יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1928540816

החיים הם לא חגיגה מתמשכת וטוב שכך

4 דק' קריאה

שיתוף:

הקשבתי לתוכניות שנרקמו מולי בחיוך, ואז הבנתי שהם עושים רציונליזציה לפשרה שנתבע מכל אחד מהם לעשות – מסדרים לעצמם "תוכנית אושר" לסטטוס החדש. זה היה כאילו הפשרה קיבלה מחיאות כפיים רמות

בשבוע שעבר כשהפעלתי שוב את המגבים ברכב הפג'ו החדש שלי, גיליתי שהנוזל הכחול שמספק היצרן אזל; וחשבתי כמה חבל שזה נגמר. איכשהו הפרט הקטנטן הזה, יצר רושם טוב כל כך של ניקיון על השמשה, ועכשיו זה כאילו שהרכב שלי ואני עברנו משלב ההיכרות וההתרגשות לשלב הרוטינה. ההרגשה הזו עוד התחזקה כשמצאתי את עצמי נכנסת בימים הבאים לרכב, כאילו הוא היה שם תמיד; מתניעה ונוסעת בלי ליהנות יותר מתחושת ההתלהבות הרעננה, בלי לחייך לעצמי למשמע הקליקים הקטנטנים כשאני לוחצת על איתות, בלי להריח את האוויר החדש והנקי בריח של אוטו חדש ועוד.   

המחשבה על ההסתגלות המהירה לרכב הזכירה לי סדרת טלוויזיה, ששודרה לפני בערך 6 שנים – "איך להיות מאושר בשישה שלבים" עם פרופ' יורם יובל והמנחה מיקי רוזנטל, כשמעבר לנושא האושר הם דיברו בפעם הראשונה על הריגוש מדברים חדשים. על איך זה שאנחנו מתלהבים כל כך מרכב חדש או מדירה חדשה, אבל כעבור ככה וככה זמן, זה פשוט נעלם כלא היה; ובעניינה של התוכנית, הם ציינו שאלה לא הדברים שגורמים לנו לאושר. המסר הוא שאנחנו מסתגלים לכל מצב, וכמו שאומרים – החגיגה לא לעולם נשארת.  

המחשבה על דבר חדש שעולה על הפרק בקרב משפחות, מתקבל לעיתים בסערה גדולה – לפעמים הסערה היא מלהיבה ונושאת בתוכה רוח טובה, ולעיתים הסערה היא הוריקן משפחתי קשה. האם סערה ברוח טובה היא תמיד דבר נפלא? לא בטוח; וכנ"ל להפך! מה שחשוב זה להבין את התמונה המלאה, כמו שהיא. שני סיפורים שטורפים לגמרי את הקלפים…  

כשהאופוריה סביב הפשרה שוקעת 

עינת, רונן וסיגל ישבו עם אימם סביב שולחן ההסכמות במשרד שלי, ויחד איתי ניסו לפתור את המחלוקות הקשות והמסועפות שהיו להם סביב הסדרת המשק. עינת המסורה הייתה זו שגרה במשך שנים לצד אימה; רונן הוא זה שניהל את החקלאות – וסיגל הייתה זו שמבין כולם נראה היה שתהיה זקוקה הכי הרבה לבסיס איתן בחייה, בשל קשיים אובייקטיבים שזימנו לה החיים. 

המחלוקת שלהם הייתה מאתגרת לכל הדעות, ולא בגלל יחסים מעוררים ביניהם, להפך! אלא בעיקר כי כל הצדקה שהציג אחד מהאחים הייתה מוצדקת בפני עצמה. אימם הייתה אובדת עצות: "ביקשתי משמואל, עוד לפני שחלה, שנסדיר את העניינים האלה יחד, אבל הוא התעקש שיש עוד זמן; ואז בשנה אחת הכול התדרדר. עכשיו אני פה מול הצרה הצרורה הזו, ומה שלא אחליט, יהיה לא נכון או יפגע באחר… ואת יודעת מה?! בצדק! כולם צודקים. אז איך מחליטים?!" 

במקרים כאלה אמצע הדרך היא הפתרון הראלי ביותר. כל אחד ואחת נדרשים לעשות מאמץ כלשהו, לוותר ולהתגמש, ובסוף מגיעים לתוצאה משביעת רצון פלוס-מינוס. זה אומנם דרש מהם "לבלוע לא מעט צפרדעים". אבל, אני מודה שלאורך כל הדרך התבוננתי בהם מהצד במחשבה על אצילות הנפש שהם הפגינו אחד כלפי השנייה. התוכנית הייתה למכור את הנחלה כבר בשלב הזה, ולהעביר את אימם לדיור מוגן בסביבה, כשהתמורה תחולק ביניהם שווה בשווה. עד כאן נשמע נהדר, אבל כל אחד מהם, ובראשם האם, נדרשו לחולל שינויים משמעותיים בחיים שהכירו עד כה. 

בשלבים האחרונים שלפני החתימה, שמתי לב לתופעה מעניינת שהתחילה אצל עינת, והדביקה במהירות גם את רונן וסיגל. "זה יכול להיות שינוי מדהים בשבילי לעבור לגור בעיר," פתחה עינת; ורונן השלים אותה: "ולכי תדעי, אולי לעזוב את החקלאות ולהתחיל משהו מאפס יכול להיות שינוי מרענן בשבילי." 
הקשבתי לתוכניות שנרקמו מולי בחיוך, ואז הבנתי שהם עושים רציונליזציה לפשרה שנתבע מכל אחד מהם לעשות – מסדרים לעצמם "תוכנית אושר" לסטטוס החדש. זה היה כאילו הפשרה קיבלה מחיאות כפיים רמות, ובמקום שאחבק את הגישה הזו, חשבתי על ההמשך, על מה שיקרה אחרי שנה, כשהמצב החדש יהפוך לשגרה. כמה זמן אפשר למחוא כפיים רמות? בסוף מתעייפים, לא?! 

זה לא שאני מתנגדת לגל השמחה שהתעורר בחדר לקראת החתימה על ההסכם. מה שהטריד אותי הוא הפער בין הציפייה שהם מייצרים, לבין מה שיתרחש באמת בחיים עצמם. בסוף מתרגלים לרכב, ואפילו מהר מהמתוכנן; ובאותה צורה מתרגלים גם למשמעות שנגזרת מהפשרה, זו שלא ממש רצו, אבל הסכימו לקבל.  

אבל מה יקרה ביום שהם יתוודעו למשמעות האמיתית של הפשרה? המלצה שלי היא לבחור לראות את המציאות כמו שהיא, ללא התלהבות יתר, וגם לא בצורה של מרה שחורה. מציאות כזו, שתהיה מותאמת לתחושות שיעלו לאחר מכן. יש חשש מפני האכזבה שעלולה להיווצר כתוצאה מהרציונליזציה סביב הפשרה; ומכאן עלולים להתעורר משנתם המחלוקות, הכעסים שלא נאמרו אז, ולייצר סדקים בקשר בין האחים. 

הזעם מתכהה עם הזמן 

זאב בחר בצופית כבת זוגו לפרק ב' של החיים והם חיים באושר ועושר ב־20 השנים האחרונות. הילדים שלו, אליה ותומר, לא אהבו את ההחלטה של אביהם, כי זה הגיע שנה אחרי שאימם נפטרה, ובעיקר כי הם הבינו את ההשלכות הכספיות שנלוו לכך. אבל הם הסתגלו, כמו שמתרגלים לכל דבר, ובעיקר זה קרה כי הם היו רחוקים ועסוקים. אליה גרה בצרפת ומטפחת קריירת צילום מצליחה, ותומר שקע עמוק בעולם ההייטק ובחיים התל אביביים. כשאבא שלהם חלה ובת הזוג נשארה צמודה אליו, הם הניחו את ההתנגדויות שלהם הצידה, ושמחו שזה כך. 

לאחרונה, הודיע להם אביהם שהוא מתכנן להוריש לצופית חלק משמעותי מהרכוש ומההון שלו, ו"מדורת הזעם" שוב ניצתה אצל שניהם. הם הגיעו לפגישה אצלי במשרד, ובאופן טבעי צפו כל העניינים על השולחן בעוצמות אדירות. "שכחת מי אנחנו," הטיחה בו אליה ותומר המשיך: "לא נתת לקבר של אימא להתקרר ומצאת לה כבר מחליפה." הם המשיכו באמירות קשות שכבר אינן רלוונטיות מזמן, ואביהם שהיה כחוש וחלש ממחלתו, התקשה להשיב לרוח הזעם שנשבה מהם.  

אחרי שהרגעתי את הרוחות והרבה אחרי שהם הלכו, חשבתי שוב על ההתרגלות שלנו למוכר. חשבתי על זה שבעוד יומיים אליה תחזור לבית שלה בצרפת, ותומר ייכנס לפרויקט ענק בעבודה; ועל זה שהדברים שהכעיסו אותם בגלים גבוהים, הולכים לשנות את מהותם. נזכרתי במבט העצוב של זאב, וחשבתי עד כמה מיותרת הסערה לאדם בגילו, כשאין לדעת עוד כמה פעמים יזכה למעמד שהוא פוגש בשני ילדיו. אחרי הכול, מתרגלים להכול. אליה ותומר יתרגלו למצב, כי החיים לוקחים אותם לכיוונים משלהם; וכמו כל דבר – גם לזעם הם יתרגלו, וטוב שכך. 

חזרתי לרכב שלי והשלמתי עם המים שניתזים מהשפריצר. אותתי שמאלה מבלי להבחין בקול האיתות, ונהניתי ממערכת השמע כמו שאני תמיד נהנית ממוזיקה. החיים הם לא חגיגה מתמשכת ויהיו עוד סיבות להקפיץ את מד הריגוש. זה לא רע וזה גם לא טוב. אין כל רע בקבלת את הדברים כמו שהם, ללא רציונליזציה וגם ללא מרה שחורה… פשוט כמו שהם.  

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן