יבול שיא
הרפת והחלב
דור ממשיך בחקלאות

הדור הממשיך על רקע המשבר בחקלאות

4 דק' קריאה

שיתוף:

לא יכולתי שלא לשאול שאלות שמשתמעות מתוך המעגליות הכאובה הזו: האם עיבוד האדמה הוא באמת ובתמים יסוד המשפחה?  האם  בכל מחיר חייבת השושלת הזו להמשיך באותה דרך?  והיכן נמצא קו הסיום שיכריע ויגרום להם להכיר בכך שזהו זה, מכאן המחיר יקר מדי כדי להמשיך

סביב המשקים החקלאיים תלויה הילה מכובדת של חלוציות וסיפורי המשכיות, שעוברים מאב לבנו במשך דורות רבים. סיפורים שכרוכים בהשקעה שנמדדת לא פעם בדם, יזע ודמעות ומצטרפים יחדיו לסיפור תקומת המדינה. לאנשים האלה היה חלום אותו הגשימו באמצעות הקמת בית, מטעים ושדות חקלאיים. אלא שהמציאות הזו השתנתה ואיתה נבחנת כיום דילמה מורכבת מאוד, שעולה ומוצגת במלוא הדרה בסרטו התיעודי של היוצר אודי קלינסקי: "שושלת פיין". – הדור הממשיך על רקע המשבר בחקלאות
בשבוע שעבר השתתפתי בכנס מרתק, שהתקיים באוניברסיטת ת"א, במרכז רעיה שטראוס לחקר עסקים משפחתיים, בהנחיית ד"ר נאוה מיכאל צברי ובהשתתפות במאי הסרט ובתו של הגיבור. וכך, מעבר לצילומים המרהיבים של נופי צפון הארץ, שעוררו אצלי גל גאווה על פאר מולדתנו; חזרתי הביתה עם סימני שאלה, תהיות ומעט תובנות על שאלת השאלות – מי ייקח מהחקלאים האלה את המושכות וימשיך בעבודת האדמה? והאם אכן, מחויבים הצאצאים להמשיך בחלום של אבותיהם בדיוק באותה מתכונת?

 

משבר החקלאות ממטולה עד אילת

לא נשארה עין אחת יבשה בקרב הצופים, כשחיימקה (חיים הוד) החקלאי נראה צועד בין שורות אחד ממטעי עצי הפרי שלו, שלבלבו בפריחה צבעונית עזה על רקע לובנו הבוהק של החרמון. סיפורו של חיימקה, נכדו של חיים־משה פיין, שהיה ממייסדי העיר מטולה, תועד לאורך שלוש שנים, ומספר את סיפור שבר החקלאות הישראלית. מאחורי אותו שבר מצויים החקלאיים, שנאחזים בדבקות ובחירוף נפש בחקלאות ולמרות שידיהם מדממות, הם אינם מוכנים להרפות ולשחרר את ההמשכיות הזו. יאמר לזכותם שהם אינם דוחקים באגרסיביות בדור ההמשך שלהם שייקחו מהם את ניהול המשק, אלא ממתינים ומקווים שכפי שהם עשו זאת בעבר עבור הוריהם, יתעורר אחד או אחת מהם וימשיך בדרכם.

"אין אף אחד שימשיך אותנו," אומר חברו של חיימקה ומציב את המציאות כפי שהיא. לחיימקה יש בן שמצליח מאוד בחברת הייטק שאינו מגלה עניין כלשהו בחקלאות ובת שמתגוררת בקנדה עם משפחתה. בימים אלה עלתה הבת ארצה ובמאמץ אדיר מנסה להחיות את הפעילות התיירותית של המלון המשפחתי, שניצב זנוח בחצר המשק. בכך, היא כנראה מקווה, תוכל לעודד את רוחו של אביה ולספק לו מענה כלשהו לתקומת העסק המשפחתי. אבל נראה שההמשכיות של חיימקה מתמקדת בדבר אחד בלבד – המשק החקלאי.

 

אופטימיות חסרת תקנה

מאז ומעולם אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד ומצד שני עוררו אצלי תמיהה גדולה, הייתה האופטימיות חסרת התקנה של החקלאיים. לא ידעתי אם להשתאות מרוב הערכה והערצה על דבקותם במטרה והאמונה ללא סייג שבעונה הבאה יהיה טוב יותר, או לחשוב לעצמי ולתהות בעצם, לשם מה? האם הדבקות הזו מצדיקה את המטרה?

הכוונה היא לאותם חקלאים שנקלעו לחובות גדולים, עד שאין באפשרותם לשלם הוצאות שוטפות, כמו מים, משכורות, בית אריזה ועוד – ובכל זאת מחליטים לבצע השקעות ארוכות טווח, כמו חיימקה שמדבר בסרט על שִּׁנְטוּעַ של המטעים. הם משקיעים עוד כסף, שאין להם, בתקווה שבעוד עשר שנים הם יישאו נחת כלשהי מההשקעה הזו. נכון, דבקות במטרה היא תכונה שראויה לשמה אבל אסור לשכוח שהדוברים אינם צעירים בתחילת דרכם, אלא חקלאים ותיקים מאוד, שלא מזמן ציינו את יום הולדתם ה־70.

באחת הסצינות חיימקה מספר על חוסר הכדאיות בגידול, שעולה למגדל יותר ממה שהוא מקבל מהשיווק. וכששואלים את חיימקה למה הוא ממשיך לגדל גידול שאינו כדאי כלכלית –  הוא משיב שעכשיו ייכנס קצת כסף וכך הוא יוכל להתגלגל. על רקע זה, אפשר לתהות לאן נעלם חוט ההיגיון, שאמור לקשר בין התוכנית שלהם לבין המציאות, שאינה מבשרת טובות.

עד מתי נמשיך ללכת וליפול לאותו בור?

הצו שמורה לחקלאים לשמור על האדמות הוא מעין "עמוד עשן" שאחריו הם הולכים כמעט בעיוורון מוחלט, ולמרות שהם לפעמים נופלים לתהום, הם ממשיכים ללכת וליפול ושוב ללכת וליפול – והמראה הזה כואב כל כך. חיימקה מדבר בגאווה מהולה בכאב על כך שהוא ממשיך את צוואות סבו ואביו שעוברות מדור לדור – להמשיך להחזיק את האדמה גם בשנים קשות, כי זה יסוד המשפחה. אחיו התאום מפוקח יותר, ואומר לו שהתנאים השתנו לרעה בשביל להמשיך לקיים צוואה כזו. דברים שהיו מקודשים בעבר – השתנו וקדושת החיים גוברת.

ובכל זאת, לא יכולתי שלא לשאול שאלות שמשתמעות מתוך המעגליות הכאובה הזו: האם עיבוד האדמה הוא באמת ובתמים יסוד המשפחה? האם  בכל מחיר חייבת השושלת הזו להמשיך באותה דרך והיכן נמצא קו הסיום שיכריע ויגרום להם להכיר בכך שזהו זה, מכאן המחיר יקר מדי כדי להמשיך.

כשחיימקה וחבריו החקלאיים דיברו בצער על אובדן הסיכוי לבנים ממשיכים, שינעתי את מחשבותיי אל חלקת האלוהים הקטנה שלי – משפחתי. חשבתי על כך שהוריי, שיצאו לא מכבר לפנסיה, עבדו כל חייהם באותו מקום עבודה, בדיוק כמו חיימקה. אבא שלי היה בעבר מורה לנהיגה, ואימא שלי ניהלה גן ילדים. אבל, בשונה מההורים החקלאיים, אף אחד מהם לא ציפה שאמשיך בדרכו. הנושא הזה לא היה נושא משפחתי כאוב, וכשבחרתי לפנות ללימודי עריכת דין, זכיתי לברכת הדרך מהוריי, ללא מחשבות נוספות או תהיות מדוע לא בחרתי כמותם. אני בטוחה שאתם הקוראים מנידים בראשכם ואומרים שאי אפשר להשוות בין לימוד נהיגה לעיבוד האדמה, ובכל זאת, חשבו על זה שוב.

גם מילדיי, שעדיין צעירים מכדי לבחור את דרכם, לא אצפה שימשיכו במסלול חיי. מה שהוריי עשו, ומה שאני עושה היום, אינו מפעל חיים, ויכול להיות שלא תמיד יש צורך להמשיך ולתחזק חלומות של אחרים.

רוב החקלאים שאני פוגשת אינם דוחקים באף אחד מילדיהם ללכת בדרכם; אבל ההשתוקקות שלהם נובעת מכל נקבובית בעורם. לפעמים אני תוהה עם השתוקקות כזו, אינה עזה יותר מאשר דרישה מהילדים לעשות דבר מה.

חקלאיים משתוקקים להמשכיות, ואני בהחלט יכולה להבין זאת, אבל האם ההמשכיות חייבת להמשיך בדיוק באותה דרך? לפעמים ערך ההמשכיות, שעליו אנחנו "נעולים" כל כך, לא חייב להתקיים בדיוק באותה צורה. הבת של חיימקה מנסה להחיות בשולי המשק את העסק המשפחתי, ובכך למעשה ממשיכה את הערכים שעוברים כחוט השני במשפחה – ערכים של מוסר עבודה, דבקות במטרה וחריצות; ומיישמת אותם דרך העסק המשפחתי. גם זו הליכה בדרכו של אביה בהמון מובנים. חפשו את הסרט וצפו בו, מובטחות לכם דקות של התרגשות והנאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן