הקול בראש

לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות

הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא ספר ילדים רגיל. הוא ספר שמבוסס על עיקרון "הפסיכולוגיה החיובית" שמתמקדת בחקר האושר, השמחה והשפעתם על החוסן הנפשי והפיזי. מסרים שבעידן פוסט קורונה חשובים מאי פעם.

מחברת הספר היא רובי פורת שובל, שעובדת כבר שלושה עשורים כשחקנית, מחזאית ותסריטאית. מתוך ניסיונה המקצועי היא מעבירה בספר את החשיבות שבצחוק ובריקוד ככלים לשחרור הורמון שתורם להעלאת מצב הרוח ולשיפור הבריאות.

זוהי הפעם הראשונה שאת כותבת ספר לילדים – האם זה בגלל שאת סבתא?

"הסיבה העיקרית שכתבתי את הספר הזה היא שאין כיום על המדף ספר ילדים שעוסק בנושא החשוב הזה של פסיכולוגיה חיובית לילדים, ובמיוחד באמצעות הקשר המיוחד בין סבתא לנכד. זוהי אהבה מסוג אחר, שלא תלויה בדבר. קשה להבין את העוצמה שלה עד שחווים אותה באופן אישי.

"מדובר בספר ראשון שלי לילדים שנועד להפוך את הילד לשמח ולעזור לו להתגבר על הבעיות ועל הפחדים שלו. במהלך הכתיבה שלחתי את מה שכתבתי לפסיכולוג ילדים כדי לדייק במסר שאני מעבירה כך שייגע בכל ילד וילדה. אני כותבת המון שנים, אך במהלך כתיבתו של הספר נחשפתי לעולם הקסום של הילדים – עולם חדש ומקסים בעיניי."

כיצד הצלחת להתחבר לעולם הזה, מלבד העובדה שיש לך נכדים?

"אני בעצמי כמו ילדה קטנה. אני פוחדת מחושך ומשאירה אור בבית בכל פעם שאני יוצאת להצגה. אני חוששת לשוב לבית חשוך," היא מספרת בחיוך. "הסברים לוגיים לא יועילו לילד שמפחד והאמת שבהקשר הזה הם לא עובדים גם עליי. כשילד מבוהל, עלינו לנסות לעזור לו להתגבר על הפחד – לא לשלול אותו. הרבה ילדים חוששים ממפלצות, עלינו פשוט להדליק להם את האור ולהראות להם שהמפלצת פוחדת מהם יותר וכשמדליקים את האור היא בורחת.

"בספר שלי אני כותבת בגובה העיניים. אני מספרת את הסיפור בצורה ריאליסטית וציורית כשאני מספקת פתרון שילדים יכולים להבין ולהכיל – בשירה ובריקוד. סבתה של גיבורת הספר שרהיה, מקנה לה כלים להתמודד באמצעות שיר וריקוד מדבק. שרהיה מגיעה לגן מלמדת את כולם וגורמת לילדים לחבור לחברתה אלה-לי שחווה חרם, באמצעות שמחה, צחוק וריקוד."

היא קראה את הספר?

"עדיין לא. זאת הפתעה."

את יכולה לשים את האצבע במה הסבתאות שונה מהורות?

"וואו, זה משהו אחר לגמרי. כשאתה הורה ומטפל בילד, אתה כמו אדם שמטפס על הר ועושה את זה עם תרמיל על הגב שמכיל משכנתא, קריירה, לחצים גדולים ואז אתה כמעט לא עוצר לראות את הנוף. לעומת זאת, כשאתה סבא אתה ניגש לילדים ממקום הרבה יותר משוחרר ופשוט נהנה מהקשר הזה."

לדבריה, "החברה מכינה את הנשים כל הזמן לאימהות – בספרים, במחזות, במערכת החינוך, אבל דווקא על סבתאות כמעט לא מדברים. כשנכנסתי לעולם הסבתאות הרגשתי כמו מישהי שפותחת את דלת הקסמים ומגלה עולם מופלא."

שחקנית זה מקצוע?

רובי פורת-שובל הייתה האישה הראשונה שהנחתה תכנית אירוח משלה (רובי) בערוץ 2. "אני זוכרת שבחנו לתוכנית מאות שחקניות ועיתונאיות. כל מי שחשב שהוא יכול להחזיק תכנית שלמה על נושא מסוים," היא נזכרת. "אחרי שהודיעו לי שנבחרתי, שלחו אותי לאופרה ווינפרי ללמוד איך להגיש את התוכנית. התייחסתי לזה כמו לתפקיד נוסף שעליי ללמוד, כולל ספר ענק של הוראות שהיה עליי ללמוד. סדרות הריאליטי והאירוח שרואים היום בטלוויזיה שואבות מהתוכנית שלי שהייתה חלוצה אמיתית."

בזמנו ספגת הרבה אש מהמבקרים, שחלקם טענו שהתוכנית היא צהובה.

"נכון. התוכנית הייתה פופולרית מאוד, ולכן משכה הרבה תגובות – לטוב ולרע. כל דבר הקצינו מאוד, למשל אם ראיינתי בעל מכה, התייחסו אליי כאילו אני מעודדת את התופעה. היו המון ריקושטים. למרות שבאתי מתיאטרון ונחשפתי לביקורות שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי באותה תקופה, שבגלל הריקושטים האלה זכורה לי כתקופה לא טובה."

לרובי קריירה מרשימה מאוד בטלוויזיה ובקולנוע – שבין היתר כיכבה בסדרות "אמאל'ה", "הישראלים", "עספור", "בתאל הבתולה", "פצועים בראש", "סוף העולם שמאלה" (גם שותפה לכתיבה), "אחד משלנו", "מלך של קבצנים", "גט", "שבעה" ואחרות… רובי שחקנית ומחזאית בתיאטרון "הבימה" זה 25 שנים.

קריירת המשחק המרשימה של רובי לא ממש עשתה רושם על אמא שלה שרצתה שלבתה יהיה מקצוע עם קרן השתלמות, לכן הלכה רובי ללמוד במקביל גם עבודה סוציאלית. "בבית שממנו באתי משחק לא נחשב למקצוע," היא מספרת ומוסיפה: " עדיף היה לעבוד בתל ברוך מאשר לעבוד כשחקנית."

עד כדי כך?

"כן. אני תמיד צוחקת שגם אם הייתי מביאה לאימא שלי את נשיא ארצות הברית היא לא הייתה מתרשמת, כי היא הייתה שואלת: 'הוא עובד? מה זה? רק ארבע שנים? זה לא רציני בתי, את צריכה גבר עם קביעות, עם תלוש משכורת וקופת גמל'. אגב, לא רק אני הייתי צריכה ללמוד עבודה סוציאלית כדי לקבל את האישור של אימא שלי – גם אחותי שהיא זמרת אופרה הייתה צריכה לקבל תעודה של אחות, לפני שיכלה לפצוח בשירה. זאת הייתה דרישת הסף במשפחה: לימודים של מקצוע מכובד עם תעודה."

ובכל זאת את לא ויתרת על המשחק.

"ברור, מגיל קטן הייתי בכל ההצגות, לא נר ראשון אלא השמש. הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית בשביל אימא שלי ואף עבדתי 6 שנים עם נוער בסיכון, אבל המשחק בער בי, אז הלכתי ללמוד משחק. אימא שלי כל כך התביישה כששאלו אותה מה אני לומדת היא אמרה פסיכולוגיה – העיקר לא להגיד משחק. במרוקו לא היה דבר כזה תיאטרון. היו רקדניות בטן, שהיו מעשנות רחמנא ליצלן. אני גם מעשנת, למרות שליד אימא שלי לא העזתי לעשן."

למרות שהיא עזבה את העבודה הסוציאלית, נדמה שהעבודה הסוציאלית לא עזבה אותה. היא מלווה אותה בכתיבה ובמשחק כשהיא זועקת את זעקתן של הנשים הבדואיות והנשים החרדיות או נשים שעברו התעללות. "התיאטרון שלי הוא לא מחזמר קליל שאתה נכנס אליו ויוצא ממנו בלי לחשוב על מה שראית," היא אומרת. "ההצגות שלי גורמות לאנשים לחשוב וגורמות לשיח ציבורי שמציף את הנושא. עד היום אני שומעת נשים שבאות אליי ואומרות לי שהן זוכרות הצגה שלי שראו לפני 20 או 30 שנה."

בימים אלה מופיעה רובי בהצגה שהיא כתבה: "מלון סוף העולם" ב"הבימה". ההצגה מתרחשת במוטל שמעוצב בסגנון צרפתי. מטחי הקטיושות מבריחים את האורחים מהמוטל של מישל ונותרים בו הקונסיירג' – שחולם להיות מייק ברנט, כתב טלוויזיה, נערה בהיריון לא רצוי שממתינה ללידה, זמרת שנסונים צרפתים ובעלת המוטל המכונה "רפול" בשל הפרנסה שמצאה במלחמה: איסוף נפלי קטיושות

"בהצגה הזאת אנשים צוחקים מאוד כאילו באו לקומדיה כשבמקביל הם בוכים את נשמתם," היא מספרת. "ההומור והכאב שזורים זה בזה בכל מחזותיי כי כדי להעביר מסר רציני אני חייבת להביא את הצופה אליי, והומור הוא דרך נהדרת לעשות זאת."

שואבת השראה מהחיים

את נחשבת לאישה חזקה – מה נותן לך את הכוח?

"אין קשר בין הדימוי לבין המציאות, בתוך תוכי אני עלה נידף שזועק את זעקתן של נשים בכל המחזות שלי. הזעקה היא מתוך כאב ולא מחוזק. גם כשאנשים פוגעים בי אני לא מאחלת להם רע, אלא שולחת אליהם אהבה כי איפה שיש אהבה אין מלחמות, אין קנאות ואין חרמות. על זה בדיוק מבוסס הספר שכתבתי. הפסיכולוגיה הקלאסית מאמינה שכדי לרפא פצעים צריך לפתוח אותם עד כאב. לעומתה, הפסיכולוגיה החיובית בודקת את הקשר בין השמחה לבריאות שלנו. כשחקנית למדתי שברגע שאני עושה תנועות מסוימות בגוף, מצב רוחי

משתפר ואני שמחה. למזלנו הגוף שלנו לא יודע להבדיל בין צחוק אמיתי לצחוק מזויף והוא משחרר את הורמון השמחה, לכן חשוב להרבות בצחוק כי זאת התרופה הכי טובה."

גיבורת הספר "לשרהיה שיר שמח" מספרת לסבתא על חברתה אלה-לי שהיא עצובה כי עשו עליה חרם ואין לה חברים. "אין טראומה יותר מחרם על ילדים," אומרת רובי, שמעידה שעשו עליה חרם בכיתה ז' שנמשך 20 דקות בלבד, אך הוא נצרב בתוכה עד היום. "הייתי מנהיגה טובה עם חברות טובות שעוזרת לכולן ובכל זאת חוויתי חרם."

איך התמודדת?

"באתי למורה ואמרתי לה שהיא צריכה לעשות שיעור חברה על חרם. זה לא מובן מאליו שילדה בת 12 תיזום שיעור בנושא הזה. זה עזר, בסוף השיעור החברות התנצלו ועד היום אנחנו חברות טובות."

בספר של רובי אין מורה שמסבירה לילדים את השלכות החרם. במקומה בתפקיד המבוגר האחראי נמצאת הסבתא שמסבירה לנכדתה אילו תנועות היא צריכה לעשות בגופה כדי להיות אדם שמח. את אותן תנועות אפשר לראות אם סורקים את הברקוד שמצורף לספר.

"התנועות האלה הן כמו אקמול וזה עובד נהדר," היא אומרת.

מהיכן ההשראה לספר?

"כמו כל דבר שאני כותבת עליו אני שואבת השראה מהחיים. במחזה 'מלון סוף העולם' שם הדמות הראשית הגר, כשמה של הבת שלי והעלילה בהשראת סיפור בריחתה של משפחתי לישראל בעליה בלתי לגאלית. במחזה הבא שמו של נדב בני מככב. ההשראה לספר הילדים דווקא נובעת ממה שאני שומעת בתקשורת על ילדים שחווים חרם או התעללות, זה קורע את ליבי. הספר שלי הוא ספר הדרכה להורה ולגננת והוא מלמד איך לגרום לילד להיות שמח."

איך התגובות לספר?

"וואו, תגובות נהדרות. אנשים שקראו את הספר אומרים שהוא מקסים ושימושי. עברו על התכנים של הספר אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים של ילדים ומדריכי NLP, כדי לחזק את המסרים החיוביים שבספר."

מה היית רוצה שיקרה עם הספר?

"הייתי רוצה שהוא יצטרף לכל סל תרופות כי הצחוק הוא התרופה הכי טובה. כל מי שיעשה את התרגילים שמופיעים בספר יראה שהוא במקום הרבה יותר טוב."

בתקופה שבה ילדים מוקפים במחשבים יש להם עדיין משיכה לספרים?

"בוודאי. אין חוויה שמתקרבת בכלל לקריאה מספר מודפס. יש הבדל גדול בין חווית הקריאה של ספר בדיגיטל לבין אותו ספר כשהוא מודפס, וזה מוכח במחקרים. כמה שנים בבניין בו אני גרה ואני עדיין מקבלים עיתון מודפס עד הדלת. אני לא מוכנה לוותר על החוויה הזאת למרות שהכול כתוב באינטרנט. יש משהו בחוויה של קריאה מדף שהיא שונה לחלוטין, וזה תקף עוד יותר בספר ילדים בו אתה יכול לשבת עם הילד שלך, או הנכד."

ובהתייחס לעידן ה"Me Too", במאים הטרידו אותך?

"לא ממש כי לא נתתי להם הזדמנות. כשבמאי ניסה להטריד אמרתי לו מיד: 'מותק התבלבלת. אני בתפקידי בזכות כישרוני ולא בחסד שאתה רוצה לקבל, לכן אם תעז שוב להטריד אותי, אתה לא תעבוד יותר."

נושא ההטרדות הוא באמת בעיה קשה והוא נובע בין היתר מכך שהשלטון והכוח נמצאים עדיין בידי גברים, כמו בג'ונגל בו החזק רומס את החלש, לכן אני חוזרת ואומרת שאישה שתשדר עוצמה – לעולם לא תותקף על ידי גבר. רק כעשרה אחוז מתפקידי המפתח בתעשייה מאוישים על ידי נשים וכשאישה תופסת משבצת שנחשבה למשבצת גברית, מייחסים לה מיד תכונות גבריות כמו: יש לה ביצים, גבר גבר… עד לא מזמן רוב הכותבים היו גברים והם ידעו לכתוב רק למושא התשוקה שלהם, שהיא בחורה בת 20 או לאימא שהם ינקו ממנה. רק ברגע שנכנסו נשים לתפקידי מפיקות, בימאיות וכותבות התחילו להיות יותר תפקידים לנשים במגוון יותר רחב. במקום להגיד 'אכלו לי, שתו לי, אין תפקידים לנשים' אני יושבת וכותבת בעצמי את התפקידים שאני רוצה לשחק."

לסיום, יש משהו שאף אחד לא יודע עלייך ואת רוצה לספר לנו עכשיו?

"כן, אני טכנופובית. מכשירים מכניסים אותי ללחץ שאני לא יודעת להסביר אותו. אני רואה מכשיר עם יותר משני כפתורים ואני נכנסת ללחץ. אני לא מסתדרת עם אף מכשיר בבית שלי. אני יודעת למלא את מכונת הכביסה, אבל ממש ללחוץ על הכפתור זה רק בעלי."