יבול שיא
הרפת והחלב
עידית פארן בסטודיו. צילום: ריקי אלקיים

החירות להאמין בלסרוג 

9 דק' קריאה

שיתוף:

עידית פארן ממושב מישר יוצרת בנשמתה עוסקת בשנים האחרונות בללמד קבוצות סריגה הנקראות "סורגות בזמן" ו-"מועדון סריגה" * במשך עשור היא מפעילה קבוצות של תלמידות הלומדות באופן פרונטלי ומקוון וכיום מונות קרוב ל-13,000 חברות! * היום היא נחשבת לגורו בתחום הסריגה בישראל * לאחר גידול משפחת בת ארבעה ילדים היא מרגישה שתחום הסריגה מבטא את הקול הפנימי שבה 

לפגוש את עידית פארן (56) בסטודיו שלה זאת חוויה יוצאת דופן. פגשתי אישה עסוקה ומלאת עיסוקים סביב השעון. אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדה גאיה, בת שנה וארבעה חודשים, חולשת על ממלכת יצירה של הסריגה למיניה וסוגיה הרבים. להביט ולהתפעל מהמדפים הססגוניים המלאים במוצגים מגוונים: מסריגים, כל אחד בייחודו לפי בחירת הדגם. ואפילו בגדים סרוגים המיועדים לבובות, מדפים עמוסים בסוגי חוטי צמר בצבעים ועוביים שונים. ועד למדפי הספרים המקצועיים, אליהם מתייחסת פראן בכבוד רב וההערצה. 

עידית שולפת את אחד הספרים, ומציינת שכותב הספר הוא מעצב סריגה בינלאומי במקצועו החי בבלגיה. מסתבר שיש מספר מעצבים ומעצבות בעלי שם עולמי ידועים. המהווים השראה לסורגים ולמתעניינים בתחום, מכל רחבי העולם. תוך כדי שיחה ביננו, היא פורשת סוודר מקורי חדש שרק סיימה לסרוג, וכבר זכה למחמאות במיוחד בקטע של צבעוניות השרוולים. היא מייד משתפת בתהליך שעוברת היצירה מתחילתה ועד לסיומה.  

אם חשבנו שמלאכת הסריגה שייכת לעבר, לסבתות הסורגות לנכדים או בזיכרון רחוק סורגות גרבים, צעיפים וכובעי גרב לחיילי צה"ל שלנו, והנה נכונה לנו הפתעה שטרנד הסריגה, קבוצות לימוד וקבוצות סריגה בצוותא. חזרו בגדול כבר מספר שנים לא רק בארץ, וגם בעולם.  

עידית פארן: "אין ספק שתקופת הקורונה וההסגרים שעברנו. רק עודדו לחפש תעסוקות יצירתיות מגוונות ללמוד ואף לעיתים להיזכר במלאכות יד שעסקו בהן בעבר. כך הגיעו גם אליי פניות התעניינות ללמוד סריגה ואני רואה מגמה של חזרה לעבודות יד בכלל: נגרות, עיסת נייר, קדרות, תפירה ועוד. הסריגה לדעתי שייכת למכלול עבודות שהיו הכרחיות בתקופת ילדותינו (אם אז רצינו סוודר אמיתי שיהיה לנו בחורף) ועכשיו יש במלאכה הזאת משהו של מותרות לדעתי." 

איך הגעת לנושא הסריגה?  

עידית פארן: "החיים הפתלתלים שעברתי הובילו אותי דיי בהפתעה לעסוק בסריגה, למרות שהיצירה הייתה תמיד שורה בבית. אמי, מירה צוקרמן, יוצרת רב תחומית בעלת סטודיו 'מקום לקדרות' במשק במישר. גם כיום, כשאימי מעל לגיל 80, סבתא ל-14 נכדים וגם סבתא רבא לנינה גאיה – היא לא נחה לרגע ולא מפסיקה לייצור ולהנות ממעשי ידיה.  

"מעניין שהמאווים שלי היו דווקא להיות זמרת כי אני אוהבת מוזיקה ולשיר. לא חשבתי שהסריגה תתפוש ותרגש אותי כל כך ותוביל אותי דרך, עד שבחרתי לעסוק בתחום האינסופי שהיא מציעה באופן מקצועי כעיסוק בחיים. 

"אם לחזור להתחלת ההתחלות שטעמתי מהי סריגה, ואיך סורגים? זה היה כשהייתי ילדה בת 8 לערך, אז התגוררנו בערד לפני רוב החיים במושב מישר. אמי שלחה אותי לחברתה דלית, שגרה כמה בלוקים מאיתנו. בזמנו בשנות השבעים היה בערד רחוב אחד מיוחד, רחוב חן שהיה כולו מדרכה. רחוב ארוך מאד אך ללא כביש, כך שלא היה חשש לשלוח אותי לבד. 

"אני ממש זוכרת איך הייתי יושבת, ילדה פיצית בין הנשים הסורגות. אז הן נראו לי ממש גדולות, בפועל הן היו פחות מגיל שלושים לערך. לזכותן יאמר שהן לימדו אותי לראשונה איך להחזיק שתי מסרגות ואיך להעביר את החוט ולסרוג. אני לא זוכרת פרויקט ספציפי שסיימתי לסרוג באותה תקופה ראשונית, רק את הניסיונות שלי בבית להמשיך, ולהתמודד עם עיניים שנפלו." 

בהמשך עידית משתפת שדודתה זיוה לימדה אותה לסרוג במסרגה אחת. היא הייתה אלופה הסורגת עבודות מטריפות ביופיין ובשימושן, ובמיוחד זוכרת את הכובע שסרגה בצבע ורוד, משולב עם כמה חוטים בצבעים אחרים. היצירה הייתה מיועדת לבת של חברים.  

"הילדה הקטנה שקיבלה את הכובע שסרגתי כל כך התלהבה מהמתנה, עד שנהגה ללכת איתו לכל מקום ואפילו לישון. "סבתא שרה ז"ל הזכורה לי לטוב לא סרגה, אבל לימדה אותי מהי רקמה ונפלאותיה. היא הייתה מושיבה אותנו ארבעת האחיות ומלמדת אותנו: תכים, איך לגזור, איך להעביר את החוט במחט, אבל גם איך לשבת זקוף ולהיות גאה במלאכה הזאת. היצירתיות והאהבה לעסוק במלאכות היד טבועה בי עמוק וכל ההתנסויות רק הוסיפו לי עוד זוויות וצדדים למאגר השופע. משהו במלאכת הסריגה עצמה, בצבעים, בספירות העיניים ואפילו בתחכום משך את ההתעניינות שלי.  

"יש משהו בסריגה שאף פעם אי אפשר להגיע בו לשיא, תמיד יש עוד ומעבר, ואני מאוד מאוד אוהבת את זה כאתגר, אך באותן השנים בהחלט לא חשבתי שזה יהיה אחד מעיסוקיי לפרנסתי. עד שהגעתי לעסוק ממש בסריגה, עברו עוד כמה שנים. למדתי שנה באוניברסיטה ובהמשך נסעתי עם בן זוגי, ארז פארן, שהוא איש הייטק ועם המשפחה ליפן בעקבות עבודתו. שם למדתי דווקא צורפות. הכנתי תכשיטים בערך 10 שנים, את הרוב הייתי סורגת מכל מיני חוטים וחרוזים. ואז הגעתי לסוג של רוויה ואני חושבת שלמכור מוצרים זה תחום בפני עצמו. המעבר ללמד להכין מוצגים ודוגמאות היה בשבילי טוב וחלק. נוכחתי לדעת שהרבה יותר נוח לי להיות בעמדה של להעביר אינפורמציה וללמד, מאשר להכין משהו ולמכור אותו. זהו השלב שהתחיל להבשיל אצלי הרצון, להקים קבוצה ללימוד סריגה." 

סורגות2 2
מירה ואילון צוקרמן ממושב מישר בצעירותם

קבוצת סריגה ענקית 

עידית לא ידעה איך לעשות זאת בדיוק. בינתיים נולדו לבני הזוג פארן עוד ילדים והמשפחה גדלה וחזרה לארץ. עידית אספה עצמה, סיכמה שלבים בחייה והסיקה מסקנות לפעולת המשך, מה הלאה?  

היא משתפת בגילוי לב: "הייתי בתפקיד אמא לארבעה ילדים קטנים המון שנים במשך התחנות בחיי: בקיבוץ האון, בטוקיו וכשחזרנו לארץ במישר. במשך השנים תמיד היה עוד עיסוק בצד שהייתה בו יצירה, חומרים וחיבורים ביניהם, אבל סדר היום שלי סבב סביב מה שהתבקש בבית. ברגע שהילדים גדלו התפניתי להשמיע ולבטא את הקול הפנימי שבי." 

כיום עידית פארן מנהלת קבוצת פייסבוק של קרוב ל-13,000 חברות, שאת חלקן הגדול היא לא מכירה אישית, מאחר ורובן מתנהלות באופן מקוון וחלק קטן יותר מהתלמידות מגיעות לשיעורים הפרונטליים בסטודיו. לתחושותיה זהו סיפוק עצום, כי היא הלכה עם הלב, הבשלות והאינטואיציות שלה. קורה לה מדי פעם שמישהי מזהה אותה לפעמים במקומות שונים, או ממודעות ושואלת: "האם את עידית מ'סורגות בזמן' ומהקבוצה 'מועדון סריגה'?".  

הן מחמיאות ומוסיפות שבחים רבים, כשהמוטו החוזר הוא אמירת תודה עד כמה למדו בשיעוריה בנושא הסריגה: "אני מסמיקה באמת כי זה חלום. אבל כשהוא מתגשם אז אני עוצרת לשנייה וחושבת – 'טוב, עכשיו מה החלום הבא שלי?' ואיכשהו זה תמיד נשאר באותו המקום, הגשמת חלומות קטנים, בדיוק כמו הסוודר הקטן שאני לובשת, חלום קטן, הגשמתי אותו, ועכשיו לחלום הבא…." 

איך התחלת את נושא הקבוצות ללימוד סריגה? 

"כשהתחלתי ללמד, בשנת 2012, הפייסבוק היה אז עדיין קטן יחסית, גם כרשת חברתית וגם כפלטפורמה לפרסום ואיסוף של אינפורמציה וידע בהמון תחומים בחיים. שם פרסמתי שאני מעבירה סדנה ניסיונית, ופתחתי קבוצת סריגה שנקראה 'מועדון סריגה'. נשים שהתעניינו הגיעו אלי למושב מישר לסטודיו של אימי 'מקום לקדרות'. חשבתי לעצמי אבדוק ואראה לאן אני יכולה להמשיך ולהתקדם בתחום?  

"לאחר זמן פתחתי דף שנקרא 'סורגות בזמן', שזהו בעצם השם של הסטודיו והמותג שלי. השם נבחר, מתוך ספר שקראתי באותו הזמן 'אשתו של הנוסע בזמן', שכתבה  אודרי ניפנגר. הדמות של קלייר אבשייר לא יצאה לי מהראש, אז מ'אשתו של הנוסע בזמן' המעבר ל'סורגות בזמן' היה מאד טבעי בשבילי.  

"בעקבות פתיחת הדף בפייסבוק הוזמנתי ללמד בכל מיני מקומות בארץ. בין היתר: בכפר סבא, בקיבוץ נצר סירני, ב"ש ות"א. זאת הייתה חוויה מיוחדת ומפתיעה, להתוודע שנשים מכל הגילאים כל כך מתלהבות מסריגה ולא חלמתי שזה יהיה כמו שזה. בשבילי זה ממש דבר גדול ובטח לא חלמתי על קבוצת סריגה מתמידה בפייסבוק, כפי שהיא מתנהלת כיום.  

"מגיעות אלי תלמידות מפה לאוזן וחברות מביאות חברות. יש שיעורים מלאים בלי מקום ואני מקפידה מאוד על האיכות ועל כך שאגיע לכל תלמידה בדיוק עם הדברים המיוחדים לה. באיזשהו שלב הסטודיו התחיל להתמלא בתלמידות רבות. לכן בשנת 2018 החלטתי להעביר את הפעילות למרכז הכפרי של מושבי מועצה אזורית גדרות בעשרת. במיוחד כשאחת החנויות הייתה פנויה במרכזון הקטן, שיש בו עסקים קטנים נוספים. צעד זה היה נכון וטוב לי, מטעמים שונים. כך הפסקתי לנסוע ללמד ברחבי הארץ. שמחתי שנותר לי זמן בו הקדשתי, מעבר למשפחה, ללימוד עצמי והתנדבויות שונות." 

לדבריה, את הקבוצה שהיתה אז קטנטונת היא התחילה באמצעות הפייסבוק, מאוד בעדינות ובסדנאות חינמיות, כדי לטעום ולראות איך זה ללמד. פארן הייתה מתעוררת מאוד מוקדם בבקרים, צופה בסרטים עם הדגמות של כל מיני דוגמאות ומנסה אותם. עד תקופת הקורונה היא קיימה ערבי סריגה בסטודיו אחת לחודש. אלו היו מפגשי סריגה שהם לא שיעורים, אלא רק מפגשים חברתיים מאוד כיפיים אחת לחודש. הייתי מכינה מרק או סלט, תלוי בעונה והיינו נפגשות שבסטודיו לשעתיים באחד מימי שלישי בערב. מאז הקורונה המנהג הזה נעצר ועכשיו אני סוף סוף מתכננת לחזור לזה במאי הקרוב.  

"היום אני מלמדת במהלך השבוע נשים בכל מיני רמות של סריגה, באופן פרונטלי ובאופן מקוון. אנחנו עובדות עם דוגמאות דרך הרשת – ורוב הספרים שאני מחזיקה בסטודיו הם יותר להשראה ועיון. במהלך שיעור אני יכולה למצוא את עצמי מג׳נגלת בין דוגמאות מורכבות של סוודרים, לטקסטורות פשוטות של כובעים." 

כאן זה הבית והחיבור 

כאמור, הסטודיו מלא במוצגים, ספרים, חוטים, ציוד ועוד. פארן מסבירה שכל אלו גורמים לה להרגיש מחוברת למקום שבו היא מלמדת. ומעבר לכך היא מרגישה מחוברת גם לנוסטלגיה, מאחר ושנות התבגרותה עברו באזור. אחיותיה ואחד מבניה מתגוררים במושבי גדרות: "החיבור לירוק, השדות המחליפים צבעיהם לפי עונות השנה ולמטעי המושבים, מאד משמעותיים בשבילי. מעבר לזה, אני חושבת שהראש שלי כל הזמן עובד. זה מן באג שכזה, אני כל הזמן חושבת צבעים, דגמים, שילובים, ונראה לי שהייתי יכולה לעשות את זה בכל מקום בעולם, אבל כאן זה הבית והחיבור.  

"מוזיקה מאד חשובה לי, והיא מתנגנת תמיד בזמן שאני מלמדת. אני גם מקפידה על שירים שיהיו נעימים לאוזן, לא קצביים מדי ולא כאלה שימשכו יותר מדי את תשומת הלב. את עניין המוזיקה אימצתי מאמא מירה. בנוסף, אני גם מדברת בשיעורים על שילוב של סריגה בעוד תחומים ומעירה בעניינים מגוונים. כמו גם ספרים, סרטים ועוד. החלומות והשאיפות שלי בהמשך ובעתיד הם לייצור גזרות משלי, שהן דוגמאות סריגה מקוריות – וכמובן להמשיך ולהפיץ את כל הטוב הזה שנקרא סריגה." 

את הסטודיו בעשרת היא חולקת עם שותפה המעצבת איריס שמש, מ"איריס עיצובים". שמש אמנם לא מתעניינת במיוחד בסריגה, אך יש ביניהן קשר מפרה הדדי, כאשר כל אחת מובילה עם העבודה והכישרון שלה, אך ההפריה לפעמים מאוד גדולה לשתיהן." 

סורגות3

ספרי לי על חייך המרתקים! 

עידית: "נולדתי בחיפה, בזמן שאבי אילון צוקרמן למד בטכניון הנדסה. בגיל שנתיים עברנו לערד, מאחר ואבי קיבל עבודה כמנהל פרויקטים במפעלי ים המלח. בסוף כיתה ח', בשנת  1979, עם המעבר שלי לתיכון הגענו למושב מישר. ההורים שלי מירה ואילון צוקרמן עם ארבע ילדות: אנוכי הבכורה, ושאר אחיותיי: אפרת, רעות והצעירה צמרת, שנכנסה למעון פעוטות.  

"מאחר ואבי התחיל לעבוד ב'מקורות' במרכז עברנו למושב מישר. זאת הייתה חוויה מיוחדת מאוד לעבור מהמדבר הצחיח, למקום ירוק ושופע צמחייה. לא להאמין שבערד נושא השיחה בכיתה בעונת האביב, היה מי הצליח לגדל דשא בגינת הבית, ומי לא? נורא קשה היה לשמור על הגינה כשגרנו במדבר. מדובר בשנים שעוד לא היו פיתוחים של גידוליים המתאימים למזג אויר יבש כל כך.  

"אני ממש זוכרת שהגענו למושב מישר, כשהייתי בתיכון בשנת 1979 – הבית היה קטן מאד. גרנו בשני חדרים: ההורים, שלוש ילדות מתבגרות ותינוקת קטנה. בכל בוקר הייתי רצה אל החלון לראות את הירוק כאן ולהתרגש. זה היה כל כך חדש לנו לראות ולהריח את הפריחות והפרדסים. עד היום הזיכרון הזה ממש פועם בי, ואני מניחה ששימוש בצבעים הם חלק חשוב ומשמעותי בחיי.  

"לאחר הצבא, למדתי ספרות ותולדות התיאטרון במשך שנה ואז עברתי לקיבוץ האון עם ארז בן זוגי שגדל שם. גרנו שם עד שנת 1993, ונולדו לנו שני ילדים. זאת גם השנה שנסענו ליפן לשליחות. הילדים נכנסו מיד לגנים יפנים. במשך השנים למדתי שם: יפנית, ציור יפני (סומי-אה) ואז התקבלתי לבית ספר לצורפות. זאת הייתה חוויה ללמוד במקום שאת הפרס הראשון בתחרות, מקבל תכשיט שנראה כמו העתק מדויק של בורג. באופן אישי נזכרתי שחלק מהשיח עם אבי, היה לרוב על מתימטיקה. הוא מאד רצה שאנו הבנות נהיה מובילות בתחומים הריאליים והפוליטיים. כל אחת בחרה את התחום שמעניין ומושך אותה. בגדול, כולנו זכינו בשפע יצירתיות וכישרון." 

פארן מדגישה שהיא למדה צורפות בעת השהות ביפן. ההפתעה הייתה שללמוד בשפה זרה הופך את הדברים ליותר סטריליים. למשל, כשהיא הייתה צריכה להוציא חישוב של עיגול מתוך ריבוע, משהו שבתיכון בשיעורי הנדסה היה לה קצת מסובך – והנה היא מצאה שדווקא בשפה זרה, זה הולך לה יותר בקלות. ההתרגשות מהעניין כל כך זכורה לה, שהתקשרה לאביה מטוקיו למרות שהשיחות היו אז יקרות. ואמרה לו "אבא, זוכר שלא הבנתי את ההסברים שלך בשיעורי הנדסה בכיתה יא'? נו, עכשיו ביפנית הבנתי הכול".  

"זה היה רגע מיוחד ומרגש," משחזרת עידית. "הצורפות תפשה אותי, עד כדי שהשתתפתי והצגתי ביפן במספר תערוכות, ואז חזרנו לארץ בשנת 2001. לאחר זמן הקמתי עסק קטן ליצירת תכשיטים. עבדתי עם כל מיני חומרים, חוטים מיוחדים שהבאתי מחו״ל וחרוזים שחיפשתי בכל העולם. זה עבד ממש יפה כעשר שנים, היו לי קולקציות שנסעו לחו״ל, וקולקציות מותאמות למעצבת המוכרת דורין פרנקפורט. הגיע השלב בו הרגשתי שמיציתי את התחום והחלטתי להתפנות לבדוק מה לגבי נושא הסריגה. אני חושבת שהדבר שאני הכי אוהבת, ושאולי הכי מגדיר אותי, זאת העובדה שכל הזמן יש דברים חדשים ללמוד, טכניקות, רעיונות ועוד. ואם אני לא לומדת אותם לעצמי, אני לומדת ומתרגלת אותם לתלמידות שלי." 

האם הסריגה משפיעה על חייך? 

"הסריגה היא ממש כל החיים שלי, היא מעסיקה מאד את מחשבותיי. מלבד העבודות שאני סורגת והטכניקות שאני מלמדת, היא כמו דרך החיים שלי, כמו למשל: איך להעביר את האינפורמציה המקצועית, הדרך ללמוד וללמד או לעשות דברים, הסבלנות וההשקעה. כל ההתמדה והדימוי העצמי שלי נמצאים בתוך העבודה שלי, בין אם אני סורגת להנאתי ובין אם אני מלמדת ומנסה להעביר את הטכניקות המגוונות בסריגה. ויש טכניקות מורכבות שלוקח זמן והמון אנרגיה להעביר וללמד.  

"הסריגה יצרה אצלי משהו לא נגמר של יצירה… אולי סוג של מעיין נובע, שהמים תמיד בוקעים מתוכו בצורת חוטים ודוגמאות בכל מיני צבעים. הקרדיגן האחרון שסרגתי בבסיסו הוא אפרפר. החלטתי שהשרוולים יהיו צבעוניים, ואיריס שותפתי לסטודיו, סידרה לי את מפת הצבעים על השולחן. הוספתי כמה חוטים וביחד הרכבנו את מבחר הצבעים." 

עידית מציינת שהפעילות בקבוצת הסריגה היא דינמית ומגוונת כל הזמן. עכשיו, לדוגמא, יש לה כמה תלמידות בנות קרוב ומעל לגיל 80. היא מאד מתרגשת מהחדות שלהן ומהסיפורים המהממים על שנות העבר, העדינות והנימוס שלהן, כל כך ניכרים בייחודן.  

הכי מרגש אותה, לראות איך נשים לא צעירות מסגלות לעצמן טכניקות חדשות, ועדכניות בסריגה: "זה מפעים אותי בכל פעם מחדש. עצם המגע האינטנסיבי עם נשים, מפתח בי יותר: רגישות, הקשבה, נתינה ואפילו נדיבות בחיים. לדוגמא: פעם בשבועיים אני קונה אוכל לשתי משפחות של מבקשות מקלט, ונוסעת להביא להן – ואני מקווה שכשאני מספרת על כך, זה יוצר גלים של רצון טוב – להעביר דברים הלאה ולעשות במחשבה של עזרה לאחרות ולאחרים הזקוקים ליד הפתוחה שלנו." בנוסף עידית מלמדת סריגה במעון" צופיה" לנערות בסיכון. 

מה זה בשבילך הפמיניזם, ואיך זה מתבטא בחייך? 

"הנושא פמיניזם זאת הגדרה מאוד גדולה בשבילי, במיוחד לספר איך זה מתבטא בחיי הלכה למעשה. לאור העובדה שהעיסוק שלי הוא בתכנים שנחשבים בעולם ל'נשיים'. לכן אני משתדלת להדגיש פעולות, יצירות, עבודות של נשים באופן מיוחד. אני עצמאית ועובדת מאוד קשה בשביל זה.  

"כמו שאני רואה את זה, להיות פמיניסטית זה בעיקר לפקוח עין גם על ענייני אפליה. על רקע מגזר ומגדר ועוד. וגם בשימת דגש על עבודה עם ומול נשים אחרות, שגם הן מנהלות עסקים. זה מתבטא אצלי בעיקר על הדגשה של נשים עובדות, יוצרות, פעילות ובתפקידי מפתח. אני מדברת על כך המון, באופנים שונים." 

עידית מדגישה שהיא מסבירה, למה בעצם חשוב כאשר אנחנו מתייחסות לנשים בכל מיני תחומים בחיים, אנחנו בעצם מביאות אותן ואותנו, אל קדמת הבמה והעשייה. בחיים הפרטיים, פארן מציינת שהאחריות לכביסה, למשל, היא על ארז בן זוגה. "כשאני רואה את הבנים שלי לוקחים אחריות ומנהלים חיים שוויוניים עם בנות הזוג שלהם, אני מבינה שלמרות שקשה לי לפעמים להסביר את זה, זה נמצא בלב, במחשבה ובמצפון ואני שמחה שאני מצליחה להעביר את זה הלאה." 

תגובה אחת

  1. חני יקרה, זה כמעט כמו חלום, לראות את מה שכתבת עלי כאן. המון המון תודה על כתבה מופלאה
    (זאת אומרת, זאת לא אני – זאת את שכתבת את הדברים)
    וחג שמח ויפה שיהיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
ירון בלחסן מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל, מברך ומצדיע בשם החקלאות והחקלאים ליו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ מיכאל ביטון, שנעל לפני זמן קצר את ישיבת הוועדה בנושא רפורמת תעריפי התחבורה הציבורית והודיע כי, החל מהיום
< 1 דק' קריאה
כתבה זו מתמקדת בהיבט הגנטי של הפתרון לחסכון במים כדרך התמודדות יעילה בעקת יובש, המשתייכת לקבוצת העקות האביוטיות ונחשבת לאחת העקות המשמעותיות והמשפיעות ביותר על גידולים חקלאיים בכלל ועל גידול האבטיח בפרט. בעולם קיימים
5 דק' קריאה
כרמית סופר ארד, מדריכת הגנת הצומח בנשירים ובסובטרופיים, מחוז גליל-גולן עש המשמש – Anarsia lineatella הוא מזיק הפוגע בארץ בעיקר בשקד, באפרסק, בנקטרינה, במשמש, בשזיף, בדובדבן ואף התקבל דיווח בודד מאפרסמון.  הנזק המשמעותי נגרם
3 דק' קריאה
מדובר בחיקוי של חלבונים הקיימים בטבע בתנאי קיצון, המעוצבים ומותאמים לדרישות של אוכל עם חיי מדף ופיסטור פיתוח כחול לבן ימתיק לעולם את החיים. חברת ההזנק "אמאי חלבונים" הממוקמת בפארק המדע ברחובות פיתחה במעבדותיה
3 דק' קריאה
מינהל המחקר החקלאי או בשמו העממי הידוע לכל – מכון וולקני – ציין מאה שנים להקמתו, באירוע תוכן מקצועי רחב יריעה שהתקיים בו זמנית בשלושה אתרי מחקר ברחבי המדינה. אנו מביאים כאן בפניכם תקצירים של
12 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן