יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 11 21 150046

הקרב על עין הבשור

7 דק' קריאה

שיתוף:

כמה חודשים לפני ה-7 באוקטובר פקד את עין הבשור גל של גניבות * חברי המושב התארגנו והקימו כיתת כוננות שמנתה 78 אנשים * זה גם מה שהציל אותם באותה שבת ארורה וגם המון המון מזל * לדין ליכטמן לא היה נשק אז הוא יצא לקרב עם גרזן * חברי כיתת הכוננות עם רק 4 נשקים ארוכים ומאות אקדחים הצליחו לפגוע במחבלים ולהניס אותם מהמושב

*תמונה ראשית: דין ליכטמן – היום כבר עם נשק, מראה את הגרזן. צילום: עדי שוח

שני קרבות קשים התחוללו בעין הבשור. הראשון הוא הקרב נגד מחבלי החמאס בשבת הארורה בשביעי באוקטובר והקרב השני הוא הקרב על הצלת החקלאות.  

הקרב הראשון מול מחבלי החמאס על גדרות היישוב הסתיים עוד באותו יום. המחיר הגדול ששילמו בחייהם תושבי  יישובי העוטף סביבם הוא קשה מנשוא, איחויי השברים ייקח עוד זמן רב והצלקות יישארו לתמיד. הקרב השני על הצלת החקלאות הוא הקרב אליו מתעוררים כל בוקר מחדש תושבי המושב והם נחושים לנצח גם בקרב הזה. 

בוקר שבת, השביעי באוקטובר, התחיל באזעקות. התושבים במושב רגילים לאזעקות ולטילים, וכפי שציינו כמה החקלאים: "בעין הבשור למזלנו אין הרבה טילים". הפעם כמות האזעקות הייתה גדולה מתמיד והם הרגישו שמשהו חריג קורה. 

דין ליכטמן סיפר: "הייתי עם שמונת התאילנדים בחממה. כמות האזעקות הביאה אותי להזכיר להם את הנוהל- לשכב על האדמה עם ידיים על הראש וקיוויתי שתיכף הכל יעבור. בינתיים החברה שלי מתקשרת  ומספרת שהיא פוחדת להיות לבד והלכה לבית של חברים שיש להם ממ"ד." 

מתחילים הדיווחים על חדירות והרבש"ץ נכנס לפעולה. מזלם הגדול של תושבי עין הבשור הוא כיתת הכוננות המוגדלת.  

יפתח גפנר, תושב המושב וחוקר מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, סיפר: "הקמנו את כיתת הכוננות המוגדלת לפני כמה חודשים בעקבות כמות גדולה של גניבות חקלאיות של בדואים. מכת הגניבות הקשה של רכבים נמצאה בדיעבד המזל הגדול של תושבי עין הבשור. וכך קורה שבהודעת ווטסאפ אחת קופצים ברגע 78 אנשים שמתורגלים לסקל גניבות רכבים."  

באותה שבת, הרבש"ץ פרסם בקבוצת הווטסאפ שיש חשש לחדירה, אך בשלב הראשון אף אחד לא לקח את ההתרעה ברצינות. דין ליכטמן מסביר: "כולם רגילים משנים קודמות, שכל פעם שיש התרעה על חשש לחדירה, ואז מתברר שזה שני פועלים עזתיים שנכנסו, לפעמים יש למישהו מהם גרזן או אקדח חלוד, פעם היה גם קאלץ' ישן, אבל זה תמיד היה אירוע שהצבא בלי מאמץ מיוחד מסיים אותו במהירות וכולם חוזרים לשגרה." 

הפעם ההתרעות הלכו והתגברו. דין וזאביק ליכטמן החליטו לשלוח את התאילנדים הבייתה, כי לא ברור מה התאילנדים שומעים מחבריהם ביישובים האחרים. עדיין הייתה תחושה של "לתת לתאילנדים תחושת ביטחון" ולא חשבו על סכנה ממשית.

מושב עין הבשור על רקע פטריות העשן
7.10.23 – מושב פסטורלי ועשן המלחמה. צילום: רוני נתן

השער נסגר 2 דקות לפני הקרב 

הבית של משפחת ליכטמן הוא הראשון ליד שער היישוב, החממות בהם עבדו נמצאות מאחורי הבית. את התאילנדים הם מכניסים הביתה. דין רואה את הרבש"ץ סוגר את שער היישוב. היה זה בשעה 7:51. שתי דקות לאחר מכן הגיעו המחבלים על טנדרים לשער הסגור. הרבש"ץ מספר לדין שהפעם ההתרעה רצינית. אחר כך הוא שואל את דין אם יש לו נשק, אך לדין יש בחצר רק מוט ברזל וגרזן. הרבש"ץ מבקש שיחזיק איתו את שניהם ויישב בבית להשגיח על אביו והתאילנדים. עדיין לא מאמינים שזה רציני, אבל אז מתחילות להגיע התמונות בווטסאפים על הטבח באופקים, שדרות ובקיבוצים.  

הרבש"ץ והסגן שלו פורסים את האנשים לאורך הגדרות של היישוב. החברים שנמצאים בשמירה לאורך גדר היישוב מתחילים לדווח על טנדר גדול עם חמושים רבים לבושים בשחור מתקדמים בנסיעה מהירה לעבר שער המושב, חברים אחרים מדווחים על אופנוענים חמושים המגיעים מכיוון אחר בנסיעה מהירה לכיוון המושב.  

ואז מגיעה הודעה קולית של הרבש"ץ באותה קבוצה והוא אומר בקול שקט אך נחרץ: "כל מי שיש לו נשק תבואו מהר לשער הקדמי של המושב, הם כאן". חברי כיתת הכוננות הגיעו במהירות, אלעד גפנר היה מהראשונים שהגיעו, גם אלו שלא היה להם נשק, הצטרפו במטרה לעזור במה שאפשר. לדוגמה, דין ליכטמן לקח גרזן ורץ איתו, כשהמחשבה היא על אבא שלו שנמצא בתוך הבית הראשון. הרבש"ץ ניהל  את ההיתקלות. המזל היה שהרבש"ץ והצוות ידעו כמה דקות קודם שהמחבלים בדרך והיו מוכנים לתקיפה, השער כבר היה סגור. היה קרב יריות מהרובים והאקדחים שהיו לחברי כיתת הכוננות. אלעד גפנר נפצע בכתף ומאוחר יותר ספג פציעות נוספות.  

למחבלים היו קלאצ'ים ורימונים. תוך כדי הקרב ירה אחד המחבלים ארפיג'י שכוון במטרה לפוצץ את השער אך למזלם הטיל החטיא, עף מעליהם ופגע בעץ. היה ממש קרב. סגן הרבש"ץ הביא את הרכב לפנות את הפצוע. 

המחבלים עשו עבודת הכנה, זה לא סתם שהם בחרו להיכנס מהשער הקדמי שאמור היה להיות פתוח, הם ידעו שבקרבת השער נמצא מחסן הנשק של הרבש"ץ וכיוונו לשם. הם ידעו שהבתים הראשונים הם כולם של וותיקי היישוב שהם כולם מבוגרים.

Screenshot 2023 11 21 150110
המושב על רקע המלחמה. צילום: רוני נתן

בשער האחורי 

למזלם של תושבי עין הבשור, מחבלי החמאס איבדו את מרכיב ההפתעה. הקרב הקשה על השער הסגור, גרם למחבלים להמשיך לאורך הגדר ולנסות למצוא פרצה ממנה יוכלו לחדור למושב. אחד מחברי כיתת הכוננות ראה אותם מתקרבים לגדר והחל לרוץ לכיוונם לירות עליהם, כשהמחבלים רבים ומחומשים.  אפשר לראות את סימני הקרב בחממות הראשונות בכניסה למושב שהן מחוררות לגמרי. הם ירו בלי סוף ואותו הבחור, כל פעם משפר מיקום וממשיך להילחם.  

חשוב להגיד שבכיתת הכוננות כולה היו רק ארבעה נשקים ארוכים וכמה עשרות אקדחים אישיים, איתם ניהלו את הקרב בשער. הבחור שנלחם מהגדר, קיבל גם הוא כדור בכתף. בניתוח לאחר הקרב דיברו על האינסטינקט שלו להילחם במצב הזה. בינתיים חברי עין הבשור בקרב בשער מצליחים לפגוע בכמה מחבלים, לא ברור לגמרי כמה מחבלים נפגעו, אך מה שברור שהחולייה הזו מתחילה להתקפל.  

כשהמחבלים התקפלו, יפתח גפנר, האח הגדול של אלעד הגיע עם הרכב שלו כדי לפנות את אחיו שנפגע לבית החולים. הוא לוקח אותו והם מתקדמים דרך השער האחורי של היישוב, בדרכי כורכר במטרה לצאת לכיוון סורוקה. בהמשך הדרך, יפתח קולט מולו שישה טנדרים עם מחבלים, כמו אלו שפגשו בשער היישוב ועוד כמה אופנוענים.  

המחבלים מתחילים לירות לכיוונם ויפתח באינסטינקט בורח ברוורס במהירות גבוהה, כאשר שני אופנוענים בעקבותיו. הוא נסע כך מרחק גדול מאד והצליח לאבד אותם. הרכב שלו מרוסס בכדורים ושובק חיים. הם מתקשרים לרבש"ץ ששולח את כיתת הכוננות לשער האחורי ומזמינים אמבולנס. 

לבסוף האחים גפנר מצליחים להגיע לשער האחורי, משם האמבולנס מפנה את אלעד לסורוקה. כשנגמר הקרב בשער האחורי, כל חברי כיתת הכוננות מתחילים לעשות סריקה בכל המחסנים והחממות. החשש הוא שמא הצליחו להיכנס מחבלים לשטח היישוב מנקודה אחרת שאף אחד לא ראה. זהו שטח גדול עם המון מחסנים וחממות ובנוהל צבאי עושים טיהור.  

רוני נתן מעלה רחפן במטרה לאתר מחבלים במידה ונכנסו. הם מתחלקים לקבוצות, הומור שחור בשפע ובעיקר ההבנה שכל אחד מהם יכול להיהרג. עמית צוחק על דין שכל מה שיש לו זה גרזן, המוטיבציה של כולם זה לשמור על הבית. ודין מספר שלמרות שהפך מושא לצחוק, הוא חשב איך בזכות הגרזן יוכל עוד רגע אחד לפני שיירו בו לעכב את המחבלים ולאפשר להורים שלו להיכנס לממ"ד.  

הסריקה לוקחת זמן. כולם מכירים אנשים מהמושבים והקיבוצים סביב, שומעים מה קורה ואז מגיעות ידיעות על הטבח במסיבה ברעים, קשה מאד לתפקד. רוני נתן, שבנו נמצא בכיתת הכוננות בקיבוץ עין השלושה, מספר על  מכתב פרידה שכתב לו בנו ועל המתח מורט העצבים למשך שעות רבות שלא היה קשר איתו. השמועות על כמות ההרוגים ביישובים סביב מקשה על התפקוד.  

לאחד החברים יש משפחה בניר עוז והוא שומע על הטבח הנורא שנעשה שם. פטריות העשן שעולות מסביב במרחב מבהירות גם הן את גודלו של האסון. הסריקה הסתיימה ואת המציאות החדשה שנוצרה קשה לעכל.  

לתושבים בעין הבשור חשוב לציין שהתמזל מזלם, מה שנראה בחודשים קודם לכן כמפגע קשה – גל הגניבות שפגע במושב – הוא גם זה שהציל אותם. מכת הגניבות הקשה שסבלו ממנה, הביאה לכך שהם היו ערוכים בכיתת כוננות גדולה, ואף היו מיומנים בפעולה מהירה ומשותפת, למרות המחסור בנשקים ארוכים.  

כולם מספרים על חברי כיתות הכוננות בכל הקיבוצים מסביב, שעשו עבודה הרואית ונלחמו לאורך זמן ובגבורה. כיתות כוננות סטנדרטיות, קבוצות קטנות מאד של אנשים עם ציוד מתיישן ומעט מאד נשקים ארוכים, שנלחמו בגבורה עילאית כנגד המוני חיות אדם המצוידים בנשק רב, רימונים, מטענים וארפיג'י, במציאות בה על הנייר לא היה להם שום סיכוי. הכאב הגדול על מה שקרה ביישובי הסביבה לא מרפה.  

תושבי עין הבשור פונו ברובם למלון וורט  באילת.  

רוני נתן סיפר על הימים הראשונים במלונות באילת,  על השבר הגדול של כולם, כל כך הרבה כאב היה שם. בכל פעם שפגשנו מישהו מהיישובים הסמוכים שאלנו מה קורה במשפחה הקרובה שלך וחלק מהתשובות היו נוראיות. כל כך הרבה אנשים נרצחו ונחטפו."  

נתן תיאר את הפחד לדבר עם אנשים ובעיקר, את הרצון מצד אחד להתקשר לחברים ולדרוש בשלומם ובשלום משפחתם, ומהצד השני חוסר היכולות להכיל תשובות קשות. רוני מספר שלמשך שבועיים בחר לא להתקשר לאף חבר בטלפון, שמא מישהו אחר יענה לטלפון ויגיד שהחבר איננו.  

כולם כואבים ודואבים אבל עין הבשור הוא מושב מגובש. יחד הקימו חמ"ל שמנהל את כל ענייני הקהילה במושב ובאילת, חינוך, פנאי, ניהול התרומות, הדאגה והתמיכה לכולם, הסעות הלוך חזור מהמושב לאילת והכל בהתנדבות מליאה.

מתנדבים בחקלאות
מתנדבים בחקלאות במושב עין הבשור. צילום: משה חברוני

הקרב על החקלאות 

תושבי עין הבשור רואים שני תפקידים מרכזיים בחיים במקום בו הם נמצאים. "התפקיד שלנו כאן," הם אומרים,  "הוא לשמור על הגבולות ולהיות חלק מהדאגה לביטחון התזונתי של מדינת ישראל. זהו אזור חקלאי. בנוסף לטבח הנוראי ורצח של יהודים, לחמאס הייתה מטרה לפגוע בחקלאות, לפגוע בייצור המזון למדינת ישראל וכך הם פעלו. ירו בפרות, פגעו בשעוני חשמל של לולים, שרפו חממות וגם שחיטת התאילנדים, באה לשרת את אותה מטרה לעשות נזק גדול לחקלאות." 

מיד לאחר האירוע התאילנדים באופן טבעי נכנסו ללחץ נוראי ופחדו. תושבי עין הבשור ניסו לספק להם את הביטחון המקסימלי במסגרת הנסיבות. דין ליכטמן סיפר שהיו לו שמונה תאילנדים והוא הציע להם לישון ביחד איתו בבית הוריו שיש בו ממ"ד. במשך כמה לילות דין ישן איתם ביחד באותו החדר, אך זה לא עזר, הפחד שלהם רק התגבר. ככל ששמעו יותר על הזוועות שנעשו בחבריהם, הם רצו לעזוב.  

תוך יום נראה היה שזו רק שאלה של התארגנות וברגע שיוכלו לצאת מהאזור הם יעשו זאת, וכך היה – בכל יום עזבו שני תאילנדים. לאחר כמה ימים נשארו במשפחת ליכטמן ארבעה תאילנדים. התמונה הייתה דומה גם בכל המשקים האחרים במושב, כולם נשארו עם חצי מכמות התאילנדים ופחות.  

תושבי עין הבשור ישבו לטכס עצה, איך יישמרו את החקלאות שלהם, איך ינצחו גם בקרב הזה הקרב על שימור החקלאות. המחשבה הייתה שישראלים לא יסכימו לבוא לעבוד בחקלאות, בוודאי לא בעוטף ובוודאי לא בימים כאלו. בימים הראשונים, החקלאים אכן היו לבדם במערכה הזו, עדיין לא הייתה ההתארגנות של "השומר החדש", "לקט ישראל" ו"אחים למשק" שיש כיום.  

האחים לבית ליכטמן מספרים כיצד פנו לחברים אישיים ואלו התגייסו לעבודה בחקלאות ועבדו איתם כל יום למשך שעות רבות. אחרי כמה ימים הם הבינו שאפשר לעבוד עם ישראלים, שהמשק לא ייסגר. למשפחת ליכטמן יש ארבעים דונם של עגבניות שרי. מסביב יש בעין הבשור מאות רבות של שטחים חקלאיים שכולם צריכים המון ידיים עובדות.  

המשפחות ירדו ברובן לאילת ואילו החקלאים שנשארו במושב, מספרים שהם לא נותנים לאירוע לחלחל לתודעה. העבודה בחקלאות והצורך המיידי לקטוף לגזום, מחייב לתפקד. לפעמים בערב, חוזרים המראות של אותה שבת ארורה, אבל למחרת צריך לצאת למשק שוב לעבוד וזה מקור הכח שלהם. 

התקווה בעין הבשור שהמדינה תיצור במהרה פתרון להחזרת החקלאות  לתלם, מקווים שיהיה מתווה חדש ומהיר עם עובדים זרים. הם כמובן כולם שמחים על תכנית המלגות לסטודנטים שזה נחמד, אבל לא יכול לתת מענה מלא לאורך זמן. חלק גדול מהחקלאים עדיין לא השתלטו על נזקי העבר שעשו הבדואים, החוסר בידיים עובדות קשה ורואים גם חממות שחלק מהחקלאים לא הצליחו לשקם. יחד עם זאת, הם משמיעים קול נחרץ וברור "אנחנו פה בשביל להישאר". 

כמות המתנדבים היא גדולה והכרת התודה של תושבי עין הבשור היא עצומה. האמירה של כולם היא שרק בזכות המתנדבים הם ממשיכים להחזיק את המשקים. הם אסירי תודה על כך שזו לא סתם עוד התנדבות, הם מודים מאד לאנשים שבאו לעבודה פיזית קשה שהם לא מורגלים בה, אנשים באו לאזור מלחמה.  

יפתח גפנר מסכם: "כמו שההורים שלנו בנו בשנת 1982 מושב לתפארת, כשהיה כאן קודם רק חולות, כך אנחנו נבנה ונשקם את כל יישובי העוטף," ואני אוסיף  שיישובי העוטף היו המגן החי של כולנו ואנחנו מחויבים לבוא ולעזור להם."

תגובה אחת

  1. גאה בכם תושבי עין הבשור ובמיוחד בדין ליכטמן,שכמו אביו הגיבור נושא אות מלחמת יום כיפור,כך גם הוא גיבור שיצא להלחם ,אפילו רק עם גרזן.
    ולמען ההגינות,אספר :אביו של דין ליכטמן ,הוא בן דודי.אמא שלו נעומי,הצילה את אחותה הקטנה ,בזמן מלחמת העולם,השואה ,וזאת האמא שלי ,חדווה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן