כשהבריחות מהגדר כבר לא היו דבר שכבשגרה, שלושתנו, ההולכים על שתיים, הבנו שמשהו פה משתנה לרעה. ניסינו כל מיני טיפולים וכל מיני כדורים. ניגשנו לווטרינר לא מעט פעמים. התנחמנו בזה שנתנו לכלב את החיים הכי טובים שיכול היה לקבל
אני זוכרת שהוא הגיע אלינו. יום שישי בצהריים. אני בדיוק חזרתי מהעבודה, עם הבטן הענקית שהיתה לי אז. נכנסתי בשער והוא קפץ עלי. 50 קילו של כלב לבן, צוהל ומחייך, שלא מתנצל על הגודל שלו.
מיד דרש חיבוקים וליטופים, מלקק ומלא בחיבה ובתום. הבעלים שלו הם חברים של חברים והוא היה כלב עירוני ב-11 החודשים האחרונים והבעלים שלו מחפשים לו בית שיצליח להכיל את הגודל. הם לא התעללו בו, חס וחלילה, להפך, הם כנראה היו מאוד נחמדים אליו ומתוך הבנה שהם לא יכולים לתת לו את מה שהוא צריך, הם ניסו לחפש לו בית אחר. דירה בעיר לא מסוגלת להכיל כלב בסדר גודל כזה והוא זקוק להרבה מאוד שעשועים ותעלולים. הוא צריך להוציא המון אנרגיה ובעיר זה פשוט לא מספיק טוב.
אני זוכרת שהתכנון היה שהם יבואו רק להתרשמות, רק לבדוק אם זה מתאים. הם לא תיכננו להשאיר אותו אצלנו עוד באותו הערב. אבל לנו זה היה ברור מהרגע הראשון: "הכלב הזה לא חוזר לחיים בעיר. הוא טעם עכשיו את חיי החופש. הוא יודע מה הוא מפסיד. לחזור לחיים בעיר יהיה לו קשה מדי." אז הם נסעו והשאירו אותו אצלנו ואנחנו לא הסתכלנו לאחור.
ריו בשטח
בהתחלה קראנו לו בשמות מצחיקים. איכשהו החזרנו לשם שאיתו הוא בא והשם הזה הוא שהתקבע. הוא נהג להגיב לשם הזה וזה חסך לנו הרבה עבודת אילוף. פחות משבועיים אחרי שהגיע, ילדתי, והחשש לקרב אותו לתינוק החדש נגוז מיד. הכלב נתן לתינוק בן יומו (ששקל כמו הארוחה היומית שלו) ליקוק כזה גדול ועדין. מאז הם הפכו לחברים הכי טובים. הענק הולך על הארבע ישן למרגלות העריסה ושמר על התוספת החדשה למשפחה מכל משמר.
חודש אחרי שהגיע אלינו, לקחנו אותו לווטרינר לסירוס. להרים אותו לרכב אחרי הסירוס משהו בו נרגע, אם אפשר לקרוא לזה ככה, והוא הפך להיות הענק הידידותי הכי לבן ברחוב. הוא נהג לתקוע את האף שלו, תרתי משמע, בכל מיני מקומות, בהתאם לריחות המעניינים. השטח שלנו כל כך גדול, ויש המון פינות לחקור. ויותר מזה, מספיק שמכסחים את הדשא או מביאים דשן חדש, מיד כל הריחות בגינה משתנים וצריך להתחיל את כל תהליך החקר מחדש…
הוא אהב לחקור את החצר ולא לתת לאף אחד מנוח. רודף, משתולל, חופר בורות ומגרש חתולים. שמענו את הנביחות שלו לאורך כל הרחוב. וזה לא היה מפתיע. לכלב ששוקל 50 קילוגרמים יש תיבת תהודה ענקית. זיהינו את הנביחות שלו למרחקים. וכמה שזה אולי היה מטרד לשכנים (וגם קצת לנו) ב-23:00 בלילה כי איזה חתול עבר מול הגדר, אני בטוחה שהן תחסרנה לנו בהמשך.
כשהוא השתטח על הרצפה, הוא נראה כמו שטיח בעל ראש נמר שנמצא באחוזות וטירות של עשירים. היה טקס שבועי ביציאה לטיול בשדות. בימים שהוא זיהה שאנחנו קמים מאוחר (כי בשבת לא עובדים), הוא היה מגיע למיטה שלנו, מניח את הראש הענק שלו על המיטה שלנו ומתחיל להשמיע קולות. בשלב זה, לא עמדנו בזה יותר, התלבשנו ונעלנו נעליים, לקחנו את הרצועה של הכלב ואת התינוק במנשא על הכתפיים ויצאנו לשדות. זה טיול שיכול היה לקח שעה. והוא, ענק שכמותו, לא ויתר על אף פנייה ועל אף גבעה. הוא חיפש חולדים בתלוליות שלהם, רדף אחרי ציפורים ואחרי כלבים אחרים שהסתובבו. הוא קפץ והשתולל. הוציא את כל האנרגיות שהצטברו אצלו במהלך כל השבוע. נכון שהחצר שלנו גדולה ויש לו מקומות להשתולל, אבל זה לא אותו הדבר. יש משהו במרחבים שמציע הזדמנויות שהגינה המגודרת לא מאפשרת.
כשהתינוק שלנו כבר לא היה תינוק יותר, אלא זאטוט שמחפש מאחזים להליכה, הוא היה נאחז בכלב והם היו צועדים יחד במעגלים. הכלב מתאים את הקצב שלו לילדון הקטן. הילד סומך על הכלב שלא יעשה לו כלום, הכלב סומך על הזאטוט שלא יכאיב לו שבאצבעותיו הקטנטנות הוא אוחז בפרווה או בזנב. אם התיישבנו לשולחן ולזאטוט הגשנו אוכל שלא לרוחו, הוא היה מפיל את הכל לרצפה – והכלב קיבל את הרמז ומיד בא לנקות את הרצפה וליהנות מההפקר. זה לא היה מחזה נדיר למצוא את שניהם שוכבים פרקדן על הרצפה. הזאטוט מכורבל, נשען על גופו של הכלב הגדול, ושניהם ישנים עמוק.
החצר אמנם מגודרת, אבל זה היה הספורט היומי, לראות האם הכלב בורח מהחצר או לא. אם לא ברח, אנחנו הצלחנו להגיע לעבודה בזמן והוא התחרדן בשמש, תחת התפוז, עד שחזרנו. אם הצליח לברוח, הבוקר שלנו היה מתחיל בלרדוף אחריו ברחבי המושב, בקריאות ובשידולים לחזור הביתה. אחרי הרדיפות האלה, ארבעתנו, עם הילד והכלב, נשכבנו תחת התפוז. סחוטים ויום העבודה נשכח.
לאט לאט, ככל שהשנים חלפו, ראינו שלכלב קצת יותר קשה. מפרק הרגל כאב או שהוא איבד קצת את תיאבון ומשקל. האנרגיה כבר חסרה ואת הטיולים בשדות נאלצנו לקצר כדי שלא יפגר מאחור. הוא לא היה זקן, פשוט היה גדול מדיי. הילדון שלנו כבר לא כל כך ילדון והקשר שלו עם הכלב הלך והתעצם ומילא את כל כולו. כשהבריחות מהגדר כבר לא היו דבר שכבשגרה, שלושתנו, ההולכים על שתיים, הבנו שמשהו פה משתנה לרעה. ניסינו כל מיני טיפולים וכל מיני כדורים. ניגשנו לווטרינר לא מעט פעמים. התנחמנו בזה שנתנו לכלב את החיים הכי טובים שיכול היה לקבל.
הבוקר, 6.5 שנים אחרי שהגיע אלינו נדם ליבו של הכלב הענק והידידותי הכי לבן ברחוב. הוא נשכב בסלון, בפינה האהובה עליו ובתנוחת השטיח המפורסמת, נשם את נשימותיו האחרונות, התבונן אלינו בעיניים עצובות אבל על פרצופו היה מרוח חיוך גדול. הוא ידע, וכך גם אנחנו, שזכינו בחבר נהדר. ידענו שהוא מודה לנו, בדיוק כפי שאנחנו מודים לו, על חיים מלאים שלא היינו מקבלים בשום דרך אחרת.
לזכר הכלב ריו – 1.2016-7.2023
