הרבש"צ דן אסולין ז"ל וטל ממן ז"ל, מכיתת הכוננות של מבטחים נהרגו בגבורה בקרב מול המחבלים שפרצו ליישוב. עימם נהרגו: איתי נחמיאס ז"ל, גיל אביטל ז"ל וליאור בן יעקב ז"ל מישע * אביו של דן, יהודה אסולין, משבויי מוצב "המזח" שהיו מעל חודש בכלא המצרי: "לצערי לא למדנו לקח ממחדלי מלחמת יום הכיפורים ובכך הקרבנו את בננו היחיד" * ציון ואורלי, הוריו של טל: "בננו הבכור דור שלישי המשיך את המשק החקלאי וכל מה שהשקענו במשך השנים הכול נגדע. ואיך ממשיכים?"
*תמונה ראשית: כיכר הגיבורים במבטחים, המנציח את הלוחמים הגיבורים שנפלו בהגנת המושב. צילום: איתן אהרון
משנכנסים למושב מבטחים מגיעים לכיכר שקיבלה את שם "כיכר הגיבורים", בה מוצבים 5 זרי אבל, המציינים את הטרגדיה האיומה שעבר המושב. וכעת לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון והאיבה נבחר המושב להיות אחד משנים עשר המוקדים בעוטף, בהם נערך טקס הדלקת אבוקה לזכר הלחימה וקורבנות השביעי באוקטובר. זהו טקס רשמי של מדינת ישראל בו הדליקו את האבוקה : יהודה אסולין ואורלי ממן, שני חברי המושב שבניהם הגיבורים: הרבש"צ דן אסולין ז"ל ורס"ם (במיל') טל ממן ז"ל נהרגו בלחימה על הבית.
כל תושבי היישוב נכחו בבגדים שחורים בטקס, שצולם וישודר בערוצי הטלוויזיה ביום הזיכרון בתאריך ה- 13 לחודש מאי, בשעה שבין צאת יום הזיכרון לכניסת יום העצמאות ה-76 למדינת ישראל.
בבוקר שבת ה-7 באוקטובר, עת רוב תושבי מבטחים מכונסים בבית הכנסת המקומי לתפילות החג, מי האמין שדווקא ביום החג, בו התכוננו לחגיגות והקפות שמחת תורה המסורתיות, אירע אחד מזירות הלחימה ההרואיות ביותר, קרב של מעטים מול רבים ותגבורת מהצבא ומהמשטרה שבוששו מלהגיע. אך לחימתם הבלתי מתפשרת של הגיבורים מכיתת הכוננות של מבטחים: הרבש"צ דן אסולין ז"ל ורס"ם (במי'ל) טל ממן ז"ל, והתגבורת ממושב ישע בדמות איתי נחמיאס ז"ל, גיל אביטל ז"ל וליאור בן יעקב ז"ל, שנלחמו במושב מבטחים עד נשימתם האחרונה הצילה את תושבי המושב. גם כשהבינו את המצב הקשה והבלתי מתקבל ובמיוחד את אי הגעת הכוחות לעזרה בלחימה ובחילוץ הם המשיכו להילחם. בעצם לחימתם הנחושה ובגבורה עילאית, מנעו את הפגיעה במתפללי בית הכנסת. בתושבי המושב, ביישובים הסמוכים, ואפילו במימוש תוכנית המחבלים להגיע למרכז הארץ. וזאת על סמך הימצאות מפות תיכנוני פעילותם, שהשאירו בבריחתם בחיפזון חזרה לעזה עם מתיהם ופצועיהם. 
מבטחים זה הבית שלנו
יהודה אסולין (72), הוא דור שני במושב מבטחים. "נולדתי במרוקו להוריי תמר ושמואל אסולין ז"ל," הוא מספר. "עליתי לארץ עם משפחתי כתינוק בן שלושה חודשים בשנת 1950. בתחילה לקחו אותנו למושב רנן, ולאחר כמה חודשים עברנו למושב מבטחים."
הוריו, הוא מציין, נמנו על וותיקי המושב הצעיר, שרק עלה על הקרקע ונחשב כראשון המושבים במועצה האזורית אשכול. במשפחה אסולין הגרעינית נולדו 13 בנים ובנות. אסולין הוא הילד השביעי, ואחריו שאר הילדים נולדו כבר בארץ. רובם נשארו במבטחים והקימו בית, משפחה ומשקים חקלאים לתפארת.
"תמיד הרגשנו חלק שורשי וערכי למדינה, למושב ולאדמה. התחתנתי עם גלילה נחום בת המושב, למייסדים שלום ז"ל ושמחה נחום תבדל"א. הקמנו משפחה עם שלושה ילדים ונכדים. דן (38) היה בן הזקונים שלנו, שנולד אחרי שתי בנותינו: אפרת וליטל.
"לחזור לאירועי ה-7 באוקטובר מטלטל אותי כל פעם מחדש. קשה לי ולמשפחתי להירגע ולהשלים עם ההפקרות האיומה שחווינו במושב. לראות ממרפסת הבית או לצאת לרחוב ולהיות נוכח בכל פעם מחדש, במקום בו נפל בננו הגיבור דן אסולין, במרחק של 15 מטר מהבית, זאת טראומה קשה שלא מרפה, המלווה באין סוף הזדמנויות ומחשבות המתרוצצות בראש ובלב. לו רק היו נשלחים כוחות תגבור בזמן היקר. זאת הרגשה של פספוס גדול, שלא היה צריך לקרות.
"להדליק אבוקה בטקס שצולם ב'כיכר הגיבורים' במושב, לקראת השידור ביום הזיכרון שיצוין השנה עם נופלים חדשים רבים, זה כואב ומצמרר. דן הבן שלנו היה יכול להמשיך לחיות עם משפחתו האהובה, חן אשתו והבת ארין, ולהיות נוכח בלידת בנו אליה, שלא יראה ולא יכיר – הנכד שנולד שלושה חודשים אחרי נפילתו להצלת תושבי המושב."
יהודה מספר כי דן היה בן מסור שתמיד אהב לעזור ולסייע, עם לב ענק. הוא מאד אהב את תפקידו כרבש"צ, וראה בכך שליחות גדולה למען הכלל. נלחם בחירוף נפש במחבלים, וכך גם נהרג.
מה חוויתם בבית עם המחבלים?
יהודה אסולין: "השבת של חג 'שמחת תורה' השנה, היה רחוק מאד משמחה. שמענו כמו כולם את הטילים של הבוקר. עוד לא הבנו בדיוק מה קורה, למרות שהבן שלי דן הרבש"צ כבר יצא לשטח ואני הייתי על המרפסת צופה על המקום. בשלב מסוים עוד ראיתי את דן בסמוך לבית שלנו. הבנו שמחבלים כבר מסתובבים במושב. ראיתי את דן כורע ברך ויורה בחלק מהם כי נזרקו רימונים. הוא עוד הספיק להזהיר אותי להיכנס לבית.
"אשתי גלילה, הבת אפרת והנכד ניב, נכנסנו לממ"ד אך לא נעלתי אותו. הם נכנסו דרך הפרגולה ולא דרך הדלת הראשית. שמענו את ניפוץ החלון בסלון. הבנו שיש לנו כבר מחבלים בתוך הבית, שמענו אותם גם מדברים בערבית, זה היה באמת מפחיד. החזקתי את הידית של הממ"ד בחילופין עם הנכד. הרגשנו שהמחבל מנסה לפתוח, וכך היינו סגורים במשך כשש שעות. זאת הרגשה נוראית, שלא יודעים לאן כל זה אמור להתפתח. ומה יהיה בגורלנו."
אסולין מוסיף שניסה להזעיק עזרה מבחוץ והתקשר לאחיינו שהוא שוטר. "התשובה שהתקבלה מהמשטרה היתה שאי אפשר להגיע לאזור שלנו, ושרבים מהשוטרים שיצאו לעזור נהרגו. זה ממש לא נשמע מעודד ועדיין המחבלים בתוך הבית. פותחים מגירות, דלתות חדרים, מחפשים דברים אולי נשק, אולי כסף. מאוחר יותר התברר לנו שהם חיפשו מחטאים ותחבושות עזרה ראשונה למחבלים הפצועים שלהם.
"בשלב מסוים שמענו את המכוניות שלי ושל בן משפחה מונעות. הצצנו וראינו שהמחבלים כבר יצאו מהבית. המראה שהתגלה לעיננו היה נוראי, ובלתי נתפש. הסלון שלנו היה מלא דם כולל כל הדרך לחנייה. הם אכלו מהמטבח מטעמי חג מוכנים או לקחו צידה לדרך. לא ידענו במה להתחיל לסדר או לגעת. על השולחן בסלון מצאנו מפת תיכנוני הלחימה שלהם. כנראה שהמפה נשכחה מרב חיפזון לצאת מהבית עם הפצועים וההרוגים של המחבלים.
"הסתבר שלא במקרה גם הבית שלנו נבחר להיות המפקדה שלהם. מתוך היתרון שיש סביב הבית חומה, קומה שנייה ושהוא קרוב למרכז המושב. ממצלמות הבית ומבדיקות מקצועיות של קצינים בכירים מצה"ל, נודע לנו שחלק מהפצועים וההרוגים מכוחותיהם היו בדרגות גבוהות, חלקם אף היו מחבלים אירניים. לכן הם דאגו לחבוש אותם ולהעבירם במהירות לקבלת טיפול רפואי בעזה. הם לא ירו בבית, ולא עלינו בממ"ד ולא עשו מהומות, מאחר ורצו לשמור על שקט, כדי שכוחות הצבא שלנו שהם סברו שיגיעו, לא יתפשו אותם על חם. המזל של המושב ומושבים שכנים, היה שכוחותיהם נפגעו, כך שהם לא הצליחו להמשיך במסע ההרג המתוכנן שלהם. נמצאה גם מפת התיכנון שלהם, בה נראים ממש בבירור גם יעדים במרכז הארץ." 
מתכונת מצומצמת ודלה בנשקים
איתן אהרון, מזכיר מושב מבטחים, מספר על שאירע במושב באותה שבת ארורה: "בשעה 06:30 נשמעו אזעקות צבע אדום ללא הפסקה. חברי המושב נכנסו למרחבים מוגנים. רבש"צ היישוב דן אסולין ז"ל המתין להפוגה קלה מהאזעקות, על מנת לצאת ולבדוק שאין נפגעים בקרב תושבי היישוב מהמטחים הכבדים. בסביבות השעה 07:15 ולאחר שאסולין סרק את היישוב, הוא קיבל הודעה על פשיטה של מחבלי החמאס לתחומי מדינת ישראל וליישוביי מועצה אזורית אשכול בפרט.
"דן הקפיץ מיד את כיתת הכוננות שהייתה במתכונת מצומצמת ודלה בנשקים, וזאת מאחר ומשרד הביטחון הוציא מספר חודשים לפני ההתקפה את מירב הנשקים מכיתת הכוננות ביישוביי המועצה, מחשש לפריצות וגניבות. דן וחבר כיתת כוננות נוסף, טל ממן ז"ל, קיבלו דיווח כי בצומת מבטחים מתנהל קרב עם מחבלים. תוך דקות הגיעו השניים לצומת והשתתפו בלחימה מול מחבלי החמאס. לאחר שהשתלטו על האירוע בצומת, הם חזרו במהרה ליישוב על מנת לפנות את מתפללי בית הכנסת במבטחים.
"כשהגיעו ליישוב, הם הבחינו ברכב מחורר ובתוכו חמישה אזרחים בדואים פצועי ירי בקרבת בית הכנסת. אסולין וממן פינו את הפצועים למיגונית הקרובה והזמינו עזרה רפואית. תוך כדי האירוע אסולין קיבל דיווח ממשפחתו על כך שמחבלים חדרו ליישוב ונמצאים ליד ביתם, שנמצא סמוך לבית הכנסת. 
"הוא הזעיק מיד את כיתת הכוננות של מושב ישע, הנמצא סמוך למבטחים. והחל בחתירה למגע מול מחבלי החמאס. בתום קרב עקוב מדם מול כ-20 מחבלים, נפלו הרבש"צ דן אסולין ז"ל, חבר כיתת כוננות רס"ם טל ממן ז"ל. בקרב הזה נפלו גם שלושה חברי כיתת כוננות ממושב ישע שהצטרפו ללחימה: ליאור בן יעקב ז"ל, גיל אביטל ז"ל ואיתי נחמיאס ז"ל. מחבלי החמאס חדרו לבתי התושבים, השליכו רימונים וירו ללא הכרה, כל זאת על מנת לרצוח כמה שיותר תושבים חסרי ישע. בגבורתם הצילו חברי כיתת הכוננות את תושבי מבטחים מטבח נוראי.
"כחמישה בתים ומבני ציבור ביישוב ספגו פגיעות קשות מירי ומהשלכת רימונים של מחבלי החמאס. בנוסף התגלה כי לפני הקרב שהתנהל בצומת מבטחים טבחו מחבלי החמאס בעוברים והשבים בצומת ורצחו 13 תושבים, ביניהם שני ילדי מושב מבטחים: דור נחום ז"ל וחן בן אבי ז"ל. לאחר כ-35 שעות בהם היו נצורים תושבי מבטחים במרחבים המוגנים בבתיהם, ללא אוכל ומים, החל פינוי בליווי צבאי של תושבי היישוב באופן עצמאי לאזור צאלים. משם התפנו התושבים בצורה עצמאית ברכבם הפרטי, איש איש לדרכו אל הלא נודע. קהילת מושב מבטחים מפוזרת בחלקה – מקריית מוצקין בצפון ועד אילת בדרום, ללא מסגרות חינוך נאותות ועם אי וודאות כלכלית/תעסוקתית וביטחונית. כיום 60% מקהילת מבטחים חזרה למושב." 
טל ממן ז"ל – נפל בשיא הקטיף
טל ממן ז"ל (38), לוחם וחבר כיתת הכוננות של מושב מבטחים, הוא דור שלישי בחקלאות והבן הממשיך במשק. טל נשוי לענת ולהם שלושה ילדים. טל נפל בהגנה על תושבי היישוב בחירוף נפש.
ציון ממן (64), אביו של טל: "ההיסטוריה של משפחתינו מתחיל במרוקו. הורי מאיר ואיז'ה ממן ז"ל עלו לארץ בשנת 1956. אני בן הזקונים שנולד למשפחה המונה עשרה ילדים. המשפחה הגיעה למושב מבטחים עם משאית ומתיישבים נוספים. המקום היה אז שומם, רק חול וחול. אב המשפחה, מאיר ממן ז"ל, התעקש ושאל, 'ממה נחיה ונתפרנס במקום הזה?' כתנאי שירדו מהמשאית. לא תאמינו, סידרו כך שראש הממשלה דאז דוד בן גוריון הגיע למושב, והבטיח שמתיישבים יעבדו בחקלאות והמדינה תעזור להם בציוד החקלאי ועוד. קיימת אפילו תמונה שהנציחה את המעמד ותלויה במשרד המשק.
"אכן, לימים המשק של אבי, ששימש גם רב המושב, היה מוצלח ופירנס בכבוד את משפחתינו הגדולה. יש לציין שעד היום, מושב מבטחים ידוע במשקים טובים ומוצלחים בגידולי ירקות, למיניהם: מעגבניות, חצילים, פלפלים, אבטיחים, כרוב כרובית ועוד רבים. מאז אנחנו עובדים ונושמים חקלאות כדרך חיים.
"כילד תמיד עזרתי במשק, ומאז שהשתחררתי מהצבא עבדתי בחקלאות, זה היה כל כך ברור ומצופה. וכך גם בננו הבכור טל ממן ז"ל, שלקח על עצמו להמשיך את המשק ואת החקלאות, להניף ולפתח אותו קדימה הכי טוב ומקצועי שאפשר. האובדן הוא עצום מכל כיוון, כי הוא נקטף תוך כדיי עשייה כל כך מושקעת וחרוצה. אני נזכר איך תמיד אמר שהמשכיות המשק חשובה לו, ושהוא ספג את האהבה לאדמה ולחקלאות מסבו ומאביו. 
"ומאוקטובר האחרון הכול השתנה, מאז שהבן טל נפל. אנחנו פונינו מהמושב כמו שאר התושבים. הפועלים התאילנדים ברחו – והמשק קרס כי לא יכולנו לקטוף את התוצרת. הגעתי למשק אחרי כחודש וזה היה נורא לראות איך נראה המשק המטופח שלנו.
"שמחנו והודינו לחברי הילדות של טל ולחברים נוספים ממעגלים שונים שהרימו יוזמה לגיוס מתנדבים וגם עבדו כעזרה בשיקום הראשוני למשק. אך אחרי כחודש, נשארתי בעצמי לבד במשק. מאז זה בהחלט לא פשוט בשבילי, אי אפשר לקלוט כמה הוא חסר לי במיוחד בעבודה האינטנסיבית, וההתייעצות על שאלות במשק. הכול עכשיו נפל עלי בבום גדול.
"אני מאד מאוכזב שאף גורם אזרחי או חקלאי לא הגיע לדבר איתי ולראות את מצב המשק, ואיך עוזרים לי? כל השנים אני עובד בחקלאות, אזרח מן המניין, משלם מיסים. וכך אני חווה שוב הפקרה מהמדינה שלנו. אנו זוכים בהתייחסות ואוזן קשבת רק מהגורמים הצבאיים. ואני שואל למה?".
ממן מציין ש, "מעבר לגידולים השונים במשק, היה לנו גם פלח נוסף שחברות זרעים גידלו עגבניות ש'ירי, מסוג חדש, בחלקות ניסוי שהקצענו לכך. ועכשיו אחרי הטרגדיה שעברו במושב, ופטירתו של הבן טל, החוקרים והמפתחים החליטו לקרוא בשמו של 'טל' – לזן החדש של עגבניות הש'ירי שיסיימו את פיתוחו. מחווה מאד מרגש מצידם. טל שהיה לוחם אמיץ בצנחנים בגדוד 890 . היה איש משפחה אהוב ומוקף בחברים, בכל מקום בתחנות חייו שנקטעו. וכולם כבר מתגעגעים." 
להדליק אבוקה לזכרו
אורלי ממן היא אם לשלושה ילדים, שטל היה הבן הבכור. אורלי עובדת במזכירות המושב כ 24 שנים: "בשבילי היה מאד קשה ומרגש להגיע ל'כיכר הגיבורים' ולהשתתף במעמד מיוחד של הטקס המצולם. מדובר במיזם ממשלתי בסימן 'גבורה והקרבה', שיוקרן בסופו של יום הזיכרון, בכל ערוצי הטלוויזיה.
"למרות שעברו יותר משבעה חודשים מאז נהרג בננו טל, אנחנו עדיין לא מעכלים את המצב החדש שנכפה עלינו. כואב לנו להיות בהגדרה 'הורים שכולים'. רק לפני כחודשיים הגעתי בפעם הראשונה למושב והלכתי לראות את המקום בו נהרג הבן – להגיע 'לכיכר הגיבורים', להדליק לזכרו נר זיכרון לראשונה לאחר שפונינו. שם פגשתי גם את יהודה וגלילה אסולין, שאיבדו את בנם דן אסולין ז"ל.
"דן וטל, שני הבנים היו חברים ובני אותו הגיל שלמדו יחד לאורך השנים. התרגשנו ובכינו אחד בזרועות השני. והפעם, בתחילת חודש מאי נפגשנו שוב, במעמד מרגש באירוע רב משתתפים המחבר ביגון, עצב אך גם בכבוד והערכה לנופלים בהגנת המושב. חברי מושב רבים ומשפחותיהם הגיעו לחבק, לעודד ולחלוק, כבוד לגיבורים שלנו ולהיות איתנו המשפחות האבלות. בני משפחה וחברים רבים הגיעו מחוץ למושב, ומהמקומות שקלטו אותם כמפונים. רוב האירוע בכיתי וחובקתי מבני משפחה וחברים. פתאום מאירוע טרגי מהמקום הכי אישי ומשפחתי, המעמד נעשה פתוח לכלל וציבורי. הרגשות מתפרצים והבכי גובר."
אורלי מציינת כמה טלפונים והודעות נחמה ותמיכה קיבלה המשפחה. שסיפרו עד כמה טל היה אדם מיוחד עם לב רחב. בעשור השנים האחרונות בשעות הפנאי, טל היה חבר ושחקן ב"עמותת באולינג נגב למחויבות ולמצוינות" בבאר שבע: "הוא נהנה מאד מהפעילות והמשחקים, שהיו כתרפיה בשבילו מהעבודה האינטנסיבית במשק. התרגשנו כששמענו שההנהלה החליטה להנציחו בצילום ענק בכניסה, בו הוא נראה עם הכדור והנעלים. ומתוכננים להיערך טורנירים על שמו. כמו כן ,מתוכננים יזמויות נוספות להנצחתו במסגרות פרטיות וציבוריות. ב'כיכר הגיבורים' במבטחים יקום גל-עד מיוחד לזכרם של הבנים והלוחמים שלנו, שהקריבו חייהם להצלת תושבי המושב." 
השבי בכלא המצרי
יהודה אסולין: "ממש לפני ה-7 באוקטובר ציינו בארץ במסגרות שונות את יובל השנים, למלחמת יום הכיפורים. נשאלו שאלות, היו דיונים וכולם שאלו האם למדנו את הלקחים? ומי היה מאמין, שלא למדנו דבר. אירועי אותה שבת ארורה העלו בי את זיכרונות של 50 שנים אחורה בזמן. לא יכולתי לשתוק יותר ולא לשתף שהייתי בשבי במצרים 45 ימים.
"שירתי כנהג טנק בשריון במוצב 'המזח', שהיה המעוז הדרומי ביותר לאורך תעלת סואץ. במוצב הותקפנו וספגנו פגיעות קשות, לאחר שהיינו נצורים כשבוע. היו לנו 5 הרוגים ו-18 פצועים. האספקה והתרופות שהובטחו לנו בוששו להגיע ולא נותרו לנו הרבה בררות. הגיעה הצעה להיכנע, שלוותה בוויכוחים רבים. עד שלבסוף מפקד המוצב סגן שלמה ארדינסט, שהיה אז בן 21 שנים בלבד, חתם על כתב כניעה, אך הוא עמד על כך שהכניעה תהיה בנוכחות הצלב האדום.
"כך, ב-13 לאוקטובר 1973, הפכנו 37 חיילים ישראלים לשבויים. זה היה לעבור לתקופה קשה של הלא נודע. קבלת הפנים הייתה מאד לא ידידותית ולוותה לאורך הדרך במכות חזקות. אני לא אשכח שניסו לשים לי אזיקים וידיי היו גדולות מדיי – הם לא נכנסו טוב. המצרים האכזרים לא וויתרו וסגרו את האזיקים עם מלחציים. ידיי התנפחו והיו לי כאבים קשים.
"כמובן היו כל פעם עינויים מסוגים שונים, החל מלשכב על הרצפה שהם קופצים ודורכים עליך, או מכים אותך בצינורות ברזל לאורך הגב והרגליים, ועד כיבוי סיגריות בוערות ועוד ועוד. הייתי יושב בתא הצינוק כפוף ומכסה את ראשי. שומע את צעקות חבריי מהחקירות שעברו בעינויים קשים."
אסולין משתף שצעקות החברים חוזרות אליו מפעם לפעם בלילות: "רעשי פתיחת הדלתות לתאי השבי, ומראות זוועה אחרים צפים ועולים. עד היום זה לא בדיוק מתנתק ממני, ההרגשה הזו שהנה הם כבר מגיעים אליו, ו'יטפלו' בי. זה מהדהד בראש ומשגע אותך. צריך להבין שבאותן השנים לא הכירו במושג פוסט טראומה וחיילים הסתובבו עם סיוטים ותופעות אחרות, ובלי יכולת לישון בלילות."
"כאשר כבר שוחררנו וכשירדנו מהמטוס משה דיין וגולדה מאיר פגשו וברכו אותנו. מהדרג הצבאי קיבלנו הוראה לא לספר כלום ולא לפתוח תיבת פנדורה וכך עשיתי כל השנים אחרי השבי. המשכתי לשרת בצבא כחייל בסדיר. ושירתי במילואים 28 שנים נוספות. אבל ברגע שבני דן נפל, יחד עם חברים נוספים. מתוך ידיעה שכיתת הכוננות חסרה בנשק ואי קבלת עזרה מכוחות הביטחון שלא הגיעו. השהות בממ"ד במשך שעות עם דלת סגורה, לאדם שלא אוהב דלתות סגורות, מאז השבי – ואי אפשר לשכוח את השעות שאני שומע ורואה מחבלים בבית שלי ומגלה יותר מאוחר את הדם שלהם בספות בסלון הבית שלי. מגלה שגונבים לנו את המכוניות להסיע את הפצועים וההרוגים שלהם.
"מה-7 באוקטובר חשבתי לעצמי, 'מה זאת שוב?' שוב אני חווה הפקרות קשה, למרות שעכשיו אנו אזרחים במדינה שלנו. ובאמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, שומעים על לקיחת שבויים אזרחיים בל כורחם ביום שבת לעזה. לראות בתים שרופים – אז לא יכולתי לשתוק עוד וחשפתי את כל שעבר עלי בשבי.
"בני משפחתי הופתעו, איך שמרתי את כל הקורות אותי בשבי המצרי בסוד כל כך הרבה שנים. יש לי שאלות נוקבות לכל העובדות שהביאו להפקרה שלנו במושב – ואלו שימצאו אשמים, חייבים להיענש ולהישלח לכלא! אני מרגיש שיש אנשים שבגדו במדינה והעלימו ראיות ודווקא באותה שבת לא היו זמינים לפעולה. התוצאות הטרגיות שהביאו אותנו למצב ההזוי הבלתי מובן ובמיוחד הבלתי נסלח, שהגדר החכמה המפרידה מעזה נפרצה כל כך בקלות, הפשיטה ההמונית של המחבלים ליישוביי העוטף, עד שהגיעו גם אלינו למושב. אני מקווה שימים יגידו, ויתנו לנו תשובות ברורות למחדלים."
