יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה חלל פנימי של הגלריה

האישה שהקימה ממלכת אומנות

6 דק' קריאה

שיתוף:

אחרי שטיילה ברחבי העולם – גרה בארגנטינה, ברזיל וכאישה בוגרת בניו יורק – חזרה לי-מור כהן לתל אביב וקידמה חנות צילום ותערוכות צילום. כאם חד-הורית לילדים דבר אחד הפריע לה – לא הייתה לה חניה, מה שמהר הוביל אותה אל מושב חרב לאה שבעמק חפר (שם מצאה חניה בשפע). כשהחליטה לפתוח גלריה בעמק חפר אמרו לה מביני עניין שעדיף לה לסגור, אבל היא התעקשה והיום הגלריה מבוקשת על ידי אמנים ישראלים רבים 

הגעתי לגלריה לאמנות בעמק חפר באקראי. נדהמתי מגודל הגלריה, מכמות האמנים ומהיופי הניבט אליי ביצירות האמנות. האישה המקימה, היוזמת ובעלת הגלריה היא לי-מור כהן. לי-מור גרה באליכין שבעמק חפר. הרצון לפגוש ולראיין את לי-מור נבע מההתרגשות שאחזה בי מרגע שנכנסתי לגלריה של לי-מור הנקראת art&about gallery וממוקמת בפארק תעשיות חפר. ניתן לומר שמה שהרגשתי הוא שכרון חושים של יופי וכישרונות. בגלריה מציגים למעלה ממאה אמנים וממש בימים אלה מתקיימת תערוכה של בית טרזין העוסקת בשואה. 

פגשתי את לי-מור בגלריה. זוהי גלריה עשירה ומרגשת ובפריפריה. סיפור חייה של לי-מור יוצא דופן, מעורר התבוננות על החיים בכללותם – סיפור חייה עשיר, צבעוני ומשקף במידה רבה את היצירה המופלאה שלה.  

ממש בתחילת השיחה לי-מור הדגישה בפניי, "שמי הוא לי-מור עם מקף, את המקף אני הוספתי לשמי." 

מארחת בגלריה
מארחת בגלריה

לי-מור כהן נולדה בארץ ואומצה על ידי הוריה שהיו כבר הורים לאחיה, שגדול ממנה ב-17 שנה. כשהייתה בגיל ארבע נסעה המשפחה לארגנטינה, עקב עבודתם של הוריה במוסד. המשפחה חיה מספר שנים בארגנטינה, שבה לתקופה קצרה לארץ ושוב יצאה לשהות נוספת בברזיל. כשמלאו ללי-מור חמש עשרה שנים החליטה לעבור לניו יורק, שם שהה אחיה. 

לימור: "הייתי ילדה מאד עצמאית והוריי עמדו מאחוריי. הוריי חיו את חייהם בשבילנו – הם עשו הכל בשבילנו והיתה קבלה מוחלטת שלהם אותנו. טיילנו בכל העולם, ביקרנו בגלריות, במוזיאונים, היתה זיקה לאמנות. בשל החיים בארגנטינה וברזיל, דיברתי שלוש שפות: ספרדית, פורטוגזית ועברית, שהיתה השפה המדוברת בבית.  

"הייתי ילדה מאד סקרנית ואוהבת אדם. ההחלטה לנסוע לניו יורק נבעה מהרצון ללמוד את השפה האנגלית. אחי חי באותן שנים בניו יורק – עיצב עגילים ומכר. הגעתי לניו יורק והצטרפתי לאחי. עסקתי בניהול העסק שלו בכל מה שקשור לשיווק ולמכירות. תוך תקופה מאד קצרה הבאתי את העסק לרווחים מאד גדולים ויצרנו אימפריה. 

"מאד אהבתי את החיים בניו יורק ואת העבודה שלי. העגילים אותם עיצב אחי היו מאד אמנותיים. עשיתי הסכם עם הוריי שבגיל 18 אחזור לישראל ואתגייס לצבא. בגיל 18 כבר היה לי חבר בניו יורק, הייתי מאוהבת, עצמאית ולא רציתי לחזור לארץ. בסופו של דבר  חזרתי מאוחר יותר לארץ. הוריי שבסיס תפיסתם והתנהגותם היה הבנה, הכלה וקבלה קיבלו זאת בסופו של דבר. לאבי היה קשה לקבל את העובדה שלא חזרתי לארץ לשרת בצבא. אני שלא גדלתי בארץ ושכל הילדות וההיסטוריה שלי היתה בחו"ל – הייתי בקושי גדול.  

"במהלך אותן שנים בהן הייתי בניו יורק – הוריי חזרו לארץ לתמיד. בתקופה שגרתי בניו יורק יצרתי הרבה קשרים חברתיים עם ישראלים. העסקנו הרבה מאד אנשים צעירים ישראלים בעסק שלנו. כשהייתי בת 24, הרגשתי שמיציתי את חיי בניו יורק, הרגשתי שמיציתי את חיי הלילה בניו יורק, התגעגעתי למשפחה, למשפחתיות.  

החזרה לישראל

"חזרתי לארץ ובניתי את חיי בתל אביב. עבדתי בחנות צילום בשם 'פוטו-גן' בתל אביב, שעודדה את תרבות אמנות הצילום. בתקופה קצרה הבאתי את 'פוטו-גן' לפריצת דרך ברמה הכלכלית וקידום עולם הצילום. 'פוטו-גן' עסקה בשני היבטים של צילום. האחד ברמה הטכנית והשני – באמנות הצילום. הקמתי ועשיתי תערוכות צילום. 

"עבדתי ב'פוטו-גן' כעשר שנים. הרגשתי שייכת וחייתי חיים מלאי עניין במלוא המובנים. היה לי עולם חברתי  מספק ומשמח ועבדתי בעבודה שהיתה מקור גדול של עניין ומשמעות. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1998, תקופה  בה  פרץ האיידס, קיבלתי שיחת טלפון מחברה שחלתה באיידס. זו היתה חברתי הטובה ביותר, אמריקאית שחיה בניו יורק. אותה חברה משתפת אותי במחלתה. החלטתי לטוס לניו יורק לבקר את חברתי הטובה.  

"באותן שנים האיידס היתה מחלה שאלו שחלו בה גזר דינם היה מוות. נסעתי לחברתי, למדנו יחד את המחלה, איך מתמודדים עם המחלה, עם הידיעה, עם הטיפול… חברים רבים שלי מתו באותן שנים מאיידס. לאחר חצי שנה חזרתי לארץ עם המון ידע. עם החזרה שלי לארץ, פניתי לוועד למלחמה באיידס על מנת לעזור. זיו קורן צילם באותם ימים אדם שחלה באיידס והיה אחד הנשאים הראשונים בארץ. הוועד למלחמה באיידס הוציא תערוכה מאד גדולה של תמונות ועם הצילומים של זיו קורן, התנדבתי לעזור.  

"רני רהב עשה תערוכה גדולה של 60 אמנים, על מנת לגייס כספים למען המלחמה באיידס. התחלתי בעזרה בהתנדבות ובהמשך במשך 18 שנים הפקתי את התערוכה הזאת. ההתחלה היתה עם 60 אמנים ובהמשך 800 אמנים השתתפו בתערוכה השנתית שגדלה משנה לשנה. שרי אריסון נתנה חסות לתערוכה זו. מחלת האיידס היתה מחלה מוקצית. קיום התערוכה השנתית, גיוס הכספים וצמיחת התערוכה משנה לשנה שיקפה את השינוי שחל בכל ההתייחסות לאיידס ואת יצירת התרופה. כיום מחלת האיידס הינה מחלה כרונית ואינה מחלה שגזר דינה מוות." 

ספרי על אדם משמעותי בחייך?  

"באותן שנים הכרתי את חגית לרנאו, שהיא אישה יוצאת דופן בחוכמתה. חגית הינה המשנה לסניגור הציבורי הארצי. הקשר בינינו  היה חזק, ראייתה שינתה את ההתבוננות שלי בהרבה מובנים. חגית היא אישה הומניטרית במלוא מובן המילה. השקפת עולמה של חגית היא שאף הפושע הגדול ביותר הוא קודם כל בן אדם. הקשר עם חגית הרחיב, חידד והעמיק את תפיסות עולמי עלינו כאנשים. נוצרה בינינו חברות מאד פוריה וחיזקה את מערכת הערכים עליה צמחתי וגדלתי בבית הוריי." 

הורות, אימהות? 

"בגיל שלושים ושלוש ילדתי את ביתי אמילי ושנתיים אחריי זה את לני. שני ילדיי נולדו מרומן אותו ניהלתי עם גבר. ילדתי את ילדיי, התגוררתי בתל אביב – הייתי אם לשני ילדים קטנים ולא היתה לי חניה לאוטו. זה היה בלתי נסבל בעבורי. חברה אמרה לי שיש בית במושב חרב לאת  שבעמק חפר שבו יש חנייה. לא ידעתי איפה זה חרב לאת. נסעתי עם חברתי למושב והחלטתי שאני מעתיקה את חיי לעמק חפר, לחרב לאת. חגית לרנאו ממשיכה להיות אישה משמעותית בחיי ובחיי ילדיי.  

עוברת למושב 

לפניי שתים עשרה שנים חל השינוי והמהפך בחייה של לי-מור – מאישה שחיה תמיד בכרך הגדול היא עוברת לעמק חפר לפריפריה וכאן היא בונה אימפריה שהיא שלה.  

ספרי על ההתחלה ודרכך בעמק חפר? 

"כשהגעתי לעמק חפר פגשתי את רן דייויס, שהוא צייר שחי בקבוץ גבעת חיים מאוחד. העברתי את העבודה שלי לגבעת חיים, הקמתי סטודיו שהיה בו משרד ועבודות אמנות. כאן הקמתי את הבסיס שלי וממנו יצאנו לתערוכות בתל אביב. רן בעיניי הוא צייר מהטובים שיש אז הצעתי לרן לבוא לצייר בסטודיו. היתה זו תחילתה של שותפות המתקיימת בינינו  גם כאן בגלריה." 

איך החיים בכפר? 

"הייתי בהלם  טוטאלי! הייתי תל אביבית פרועה וכל קצב החיים ומהות החיים במושב שונים לחלוטין. המפגש עם רן דיויס הוביל  להרחבת כל הידע האמנותי שלי. רן למד באוניברסיטה תואר באמנות והוא לימד אותי את כל שלמד, את האמנות מהיבטים אקדמאיים. היכולות של רן הן יוצאות דופן בכל תחום בהם הוא עוסק. רן הינו אמן בקנה מידה עצום. רן נולד וגדל בקבוץ, המפגש עם רן הקיבוצניק, החיים שלי בעמק חפר – כל אלה מובילים אותי להחלטה ברורה – להביא אמנות לעמק חפר. הקשר עם רן, הילדים שגדלים במושב – אלה הביאו להחלטה זו של הקמת הגלריה.  

בשנת 2014 לי-מור ערכה תערוכה מאד גדולה במינכן שבגרמניה, בה ייצגה שלוש מאות אמנים. תערוכה זו הולידה את המיזם הזה של art&about. 

לימור: "חיפשתי חלל מאד גדול ומצאתי את החלל הזה כאן – באזור התעשייה של עמק חפר. בנינו כאן הכל לבד, רן ואני. האמנתי שזה הדבר הנכון, להביא את תל אביב לעמק חפר. השנים הראשונות היו לא פשוטות, ההוצאות הכספיות היו עצומות, כל כספי הושקע בגלריה. הימרתי כאן בענק. אנשיי מקצוע ייעצו לי לסגור את הגלריה. הייתי נחושה והחלטתי להמשיך, כי ידעתי שגלריה זו תצליח." 

ואכן בשנתיים האחרונות עלתה הגלריה של לי-מור על הפסים הנכונים. היום גלריית art&about מהווה בית לאמנים ישראלים. כאן המקום לציין שיתוף פעולה יוצא דופן של בית טרזין עם art&about. בית טרזין הוא מוזיאון ואתר הנצחה השוכן בקיבוץ גבעת חיים איחוד. זהו מוזיאון השם לו למטרה להנציח את זכרם של אסירי גטו טרייזנשטט. בית טרזין יזם מיצג בו עשרה אנשים ניצולי שואה נותנים עדות לאמנים היוצרים אמנות מעדותם של אנשים ניצולי שואה. מיזם זה מוצג בימים אלה בגלריה. הקשר שנוצר בין האנשים שנתנו עדות והאמן ויצירתו מתועדים! מיזם זה כשלעצמו מעורר השתאות ורעד פנימי. שנים עשר נותני עדות ושנים עשר אמנים, שילוב יוצא דופן המוליד יצירות מיוחדות וקשר יפה.  

"נכון להיום, האמנים הם אלו שפונים אליי על מנת שאציג אותם." 

מהי אמנות?  

לימור: "אמנות פונה אל הרגש, אל היצירה. אמנות הינה הערך המוסף של היותנו בני אדם. אמנות הינה ההשראה והיופי המתקיים. האמנות הישראלית מאד מרגשת, יש בה משהו צעיר." 

מה הוא האני מאמין שלך? 

"הגלריה שלי נותנת היום משמעות תרבותית לסביבה. האני מאמין שלי הוא לעודד אמנות ישראלית ולעודד תנועות של שינוי וצמיחה. אני רוצה שהאמן ייבחן על פי יצירותיו ולא היכן למד." 

פמיניזם? 

"ברור שנשים יכולות לעשות כל דבר שרוצות. לנו הנשים יש את החוש הששי הנקרא רגש. זהו מקור של ידע ויכולות המקנות לנו יתרון עצום. הרגש מחזק את חוכמת הלב. תפיסת העולם שלי אומרת, שזוגיות בריאה היא זוגיות בה מתקיימת זוגיות ללא חיים משותפים. בכך נשמר המקום בו כל אחד מפרנס עצמו. אני תמיד שמרתי על העצמאות שלי." 

לי-מור כהן הינה אישה יוצאת דופן. הגלריה של לי-מור משקפת את האישיות וספור חייה. הילדה שאומצה בילדותה וגדלה במקומות שונים בעולם, מצד אחד אשת העולם הגדול ומאידך הכי ישראלית ובת להורים שגידלו אותה. האישה שהיתה במרכז העולם והכי תל אביבית הינה בעלת משפחה ובעלת גלריה שהיא מטרופולין בפריפריה. גלרייה שהיא משפחה למי שעובד בה ומרחיבה את הלב למבקר בה. בסיפור חייה היוצא דופן לי-מור אוצרת ויוצרת במה לאמנים מוכשרים ונפלאים.  

הצבעוניות שבלי-מור, ההעזה, היכולת להתבונן ולהכיר את החיים מזוויות שונות משתקפת ב-art&about gallery. ואני, שלא ממש מבינה באמנות, ממליצה – לכו, בקרו ב-art&about gallery ותשאפו שבכל חבל ארץ במדינה תהיה כזו ממלכה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מיזם אינטרנטי חדש, "מחוברים לשימור המקום", משולב בדיווחים מן השטח בזמן אמת, מעשיר ומאתגר, שאליו מוזמנים להצטרף תושבי ההתיישבות הכפרית  אין כמו קיבוצים ומושבים הפזורים על פני הארץ, שהוקמו בזעת אפיים בתחילת ובאמצע המאה
3 דק' קריאה
ריטה זילבר ודליה קרון – שתי הנשים שחלו בסרטן השחלה ועם החלמתן זיהו, שעל מנת להחלים יש ליצור את התנאים הנכונים והטובים ביותר להחלמה וריפוי של אנשים המחלימים מסרטן * מכאן מתחיל סיפור הקמת
7 דק' קריאה
גדעון חרובי מתקן אי דיוקים מסיפור אותו הלילה הארור, ביוני 1948 – הלילה בו נלחמו לוחמי צה"ל מול לוחמי האצ"ל בחוף ויתקין על אוניית "אלטלנה" – וכן אודות שני חללי צה"ל מאותו לילה: יעקב
4 דק' קריאה
מורכב, צנוע, מתחכם או בגובה העיניים. יין יכול להיות יוקרתי וגם עממי ונגיש. נעם פלד דינסטג מרמת יוחנן גילה את העולם הזה דווקא בסופרמרקט  הסיפור שלי עם יין התחיל בילדות, בקבלות שבת בקיבוץ רמת
2 דק' קריאה
מורן מוסט, מומחית בתרבות הנוער במרחב הכפרי, מנפצת את אשליית המוגנות שמאחורי השער הצהוב. איך משפיע אי הציות של המבוגרים לחוקי התנועה בתוך הקיבוץ על תרבות האלכוהול של הנוער ולמה תחושת הביטחון מסוכנת  השיחה
6 דק' קריאה
עמי וואלך (76), בן וחבר משמר העמק, הציג בתערוכות רבות. בעיות בריאות וליקוי שמיעה עזרו לו לפתח סגנון מיוחד בו פיסות מציאות נהפכות לעולם פנימי מופשט נעדר גבולות, בו הוא רואה את הקולות בצבעים 
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן