יבול שיא
הרפת והחלב
20160504 193249

האם הפעם הזו היא הפעם האחרונה?!

4 דק' קריאה

שיתוף:

תובנות לשנה החדשה – להתרגש עד כמה שאפשר מרגעי הפז, להגיד מה יושב לכם על הלב, תקלילו, לא לפחד מהפחד ולהביט דרך משקפיים של חמלה

ממש לאחרונה כשאכלתי בהנאה את עלי הגפן המעולים שהכינה חמותי דינה, לא התעכבתי לרגע ליהנות מהם, מעבר למחשבת הנאה חולפת. "טעים" עברה אמירה חולפת בראש שלי ונעלמה. לעסתי, נהניתי, פטפטתי איתה על הא ועל דא, ושתינו המשכנו כל אחת לעיסוקיה. כמה ימים לאחר מכן שברה דינה את היד הדומיננטית שלה, והאורתופד אמר שצפויה החלמה ארוכה ולא פשוטה. אבל! גם לאחריה, לא בטוח שהיא תוכל לבצע פעולות מוטוריות עדינות, כמו גלגול עלי הגפן, כמו שרק היא יודעת.  

לשמחת כולנו דינה בסדר. אבל, אחרי שהסערה המשפחתית הקלה נרגעה, נפלה אצלי ההכרה שהפעם ההיא, הייתה כנראה הפעם האחרונה שדינה תכין לנו את המעדן המיוחד שלה. זו מסורת משפחתית, זה משהו שהיא מכינה, שכולם מכירים, ורובנו אוהבים; ועכשיו, הדבר הפשוט כל כך, לא יחזור על עצמו, כנראה לעולם. 

הפציעה של דינה, גרמה לי לחשוב הרבה יותר רחב, על כך שבכל יום אנחנו עוברים דרך מאות אירועים, קטנים וגדולים, ואין לנו בכלל שמץ של מושג, שאולי הם קורים בפעם האחרונה. אני נזכרת ב"חיבוק הדוב" של הילדים כשהם היו קטנים. אפשר היה לכרבל ולעטוף אותם, ואז יום אחד הם חצו את קו גיל הנעורים, זרקו את הדוב, ומאז הם שולחים אלינו חיבוק פושר, ורק כשצריך. "אימא, בלי פדיחות", הם אמרו כשעוד ניסיתי להעיר אצלם את הדוב.  

התרחיש הזה חזר על עצמו גם בטיולים המשפחתיים החודשיים, אלה שיצאנו אליהם בהתלהבות מוקדם־מוקדם בבוקר, ארוזים באוכל ובשתייה וצעדנו להכיר את נופי ישראל היפה. הילדים התרוצצו, השמחה הייתה נאיבית משהו, והקיטורים יצאו מגרונם של ילדים צעירים. אבל, בבגרות הקול כמובן התעבה ואיתו גם עוצמת ההתנגדות.  

אולי זו הפעם האחרונה, שנראה הופעה באמפי קיסריה? זו שאלה שלא חשבנו שיכולה לעלות על הדעת בשום צורה לפני כשלוש שנים. אם מישהו היה שואל אותה, היינו חושבים שמשהו השתבש אצלו בוודאות. אבל במרץ 2019 השאלה הזו הפכה להגיונית, והיו לא מעט רגעים שחשבנו – האם אף פעם לא נוכל לראות יותר הופעה בקיסריה. האם זו הייתה הפעם האחרונה?! 

לא גן של שושנים 

בתהליכי הגישור על הסדרי הנחלות, אני רואה לעיתים את אחד מבני המשפחה ששועט כמו קטר קדימה מתוך רצון לספוח אליו כמה שיותר. הוא לא חושב על ההשלכות ועל הרגשות, ואפילו לרגע אחד לא מביט לאחור על הקרונות שהתפזרו לכל עבר. זה כואב לראות את המראה הזה מבחוץ, ולא פעם אני מאותתת לאותו "קטר", וגם לאחרים – תסתכלו מסביב. כי יכול להיות שזו תהיה הפעם האחרונה שתשבו יחד סביב שולחן?! 

זה לא חייב להיות כך. אומנם מעולם לא השוויתי את תהליך הגישור ל"גן של שושנים". ועם יד הלב, גישור בין בני משפחה, מדליק לרוב פצעים ישנים נושנים, כאלה שלא טופלו בעבר. והפצעים האלה נפתחים, ואז המוגלה יוצא החוצה. זה קשה, זה מורכב, אבל זה הכרחי. השאלה, האם המחשבה על כך ש"זו אולי הפעם האחרונה ש…" חולפת בראשם, וכיצד היא יכולה לשנות את הגישה לדיון המשפחתי?! 

אם הייתם יודעים שזו הפעם האחרונה שתכינו סנדביץ' לילד לבית הספר כי מחר הוא מתגייס, האם בכל זאת הייתם מקטרים על המשימה הכבדה? האם חיבוק הדובי של הילדה, שקוטע אתכם מ"משהו חשוב", היה מתקבל בתחושה אגבית, אם עוד רגע, כשתהפוך לנערה, היא תצנן את התלהבותה?  

תובנות לשנה החדשה 

הזמן המיוחד הזה של תחילת השנה, הוא זמן נפלא לקבל החלטות. זמן לחשוב על מה אתם רוצים לכוון את עדשת הכוונת שלכם בשנה שבאה עלינו לטובה. ההצעה שלי היא להתמקד בהחלטות שקשורות למשפחה. אני בטוחה שיש לכם החלטות משלכם, ורק מציעה להוסיף אליהן כמה משלי… 

להתרגש עד כמה שאפשר מרגעי הפז צריך רק לזכור ש"הפעם האחרונה" לא מגיעה עם כרוז חגיגי שמתריע שתכף נגמר, שלא יהיה יותר מחר מהדבר הנפלא הזה. כמובן, שקשה לי להאמין שאתם וגם אני נוכל להתעכב על כל הבזק של אירוע במהלך היום. אבל, אם רק נניח את התובנה הזו בראש, יכול להיות שמדי פעם נדע לבלום לרגע, נניח את תשומת הלב המלאה שלנו על דבר מסוים, ונתרגש. 

להגיד מה יושב לכם על הלב אף אחד לא נמצא בראש או בלב שלכם, והפרשנות היא רק שלכם. אם ברצונכם לפתוח לאחרים את הראש לצורת החשיבה שלכם, אתם חייבים לדבר את זה! שיח פתוח הוא המצע המשפחתי הכי חשוב בעיניי. תחשבו לאחור, אני בטוחה שתצליחו לשלוף כמה אירועים מהעבר שאתם אמרתם X ואחרים הבינו Y. אפילו המציאו לזה ביטוי "קצר בתקשורת". קצר מתרחש רק עם המעגל של השיח לא זורם בצורה שקופה ופתוחה. בקיצור, לדבר, לדבר, לדבר… 

"תקלילו" – זה מילה שהמציאו הילדים, ואני מאמצת אותה למערכת היחסים המשפחתית. אמרו לכם משהו שמרגיש לכם כבד? אל תיתנו למסר הזה להשקיע אתכם אל תוך בור של מחשבות ותסריטים מורכבים. תקלילו! הרבה פעמים התגובה הקלילה, מעבירה את הלך הרוח הכללי לתנועה זורמת יותר. בגישה שכזו, מגלים לרוב שהפיל הוא בסך הכול עכבר. 

לא לפחד מהפחד כשאני שואלת אנשים למה הגיעו אליי רק עכשיו, אני שומעת הרבה פעמים את האמירה: "לא היה לנו כוח לבלגן הזה. מפחיד להתעסק בזה". אז נכון, בחיים בכלל, ולא רק בגישור, יש נושאים שכדי לפתור אותם, צריך לצלול לעומק. לא מספיק רק פלסטר. הפלסטר לא מעלים את הבעיה וככל שאנחנו מעכבים את הטיפול בעניין, הדלקת רק הולכת ומחמירה. תחליטו השנה, לנשום עמוק, ולהתפנות לטפל בבעיה אחת שנמצאת מתחת לפלסטר. זה נכון שהמסלול לא עובר דרך "גן של שושנים", אבל בקצה נמצא תמיד אור כלשהו, והוא משתלם. 

להביט דרך משקפיים של חמלה אני יודעת, זו החלטה מאתגרת. במיוחד, אחרי שהאח, לדוגמה, זורק שוב משפט ציני מרתיח, ואיתו מתאדה לה החמלה. אבל לפעמים מספיק רק לכוון לשם, להחליט שאתם בוחרים להביט על מה שמתרחש בסביבה המשפחתית בעיניים סולחות, חומלות ואוהבות. זה לא חייב להיות מהלך דרמטי. אפשר להתחיל רק מצעד אחד. למשל, להחליט ששומרים על טון דיבור נעים, גם אחרי האמירה המעצבנת; או להחליט שנענים להזמנה לארוחת החג שקיבלתם מהאחות, גם אם זה הדבר האחרון שתרצו לעשות בערב החג.  

צעד קטן לאדם, צעד עצום לסלחנות… 

שתהיה לכם שנה משפחתית נהדרת, לפחות כמו "חיבוק דוב". 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5-15/6/2024, רחבי עמק יזרעאל תמונה ראשית: שלמה ארצי – צילום: גיא סידי בחג השבועות, המועצה האזורית עמק יזרעאל מציינת 23 שנים לאירועי "חלב ודבש" עם מופעים מוזיקליים של מיטב היוצרים.ות והמבצעים.ות בארץ ופעילויות מגוונות
3 דק' קריאה
איתן בן צבי, בן 43 מקיבוץ נצר סירני, נשוי ליעל ואב ל4 בנים נכנס החודש באופן רשמי לתפקיד מזכ"ל התנועה החדשה בשומר החדש. במסגרת תפקידו יפעל למען כ-20 אלף חניכים וחניכות מ-22 מועצות אזוריות,
2 דק' קריאה
אורי רונן מאור הנר ולהקתו הפולק סטונרס בשיר שנכתב ממשבר אישי וקיבל משמעות חדשה בעקבות אירועי 7 באוקטובר In my wildest dreamsI never imagined That I׳ll be the onethat standsChildren are running,Mothers are hidingAnd
3 דק' קריאה
הרבש"צ דן אסולין ז"ל וטל ממן ז"ל, מכיתת הכוננות של מבטחים נהרגו בגבורה בקרב מול המחבלים שפרצו ליישוב. עימם נהרגו: איתי נחמיאס ז"ל, גיל אביטל ז"ל וליאור בן יעקב ז"ל מישע * אביו של
11 דק' קריאה
ב-1942 נוסד המכון ללימודי החקלאות של האוניברסיטה העברית, מה שלימים הפך לפקולטה לחקלאות ברחובות * איזה גלגולים עברו על הפקולטה לחקלאות? כיצד לימדו ולמדו בפקולטה למרות השתתפות המרצים והסטודנטים במלחמות ישראל – ומהי תרומתה
12 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן