המשוררת רותם שובל ממושב מי-עמי מרגישה שהקול שלה בשירים הוא הקול של נשים נוספות, שעוברות כמוה התפתחויות באימהות ובזוגיות. בריאיון היא מספרת על חיפושי דרך לבטא את עצמה, וזאת באמצעות שיטות שמקשרות בין הגוף והנפש. עכשיו היא יוצאת בספר שירים חדש ושמו "אי אפשרויות רבות"
תמיד מעניין לראיין אנשים צעירים, כי ניתן ללמוד מהם על תחומים חדשים ושיטות חדשות. בעוד רוב הדור המבוגר די מקובע באורח חייו ובקריירה שלו, הצעירים, לדעתי, מחפשים דרכים חדשות בחייהם. רותם שובל הכירה לי שתי שיטות: "התמקדות" focusing)) ו- קיטאידו.
רותם שובל נולדה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד להוריה, אליהו ורחל קפלן. אימה עסקה בחינוך בקיבוץ ואביה בענפים שונים. היא נשואה לאורי בן קיבוץ כפר החורש, והשניים מתגוררים מזה שבע שנים במושב מי עמי עם שלושת ילדיהם – אמיר בן אחת-עשרה וחצי, איילה בת תשע ושירה בת חמש. אורי מלמד היסטוריה ועוד מקצועות בשני בתי ספר דמוקרטיים, בחדרה ובזיכרון יעקב.
רותם למדה בבית הספר היסודי בקיבוץ, ובבית הספר התיכון האזורי של עמק חפר "שחר-מעיין". אחר-כך תרמה שנת שירות במרכז קליטה לעולים חדשים בטבריה. בצבא היתה מדריכת "מורן", יחידה שהיתה שייכת אז לחיל התותחנים.
"אחרי הצבא הכרתי את אורי," מספרת רותם, "ואנחנו יחד משנת 2003. נישאנו בשנת 2007. אני למדתי באוניברסיטת חיפה ריפוי בעיסוק, ועבדתי מספר שנים במקצוע זה." אבל רותם חשה שהמקצוע הזה לא כל כך מתאים לה, והיא חיפשה תחום אחר.
"התמקדות" focusing
"ה'התמקדות', פוקוסינג'," מסבירה רותם, "היא שיטה שגילה יוג'ין גנדלין. הוא בדק אצל אנשים שעברו טיפול פסיכולוגי, מהי הסיבה שחלק מהטיפולים מצליחם והאחרים לא. הוא גילה שלכולנו יש יכולת טבעית להתחבר לתחושות גוף עמוקות. ניתן להגיע למודעות גופנית פנימית, וממנה גם למודעות רגשית, רוחנית.
"את תהליך ההתמקדות יכול אדם לעשות עם עצמו או עם איש מקצוע. תשומת הלב של האדם בתהליך זה מתמקדת בתחושות הגופניות שקיימות בתוכו, ובאותו רגע, עולה בו מצב חיים שהוא נמצא בו, או נושא שמעניין אותו. החיבור לנוכחות הפנימית שלנו," ממשיכה רותם להסביר, "מאפשרת לנו להניע תהליכים, להתחבר לעצמנו ברמות יותר עמוקות. זה יכול לגרום לשינויים. זהו תהליך טיפולי של שינוי והתפתחות לכל דבר." 
רותם למדה שיטה זו, אבל היא לא מטפלת באחרים, אלא 'הרוויחה' באמצעותה שינויים בחייה. "הגעתי לקורס זה בתקופה שלא הייתי בטוחה מה אני רוצה לעשות עם עצמי בחיים. הייתי אז אימא לשני ילדים. השיטה התאימה לי כי גם קודם לכן אהבתי לעסוק במה שקשור לגוף, כגון מחול ויוגה. התמקדות חיברה אותי חזרה למקומות שעושים לי טוב, עזרה לי לברר לאיזה כיוון אני רוצה ללכת, חיברה אותי ליכולות שלי, למשאבים הפנימיים שלי. וגם החזירה לי את הכתיבה, אחרי תקופה ארוכה שהייתי חסומה."
הכתיבה
"אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי," אומרת רותם. "תמיד כתבתי שירים ולא פרוזה. השירים זרמו לי בטבעיות. כילדה הייתי ממלאת מחברות. כתבתי על חיים שמעסיקים ילדה – דברים שקורים בבית, עם המשפחה, מה שקורה בין חברות וכדומה. ובגיל ההתבגרות השתנו הנושאים בהתאם, כגון התאהבות ראשונה. המשכתי לכתוב במשך שנים."
לשאלה מדוע לא פרסמה יצירות שלה בעיתוני נוער, עונה רותם: "לא פרסמתי כי הייתי ביישנית. הכתיבה נשארה ביני לבין עצמי."
"התחלתי להראות לבן זוגי אורי שירים, וגם כתבתי לו," נזכרת רותם. היתה אפיזודה שהשפיעה עליה מאוד: "בשנת 2003 טיילנו עם תרמילים בהודו. שם כתבתי שיר לאורי והוא שם אותו בכיסו, עלה על אופניים ורכב מהאשרם שהיינו בו, לכיוון העיר הסמוכה. הרכיבה היתה דרך יער, ובעת הרכיבה השיר שלי עף מהכיס שלו ונעלם. אינני יודעת אם בזה ה'אשם', אבל אחרי החזרה מהודו התחלתי את לימודיי האקדמיים ו… הפסקתי לכתוב. חמש או שש שנים לא כתבתי בכלל, עד שהתחלתי ללמוד 'התמקדות', וזה החזיר לי את החיבור לעצמי, לגוף, לכתיבה."
באותו שלב היא עדיין כתבה לעצמה, ומדי פעם פרסמה משהו בפייסבוק, "אך עדיין לא התייחסתי לזה ברצינות. השינוי הגדול חל אצלי בשנת 2018. הצטרפתי לסדנת כתיבה בהוד השרון בהדרכת המשוררת והפובליציסטית מיה טבת-דיין. שם נכנסתי לכתיבה יותר ברצינות. באמצעות התמיכה של מיה ושאר המשתתפות בקורס הבנתי שיש לי קול, שיש לי מה לומר, שהיקף העבודות שלי עשיר מספיק כדי לערוך את השירים ולפרסם אותם.
"וככה התחלתי תהליך עריכה עם מיה. לפעמים היו לנו חילופי הודעות בווטסאפ ושיחות בינלאומיות, כאשר מיה שהתה בקנדה ובהודו. העבודה עם מיה היתה מעניינת ביותר, כי שיחותינו היו בנושאים הקשורים לחיים בכלל ולנשים בפרט – על אימהות, נשיות, מגדר. אלו נושאים שגם מיה מתעניינת בהם וכותבת עליהם שירים. לאחר כשנה וחצי או שנתיים של שיחות על השירים, הספר מוכן לדפוס."
וכמו כל היוצרים, אז החלה רותם לשלוח את כתב היד להוצאות ספרים שונות. חלק מהתשובות היו שליליות וחלקן חיוביות: "בחרתי בהוצאת 'עיתון 77' שגם מוציאה לאור ירחון מודפס. "העבודה עם אנשי ההוצאה נעימה וטובה," אומרת רותם, "הם קשובים ומפרגנים."
על הכתיבה שלה מעידה רותם: "הכתיבה שלי מאוד מחוברת לגוף, לתחושות, לרגשות. ניתן למצוא בהם חוויות של אימהות ושל מיניות, חוויית שעוברות דרך הגוף."
הספר החדש ייקרא "אי אפשרויות רבות", שיש בו משחק מילים כמובן. הספר מכיל שירים שנכתבו לאורך השנים האחרונות – שירים המתארים תהליכי אימהות שמתפתחת ומשתנה, זוגיות ארוכת – על כל העליות והירידות שבה וגם נושאים של נשיות, שמתגלה ומתעוררת מחדש באמצע החיים. "וכל זה מתואר באהבה, בכאב, בגעגוע ובתשוקה," לדברי רותם.
"אני רואה בי את השינויים," היא מעידה, "וגיליתי שיש משהו שקורה להרבה נשים באזור שנות הארבעים כמוני – אני בת 41 – משהו מתעורר מחדש, משהו מבקש להתגלות מחדש. אנחנו התקדמנו משנות האימהות המוקדמת ומתחילות להרים את הראש ולהסתכל מחדש על העולם. אנחנו מתחילות לחשוב 'מה אני', 'איפה אני'. יש רצון מחודש לחופש, לגילוי עצמי. יש גם תחייה של נשיות ושל מיניות קצת יותר בוגרת, קצת יותר כנה ופחות מתפשרת. אלו החוויות שלי, שהגיעו מתוך החיים. יש בהן קשיים באימהות, ויש גם משברים."
והנה אחת היצירות מתוך הספר:
דיוקן עצמי / רותם קפלן-שובל
אֲנִי כַּפִּיּוֹת מְקַרְקְשׁוֹת בַּמִּטְבָּח, כְּבִיסָה מְבֻיֶּשֶׁת בְּפִנַּת הַסַּפָּה, הָאָבָק
בִּמְסִלּוֹת הַחַלּוֹן, הַסְּפָרִים שֶׁהִתְחַלְתֶּם לִקְרֹא וְנוֹתְרוּ פְּתוּחִים, אֲנִי
נֵרוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּמְּגֵרָה, הָרִצְפָּה הָרְטֻבָּה מִדִּמְעָה, הַמִּטָּה הַמֻּצַּעַת, הָאֹכֶל שֶׁתֵּכֶף יִגָּמֵר, רְשִׁימַת הַקְּנִיּוֹת הָאֲרֻכָּה, אֱלֹוהִים שֶׁיִּשְׁמֹר, אֲנִי נֶפֶשׁ אֲבוּדָה בְּמִסְדְּרוֹנוֹת הַסּוּפֶּר, שִׁיר הָעֶרֶשׂ בַּשְּׂמִיכָה הַחַמָּה, רַק שֶׁהַשְּׁכֵנִים לֹא יִשְׁמְעוּ אֵיךְ פִּתְאוֹם פּוֹקֵעַ בִּי מֵיתָר, הָעֲיֵפוּת הָאֲפֹרָה, אֲנִי חִבּוּקֵי יְקִיצָה רַכִּים, סַבְלָנוּת – אִם לֹא תָּבוֹאוּ עַכְשָׁו לַשֻּׁלְחָן הִיא תִּגְלשׁ מֵעֵבֶר לַסַּף
שְׁאִיפָה, נְשִׁיפָה.
קיטָאידו
אבל רותם לא הסתפקה בזה, היא שוב חיפשה משהו שמקשר בין הגוף לנפש, ומצאה את שיטת ה- קיטָאידו, "זוהי אמנות תנועה," מסבירה רותם "שהתבססה במקור על אמנויות הלחימה היפניות.
פיתח אותה אדם בריטי בשם קן וֵייט. הוא עצמו למד במשך שנים רבות אומנויות לחימה שונות בבריטניה וביפן, מוריו היו מאסטרים גדולים בתחום. הוא חיפש איך לקחת תנועות שהיו במקור תנועות של לחימה, התגוננות והדיפה – ולהפוך אותם לתנועות שמאפשרות ביטוי, מפגש, חיבור של אנשים בלב פתוח. ובזה שונה שיטת קיטאידו מאמנויות הלחימה. בשיטה זו יש אלמנטים של תנועות מובְנות וגם תנועה חופשית ספונטנית במרחב. כל אחד מתרגל עם עצמו ויש גם תרגול בזוגות.
במושב מי–עמי
השירים של רותם נכתבו במושב, בבית, בשקט ובירוק. "למושב מי-עמי הגענו במקרה," מספרת רותם. "לאחר כשנתיים בהן חיינו בערבה, בקיבוץ גרופית, החלטנו לעבור צפונה. כתבתי בפייסבוק שאנחנו מחפשים מקום מגורים שקט, שלו וירוק, רצוי במושב לא גדול, וקיבלתי תשובה מאישה שלא הכרתי. היא הזמינה אותנו לבקר במושב מי-עמי.
"ביקרנו במושב ונשבינו. התרשמנו מהנוי היפהפה – הכול ירוק ופורח. מלבד השקט והירק יש במושב חיי קהילה פעילים, עם אווירה כמו של 'פעם'. בעצם אחרי שעברנו למי עמי, הפסקתי את עבודתי כמרפאה בעיסוק והתחלתי לכתוב שירים, גם בכתיבת תוכן לאתרי אינטרנט, וגם הדרכתי סדנאות כתיבה אינטואיטיבית."
ואז הגיעה הקורונה, שגרמה להפסקת פעילויות השיווק והקורסים. רותם לקחה על עצמה משרה חלקית כספרנית בספרייה האזורית של המועצה האזורית מנשה. "תמיד חלמתי להיות מוקפת בספרים. סבתי היתה ספרנית בקיבוץ ואני ביליתי שעות בספרייה. הייתי 'תולעת ספרים'." כך שגם במשרה חלקית זו, רותם לא מוותרת על הנאה בעיסוקיה.
הספר ותחושת השליחות
בימים אלו רותם שובל יוצאת עם קמפיין גיוס המונים (הדסטארט), כדי לגייס תמיכה כספית שתביא להוצאה לאור של הספר.
"אבל הכסף אינו הסיבה היחידה," אומרת רותם "בחרתי לשתף אנשים אחרים, בעיקר נשים, לאפשר להן לקחת חלק בפרויקט, כי הבנתי שהקול הזה הוא לא רק שלי, הוא גם של נשים אחרות. בשירים שלי יש נושאים שלא מדברים עליהם בהכרח, ונשים לעתים מרגישות לבד. יש לי תחושת שליחות בהוצאת הדבר לאור. אם מישהי תקרא שיר שלי ותמצא מעט נחמה בזכותו, תרגיש פחות לבד לרגע, אזי אני עשיתי את שלי."
וזה מה שכתבה העורכת מיה טבת-דיין, על ספרה של רותם:
"ספר ביכוריה של רותם שובל בוחן באומץ ובכנות את סיפור האימהות והזוגיות, מנקודת מבטה של אם בראשית דרכה: הוא מתחיל בתשעה חודשים ובלידה, נפקח אל גילויי הילדות הצעירה, ואז מתנפץ על גדותיה של האהבה – זו שאין לה אפשרות, זו שעומדת מול הילדים והמשפחה, זו שמוזגת חיים אל תוך החיים אבל מאיימת על כל מה שנבנה, כמו גם על זהות הכותבת.
הפואטיקה של שובל ישירה, שואבת מעולם הטבע, בעלי החיים, ועונות השנה, משחקת בשפה כבמגרש משחקים מענג, מדיטטיבית לעיתים, אירוטית לפרקים, ובעיקר ובעלת הבחנות מפוכחות על היות אישה בשלב החיים התובעני, שבו החיים בשיא תנופתם ובשיא מוגבלותם: ובזה כוחה, זו שירה שמתקיימת על הגבול של כל מה שבלתי אפשרי ושהכרחי באותה הנשימה."
למעוניינים – ניתן להיכנס לאתר ה"הדסטארט" בלחיצה כאן
