקשים שבהם נכחה וטיפלה במסירות. שבע סייעה וטיפלה בנפגעי רעידות אדמה בתורכיה, פרו ובהאיטי. "שם בהאיטי לדעתי היה הכי גרוע. היו מראות קשים מאוד, צריך בשביל זה עצבים חזקים, זה היה מזעזע." ניסיתי לדובב את שבע שתספר על האירועים שהיא זוכרת היטב מכל עשרות השנים שבהם עבדה כאחות, אך שבע סירבה לדבר עליהם. לבסוף הסכימה לספר על אירוע בודד שנחקק בזיכרונה (בעיקר משום שהחקלאי שבמשק שלו אירע האירוע מזכיר לה אותו כל הזמן).

 

אחות צעירה בת 19
אחות צעירה בת 19

 

שבע: "היה מיקרה אחד, מקרה של עובד תאילנדי, שאשתו עזבה אותו וכאשר עזבה לקחה לו את כל הכסף… באיזשהו שלב קראו לי לשדה – התברר שאותו עובד, בייאושו הרב, ניסה לשחוט את עצמו… הגעתי לשם והוא סבל מאיבוד דם. כך ישבתי בשדה עם האצבע שלי לוחצת על העורק הראשי שלו, הייתי מלאה בדם וחיכיתי עד שהגיע המסוק, זה לקח לפחות חצי שעה. כך הצלתי אותו.

"כעיקרון, אני לא רוצה כל כך להיזכר במקרים קשים, זוכרת בעיקר את הרגעים המאושרים, את הלידות. כל הזמן היו אלי פניות לעזרה, עד היום בעצם אני זמינה 24/7. אפילו תרמילאים שלנו שיוצאים לחו"ל מתקשרים אלי ומבקשים עזרה. נניח שנוצרה בעיה והם קיבלו טיפול מסויים מרופא בהודו או היכן שזה לא יהיה, הם מתקשרים לשאול אם מה שהם קיבלו זה בסדר… או שיש למישהי חום גבוה ומה צריך לעשות. אני מנסה לעזור כמה שאפשר. הם שולחים לי בווטסאפ את תוצאות בדיקות הדם שלהם, כדי שאומר להם אם התרופות שנתנו להם הן בסדר או לא בסדר…"

 

אלישבע ומייקל כהן ביום חתונתם
אלישבע ומייקל כהן ביום חתונתם

 

איך עמדת בכל המראות הקשים?

שבע נזכרת ונאנחת: "זה קשה! חושבים על זה הרבה וזה לא עוזב אותך אבל אתה עושה את העבודה הכי טוב שאפשר עבור האנשים המסכנים האלה, שבשניה אחת חרב עולמם."

אחות מצטיינת

רבים מתושבי הערבה מוקירים ואוהבים את שבע בעיקר בנסיבות משמחות יותר. שבע ליוותה מאות ועדיין מלווה את היולדות מעין יהב והערבה לחדר לידה בבית החולים סורוקה. "קרה שהיו לי לידות בדרך לבאר שבע, בתוך האמבולנס או במרפאה, כי אני רואה שלא מספיקים להגיע וזה כבר קורה. אפילו יילדתי תינוק באוהל בדואי שנקראתי לעזור שם. היום אני מלווה ללידות בנות אשר ליוויתי את האימהות שלהן ללידתן – זה משהו שממש מרגש אותי וכמובן את היולדות. כשזה קורה אני מאוד מתרגשת.

"ישנם גם תושבים לשעבר מעין יהב והאזור שנולדו להם ילדים והם באים לבקר וההורים באים להראות לי בגאווה את הנכדים שלהם, כי אני טיפלתי בילדים שלהם ועכשיו יש לאותם ילדים שבגרו ילדים משלהם." בשנת 1999 קיבלה שבע כהן תעודת אחות מצטיינת של מחוז הדרום וכן קיבלה אחות מצטיינת של קופת חולים כללית. בשנת 2010 העניקה לה סגנית השר לענייני גמלאים, ח"כ ד"ר לאה נס, מגן הוקרה על פעילותה ותרומתה רבת השנים.

על הקיר בבית של שבע ומייקל אני קולט הקדשה ממוסגרת – רקומה על בד לבן, שתושבי עין יהב הכינו לשבע, אחרי 30 שנות שירות כאחות: "ל- האחות של הערבה שבע כהן אחרי 30 שנה, שנות דור ואת לנו אחות ואחות, משרה ביטחון, מקשיבה, מיטיבה, תמיד מחייכת, תמיד נכונה. יש לך זמן לכולם, יש לך זמן להכל וידך כה רכה, כה נוגעת. על כל אלה ועוד לנו – רק מילות תודה וברכה, הרבה הערכה והמון אהבה! סתיו 1993, מכל בית עין יהב – הילדים והנכדים."

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

"ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם," אומר איש החינוך, הסופר והפילוסוף דני
3 דק' קריאה
המשבר הממושך והמתוקשר בין התנועה הקיבוצית ובין תנועת הנוער הכחולות הגיע  לסיומו, לאחר שהתק"צ ותנועות הנוער חתמו על  "מסמך הבנות" שגובש על ידי  צוות גישור שהוקם לצורך יישוב המחלוקות שבין הצדדים. בראש הצוות עמד
3 דק' קריאה
אבי דבוש, פעיל סביבתי, חברתי ופוליטי משדרות, בעל עבר קיבוצי עשיר ומנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות אדם, מאמין שהשינוי הפוליטי בישראל יבוא מהפריפריה וסבור שלקיבוצים יש תפקיד חשוב בכך. ריאיון   למרות גילו הצעיר
5 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן