היסטוריה של 2,000 שנים במקום כל כך קטן ומבודד * מפעל האשלג שפעל לפני קום המדינה עם פועלים עבריים ביניהם אבא שלי * סיור בקסר אל יהוד ומקום הטבילה של ישוע בצפון ים המלח והירדן – וביניהם עוד על ארץ המנזרים ועל שדות המוקשים שמסביב
מפעל האשלג בצפון ים המלח
תחנתנו הבאה היתה באזור בו היה מפעל האשלג בצפון ים המלח, ממנו הועבר האשלג לתחנת הרכבת בירושלים ומשם ברכבת לחיפה ולשווקי היעד באירופה. אבא שלי, גדליה בר ז"ל (אוטו ברגר בימים של טרום הקמת המדינה) עבד במפעל זה ועדות לכך היא כרטיס הנסיעה של המפעל, מירושלים למפעל, שם גם גרו העובדים בחום הלוהט של ים המלח.
מפעל אשלג א"י בע"מ פעל במקום עד שנת 1947 ורק שרידים ממנו קיימים עד היום. עובדי המפעל היו מגיעים בשיירות אוטובוסים מירושלים ואפילו נשאר ברשותי כרטיס מקורי משנת 1945, מורשת מאבי שאיתו נסע מירושלים למחנה העובדים והמפעל בקליה.
מוקשים בארץ המרדפים
המשכנו צפונה לארץ המרדפים והמוקשים ולאתר הטבילה הנוצרי, על גדת הירדן. הדרך עוברת בין מנזרים ושטחים המגודרים עם שילוט זהירות מוקשים. המראות האלה מחזירים אותי בזמן לחורף 1974- חיל הנדסה, קורס מ"כים באום דארג' מדבר יהודה. בתום הקורס ולפני יציאה לקורס מש"קי חבלה כל הקורס יצאו לרגילה של שבוע ימים ואילו אני יצאתי לשבוע במחבוש ביחידה, על הפרות משמעת במהלך הקורס. אחרי יומיים של חופשה הוקפץ כל הקורס חזרה לבסיס וקיבלנו משימה לרדת לקליה, כי יש משימה להניח מוקשים באזור על מנת למנוע חדירות מחבלים מירדן.
ירדנו במשאיות הובלה למחנה הצבא הירדני הנטוש ושם הקמנו את המחנה שלנו, ולשמחתנו יכולנו לישון במבנים שהגנו מפני הקור והגשם ולא באוהלי הסיירים להם היינו מורגלים באימונים. מבנים אלה הפכו לימים, לגלריה מינוס 430 עליה סיפרנו.
שגרת יומנו היתה כל יום, מצאת החמה ועד הערב, הנחת מוקשים עפ"י תכנון מדויק, בבוץ של אדמת החוואר – והתוצאה היא שכעת חיה, לא ניתן להיכנס לאזור מחשש למוקשים, פרט לדרך הסלולה היורדת לגדת הירדן בה הוקם אתר הטבילה קאסר אל יהוד.
קאסר אל-יהוד قصر اليهود
זהו המקום הקדוש לנוצרים, אתר הנחשב על פי המסורת, למקום בו חצו בני ישראל את הירדן בהגיעם לכנען. בצד הירדני של המקום, נמצא האתר בית עברה או בית עניה ( Βηθαβαράالمغطس), בו הטביל יוחנן המטביל (John the Baptist) את ישוע. המקום נחשב לאחד משלושת האתרים החשובים ביותר לנצרות, יחד עם כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר הקדוש בירושלים העתיקה.
כל האזור מכונה ארץ המנזרים (Land of the Monasteries) תודות לריבוי המנזרים והכנסיות שהוקמו באזור, מכל זרמי הנצרות האורתודוקסית (יוונית, רוסית, רומנית, אתיופית ועוד), אבל לא כל המנזרים והכנסיות פתוחים לקהל עקב שדות המוקשים שטרם פונו וטוהרו.
משנות ה-80 של המאה שעברה, אתר הטבילה, היה פתוח למבקרים רק בתיאום מראש עם צה"ל ובתקופות החגים האורתודוקסים: חג ההתגלות (Epiphany) ב-18 לינואר ובחג הפסחא, אבל כיום האתר פתוח ומוסדר ע"י רשות הטבע והגנים והכניסה גם ללא תשלום.
פרטים באתר ובטל': 02-6504844. פתוח כל יום משעה 08:00 ועד 14:00-16:00, תלוי ביום ובעונת השנה.
מנזר דֵיר חָגְ'לָה
תחנתנו הבאה היתה נווה מידבר שהוא מנזר דֵיר חָגְ'לָה (دير حجلة Monastery of Saint Gerasimus), הניצב על כביש 90 ומהווה חלק מעמק המנזרים. זהו מתחם ירוק ומוצל ובו שרידי מנזר יווני-אורתודוכסי מהתקופה הביזנטית. המנזר נקרא על שם היישוב המקראי בית חגלה הסמוך, אשר בו, על פי המסורת המקראית המוזכרת בספר יהושע, הייתה נקודת התפר המזרחית שבין נחלת שבט בנימין לנחלת שבט יהודה, מהם יצאו מלכי ישראל. המסורת הנוצרית אורתודוקסית רואה את המקום כאחת מתחנות הדרכים בהן עצרו מרים, יוסף וישוע ללון בדרכם למצרים, בעת שנמלטו מפני המלך הורדוס.
ראשית הפעילות הנוצרית במקום הייתה, כאמור, עם הקמתו של מנזר ביזנטי, שנוהל בידי הנזיר גרסימוס ועל שמו נקרא המקום. אותו נזיר חיבר גם את תקנון הנזירים במדבר יהודה ויריחו – הרֵגוּלַה.
הנזיר גרסימוס נחשב לפטרון החיות ועפ"י המסופר נתקל גרסימוס במדבר באריה שקוץ תקוע ברגלו. גרסימוס שלף את הקוץ וטיפל באריה עד שריפא אותו. כהוקרה ותודה, האריה ליווה אותו לכל מקום ושמר עליו מכל רע. כשגרסימוס ניפטר, מספרים שהאריה רבץ על קברו וסירב לאכול ולשתות עד שמת.
המנזר הפך למרכזי ופופולארי שלא כמו שאר המנזרים באזור, תודות לסלילת כביש 90 מזרחית ליריחו וכך המקום נהפך לנגיש לכל אחד בכל עת.
דני בר טיולים וסגנון חיים www.danybar.co.il מדריך, יועץ ומתכנן טיולים בארץ ובחו"ל. פרטים באתר https://www.danybar.co.il/trip_planning/ או בפייסבוק https://www.facebook.com/DanysBarTravelWineAndDine
