יבול שיא
הרפת והחלב
אביעד לפידות ליד שיח עגבניות אורגני בחוות גוונים

"השינוי צריך לבוא קודם כל אצלך בפנים"

12 דק' קריאה

שיתוף:

לעמיעד לפידות, מכרם מהר"ל, מנהל ענף פסולת וקיימות בעמותת "אדם, טבע ודין", חקלאי בנשמתו יש חלום – להציל את כדור הארץ מהאסון האקולוגי שהוא צועד לקראתו * ביחד עם אלעד בן יצחק ייסדו את חוות "גוונים" שמתבססת על עיקרון חדשני: גידול ירקות ועצי פרי אורגניים בשיטות בהן גדל החורש הטבעי, כשכל צמח תורם את חלקו להעשרת הקרקע * ראיון מרגש עם איש מרתק

את עמיעד לפידות (55) אני פוגש בחוות "גוונים" שבמושב כרם מהר"ל, עסוק בטיפול בצמחים האורגניים של החווה, אותה ייסד לפני כשנה וחצי, יחד עם אלעד בן יצחק, איש הייטק ובעל החווה, שנושאי סביבה, בריאות וקיימות קרובים לליבו.  

לפידות נולד במגדל העמק לאברהם (ממה) ומאשה ליפשיץ. הוריו של עמיעד, שכיום, בשנות ה-80 לחייהם, חיים ופעילים כחברי מושב כרם מהר"ל. ב-1978, כשהיה בגיל 10, מכרו הוריו את ביתם במושבה ורכשו משק בכרם מהר"ל.  

לכל מי שמעורה בנושא הסביבה והקיימות בישראל עמיעד לפידות הוא דמות מוכרת מאוד. יש המכנים אותו כ"איש הקיימות", יזם ופעיל חברתי-סביבתי שהוביל את נושא הפרדת האשפה במקור בישראל, חקלאי ומשנת 2018 עמיעד מכהן כראש תחום פסולת וקיימות בעמותת "אדם, טבע ודין", אחת מהעמותות להגנת הסביבה הכי פעילות ונמרצות בישראל, הפועלת גם בתחום ההסברתי וגם בתחום המשפטי.  

לפידות אף הקים בביתו "בית ירוק", כולו עשוי מלבני אדמה ועצמאי מבחינה אנרגטית שמחזיק בשיא "הבית הכי ירוק בישראל". "לצערי," אומר לי עמיעד בשיא הרצינות, "אף אחד עדיין לא שבר את השיא. 

"אז, בהיותי נער, התחברתי לכל העניין הזה של החקלאות. אז היה לנו משק מאוד פעיל, עם ירקות, פרחים וחממות, גם היום יש לנו משק אבל פחות פעיל.  

כבר במגדל העמק הבינו הוריו שרק מחקלאות אי אפשר להתפרנס – אביו יצא לעבוד כימאי בחברת "צים" ואימו עבדה כמנהלת המרכז הפדגוגי. מכאן אפשר להבין את אהבתו הגדולה של עמיעד לים, וכפי שתראו מאוחר יותר גם את אהבתו לסביבה: "הפלגתי עם אבא שלי, עד גיל 9 גמרתי להקיף את העולם פעמיים," הוא אומר. "זה משהו שמאוד עיצב לי את תפישת העולם שלי בהמשך.  

בתחילת שנות ה-80' החל אביו לעבוד ב'צים' והפעם בחוף. אברהם המוכר לכולם בשם ממה המציא את הקונצפט של טלוויזיה קהילתית, הראשונה בישראל. באותה תקופה, כדי לבדר את הצוות בצי הסוחר בהפלגות הארוכות הביאו סרטים שהוקרנו במסרטת 16 מ"מ. אז הוא בנה תוכנית קהילתית של חברת 'צים', עם מבזקי חדשות, מהדורות חדשות. היו מקליטים את זה בווידיאו ושולחים את זה לאוניה עם כתבות וחדשות מהארץ, כתבות על פעילות החברה וגם סרטים.  

"אחר כך אבי עבר לעבוד באגף הלוגיסטיקה של 'צים' והיה אחראי על כל שינוע המכולות ברחבי העולם. אז הוא גילה תופעה מאוד מעניינת, שיש מדינות שבהן יש יותר יבוא מייצוא, ואז המכולות חזרו באוניות ריקות. אבי אמר: 'למה שאשלם על שינוע של אוויר?'. אז הוא בנה מסלול שמכולה שמשתמשים בה 10-12 שנים – יוצאת מהמסלול ואז נסב אותה למבנה. הוא הגה את הרעיון של בניה במכולות. הוא היה הראשון שעשה זאת. היום אנחנו מובילים בעולם בלהסב מכולות למבנים, כי פה זה התחיל."

לפידות גאה בתות שדה האורגני
לפידות גאה בתות שדה האורגני. החווה תהיה חווה חינוכית ולקטיף עצמי

בחיל הים 

בכרם מהר"ל היה עמיעד פעיל ב"בני המושבים" והראשון מהמושב שיצא לשנת שירות. ב-87' התגייס לחיל הים ושירת את המדינה במשך 13 שנה, רובן בשייטת צוללות. "לא יכול לספר הרבה על השירות בצוללות, אבל ב-93' יצאתי לחופשת לימודים מטעם הצבא ולמדתי תואר ראשון בגיאוגרפיה. מאוד נמשכתי לנושא הסביבתי. אותה תקופה לא היו לימודי סביבה ואת המילה 'קיימות' עוד לא המציאו בכלל, אבל את כל מה שקשור בקיימות אני למדתי. 

"התחלתי ללמוד על הנזקים שאנו עושים לעולם באופן כללי, וספציפית נזקים שאנחנו עושים בדברים שאני מתעסק בהם. למשל, במבוא לאקולוגיה אמרו לנו: 'קחו משהו מהחיים שלכם ונתחו אותו על פי הנתונים שקיבלתם בקורס'. החלטתי שאני בודק עד כמה נמל חיפה מזוהם.  

"למדתי שים התיכון זה הים הכי מזוהם בכדור הארץ. זה הפתיע אותי כי שירתי בחיל הים, גדלתי על הים היפה הזה, ופתאום אתה מקבל נתון שאחד המקומות הכי מזוהמים בים התיכון זה מפרץ חיפה, ו-40% מהזיהום במפרץ הגיע מהנמל, כאשר 90% מהזיהום הגיע מהנמל הצבאי. כל זה היה בגלל הפרקטיקות של איך אנחנו מטפלים או שומרים על כלי השיט. למשל, משמנים את הנשקים, מטפלים במנועים וכל השמן נשטף למים ועוד. הים היה פח האשפה. 

"כך זה היה ב-93'-94'. ואז התחלתי לשאול את בכירי הבסיס למה אנחנו מתנהגים בצורה כזאת וזה גרם לתהליך ששינה בסופו של דבר את המדיניות. שינו את הנהלים: שמנים מרוקנים לשקוביות ולא לנמל; פסולת אסור לזרוק מהספינה; שימון נשקים יעשה רק בעמדה מסוימת ברציף, כשיש איסוף של השמנים לפינוי מסודר – וזה מה שהפחית את הזיהום."

Screenshot 2023 08 30 102612
מד טמפרטורה בקומפוסטר של החווה

חקלאות משקמת סביבה 

"אלו היו הנתונים אז," משחזר עמיעד, "וזה די זעזע אותי. התחלתי לחשוב מה עוד בחיים שלי אני עושה שגורם נזק לסביבה. ראיתי שהחקלאות שהייתי שותף לה עם ההורים שלי, בעצם היינו שותפים לפשעים כנגד האנושות, כך אני מגדיר את זה." 

נשמע קיצוני, עד כדי כך? 

"ממש, זה נשמע קיצוני אבל זה מה שעשינו. אני אסביר: גידלנו פרחים בחממות, כל שנה מחליפים את הניילונים, כמויות עצומות של פלסטיק שאין מה לעשות איתו. ריססנו בכמויות אדירות, השתמשנו אז במתיל ברומיד לחיטוי קרקע, שכאשר הוא יוצא לאטמוספירה הוא עושה חור באוזון. לא שאנחנו היחידים שעשו את זה, אותם ימים כולם עשו את זה, השתמשו בכמויות אדירות של כימיקלים ועשו המון פסולת.  

"ב-91," מספר עמיעד, "בעקבות תאונת עבודה שעברה אימי והפכה אותה לנכה, היא ירדה מהחקלאות והמשק בעצם ננטש. ב-95' החלטתי לעשות חקלאות אורגנית – זיתים לשמן ותאנים למאכל. ב-98' אני נוסע בטרקטור למטע, שהיה ממוקם בקצה שטחי המושב ולאורך כל הנסיעה אני מריח את הגזים של הטרקטור. 

"ואז אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות אורגני, לא לזהם את האוויר, מי התהום והקרקע, אבל כשאני נוסע בטרקטור אני מזהם את האוויר'. נסעתי עם הטרקטור כי אני צריך לכסח את העשב, 9 פעמים בשנה נכנסתי לכסח. צמצמתי את זה לפעם אחת וראיתי שיש לי פחות מזיקים. היום רבים לא מכסחים את העשביה במטעים, הבינו שזה לא עוזר אלא מזיק, אני התחלתי את זה ב-98' לפני 25 שנה." 

היום מבינים שהעשביה מגנה אל העצים ומסייעת לקלוט חומרים מהקרקע. 

"סוף כל סוף! בזמנו כולם אמרו לי: 'מה השתגעת? ככה לא מגדלים'. בנוסף, תמיד ריססתי נגד עש היסמין, מזיק שאוכל את הצימוח הצעיר של הזיתים, אבל ראיתי שמאז שהפסקתי להילחם בעשביה – אין לי בעיה של עש היסמין. התחלתי לפתח גישה של 'כמה שפחות להתערב', 'כמה שפחות לגעת', כ-75% מהחרקים הם חרקים מועילים, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים להבין. כמה שמגוון המינים יותר גדול המערכת יותר בריאה – זה אחד הכללים הבסיסיים ביותר בשמירה על מערכת אקולוגית. 

"עוד תופעה שגיליתי, שבגלל שאני נושק לפארק הכרמל יש מלא עצי אלון מסביב ושהאלונים מנסים לכבוש בחזרה את החלקה שלי שהוכשרה לחקלאות בשנות ה-50'. מרגע שהפסקתי להילחם בעשביה, פתאום נבטו לי בשטח עצי אלון. אני  מאוד אוהב אלונים אבל אני חושב שהם מתחרים זה בזה. התפישה של החקלאות אז הייתה מלחמתית, היו סיסמאות כמו: 'להכניע את הטבע, לכבוש את השממה'. 

"אז אני בצער נלחם באלונים האלה ומנסה לעקור אותם. בהתחלה ניסיתי להעתיק אבל השורשים עמוקים מיידי. ואז בעודי מטייל בסבך האלונים, אני קולט עצי זית שלי שנבטו בסבך של עצי האלון. ראיתי שכל עץ זית שלידו צומח אלון אין לו מזיקים, הוא יותר בריא, צומח יותר טוב ועץ הזית שלי בסבך האלונים בכלל מאושר. אני לא משקה אותו, לא שם לו קומפוסט, לא מטפל בו והוא צומח כאילו הכל בסדר. 

"התפישה שלנו שהם מתחרים על המים, על חומרים, אבל אני מסתכל על החורש הטבעי והחוקים שמניעים אותו. אז התחלתי לפתח את תפישת החקלאות שקראתי לה: 'משקמת סביבה'. אני מדבר איתך על שנת 2000. התפישה אומרת שיש חוקים שמניעים את העולם שלנו, בדיוק כמו כוח המשיכה. ההתעלמות שלנו מהחוקים האלה תביא עלינו אסון, כמו אדם שהולך על שוליים של צוק ומתעלם מחוק המשיכה – אף לו יקרה אסון. יש הטוענים שאנחנו כבר בנפילה ולמרות זאת אנחנו מתעלמים – זה בערך מה שקורה לתרבות שלנו. ככל שאנחנו נופלים מיותר גבוה – הנפילה תהיה יותר כואבת.  

"מה יקרה אחרי הנפילה אני לא יודע, אבל מה זה אומר? זה אומר קריסה של המערכת האקולוגית שבה אנחנו חיים. איך שאנחנו מתקיימים היום, איך שאנחנו עושים את החקלאות היום, איך שאנחנו מגדלים את המזון שלנו היום, שבכל שניה אנחנו מפסידים איפשהו 4 דונם של יער בעולם. זה אומר שבכל שנה המדבריות מתפשטים בשטח של יותר מ-180 אלף קמ"ר. חצי מספרד כבר מדבר, שני שליש מתורכיה בסכנת מדבור.  

"איך שעשינו את החקלאות עד לפני 10 שנים ורובנו ממשיכים גם היום – מפלס הקרקעות נמצא בהתמוטטות, רק בישראל כל שנה מפלס הקרקעות יורד בממוצע של 4 מ"מ בשנה (סחף). בגלל שאנחנו מרססים את העשביה והופכים אותה כמו מטורפים, יש טיפה רוח או גשם והאדמה נסחפת.  

"הרבה מתפישות העולם שהחזקנו עד היום, שככה צריך, מסתבר שזה נובע מטעות. הסיבה לטעויות האלה היא זווית ההסתכלות שלנו. כל אחד רואה משהו אחר, תשנה את זווית הראיה שלך והדברים יראו לך אחרת. 

"וכך מהתבוננות בחורש הטבעי, בבוסתנים שננטשו לפני 80 שנה, התחלתי לפתח את התפישה שמישהו גאון נתן לה את השם 'יער מאכל'. בשנת 2002 ערכנו אסיפה שעסקה בדיוק בנושא הזה. זה הכל היה אצלי במטע זיתים. הגיעו 300 איש ששלושה ימים דנו באיך עושים חקלאות תוך שמירה על הסביבה."

Screenshot 2023 08 30 102624
עמיעד בתוך הבית הירוק שבנה בכרם מהר"ל

לשנות את העולם 

בשנת 2000 עזב לפידות את צבא הקבע: "הבנתי שעם כל הכבוד לביטחון, על מה נשמור בסוף? על נחלים מזוהמים? על קרקע מורעלת? על ערימות פסולת? אנחנו שולחים את מיטב בנינו להגן על מה בסוף כי אנחנו לא שומרים על המדינה. יחידה צבאית באה לפה לאזור ומשאירה אחריה כמויות של פסולת, כלים חד-פעמיים וקופסאות שימורים ועוד ועוד. למה? באתם לשמור על המדינה או לחרב אותה? 

"עוד ב-93 קלטתי שפעולות יומיומיות שאני והחברים שלי עושים בחיל הים כדי לשמור על המדינה בעצם הורסים אותה. אם אני מזהם את המים בעצם אני מרעיל את מי שאוכל את הדגים שגדלו במים האלה אחר כך. המסמר האחרון שגרם לי לקבל החלטה לעזוב את הצבא היה הנתון הזה – כל שנה מדינת ישראל מכסה שטח של 300 דונם בפסולת. בגלל שאנחנו לא יודעים איך להתנהל עם האשפה שאנחנו מייצרים אנחנו מטמינים אותה בקצב הזה. אנחנו אחת המדינות הצפופות בעולם ואין לנו שום בעיה לקחת מידי שנה 300 דונם ולוותר עליהם. הרי אם החיזבאללה או החמאס היו נכנסים למדינה וכובשים 300 דונם היינו יוצאים למלחמת חורמה ומיטב בנינו היו מקפחים את חייהם כי לקחו לנו 300 דונם." 

מה לגבי משריפה? 

"משריפה זה לא הפתרון – לא לייצר הרבה פסולת זה הפתרון! לא לייצר פלסטיק זה הפיתרון! למה אנחנו צריכים להיות מקום שני בעולם בייצור אשפה לנפש? אנחנו מקום שני אחרי ארה"ב אבל ארה"ב במגמת ירידה – אנחנו לעומת זאת במגמת עליה. 

"במקצועי אני מדען פסולת וקיימות, אני גם מלמד את המקצוע. כשאמרתי שאני הולך לשנות את העולם, שאלתי את עצמי: 'איך עושים את זה? אני אלמד תכנון ערים'. הלכתי ולמדתי תכנון ערים ואזורים ומה שלמדתי שם קודם כל זה שבעצם אני הופך להיות כלי שרת באיזשהו משחק שכמעט אין לי שום אמירה לגביו. הבנתי שזה לא התחום שלי, סיימתי את התואר (תואר שני בתכנון ערים ואזורים, הטכניון) והבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא ליצור מודל של קיימות." 

עמיעד עזב את הצבא והחל לעבוד בשני מקומות עבודה – חצי משרה בארגון שנקרא 'שתיל' (שירות תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי), עם ארגונים שרוצים לקדם את הסביבה וחצי משרה במרכז 'אשל' (המרכז לחשיבה סביבתית).  

"בינתיים עשיתי קורס מנהיגות סביבתית ב'אשל', בוגר המחזור השני של המרכז, ועובד במטרה לקדם סדר יום סביבתית-חברתי ברשויות המקומיות. לא אכנס לכל הפרטים אבל באיזשהו שלב, ב-2002, אני כל כך מיואש שאני מקבל החלטה לרדת מהארץ. אמרתי לעצמי: 'פה זה ארץ המגבלות הבלתי אפשריות – אי אפשר להזיז כלום'. השתחררתי מהצבא במטרה לעשות שינוי בעולם, שינוי במדינה ואני רואה שאי אפשר לשנות לא את העולם, לא את המדינה, לא את האזור שלי, לא את המושב שלי, אין לי מה לחפש פה. זה היה הלך המחשבה שלי. 

"באותו זמן התחילו לדבר פה על ההרחבה. אמרתי: 'באותו מחיר שאני קונה מגרש בהרחבה אני קונה חווה של 180 דונם בניו זילנד'. מילאתי טפסי הגירה, אני נוסע לניו זילנד, שם אני חווה חוויה רוחנית – אני מרגיש את עצי הזית שלי במשק קוראים לי לחזור. אני לא יודע להסביר את זה אבל ככה הרגשתי, תוך שאני מסתובב שם אני מרגיש שעצי הזית שלי קוראים לי לחזור.  

"ואז אני תופש את הראש שלי וחושב: 'מה אני עושה? סבי וסבתי הגיעו לארץ בעליה השלישית, חלוצים, בנו בידיים שלהם את המדינה, ההורים שלי שנולדו פה עוד לפני שהמדינה קמה השתתפו בכל המלחמות'. ואני אומר לעצמי: 'הם היו חלוצים ואני קצת קשה לי ואני נשבר?' אני חולם להקים בית ירוק, להקים חווה אורגנית, כל מה שאני חולם להקים בניו זילנד, מי ישמע על זה, כמה כבשים ועז? אני הריי רוצה לשנות את העולם. דווקא פה, בארץ המגבלות הבלתי אפשריות, עם המגוון המטורף של אנשים שיש פה ושל תפישות עולם ושל עמים ולאומים ודתות וכתות – דווקא פה כשנצליח – לא 'אם נצליח' כי אין לנו ברירה – לחולל שינוי. כשאנחנו נצליח לעשות את זה בארץ נציל לא רק את המדינה, נציל את העולם כולו, כי כל העולם מסתכל עלינו בזכוכית מגדלת, כל מה שקורה בישראל מייד מדווח במהדורות בכל רחבי העולם. ואז חזרתי לארץ." 

אבל השינוי הוא איטי. השינוי הוא לא תפישתי אלא הוא במידה רבה גם תרבותי, חינוכי… 

"זה הכל אותו דבר מבחינתי. תרבות זאת תפישת עולם. חינוך ערכי זה תפישת עולם ונכון, השינוי איטי, אין 'זבנג וגמרנו'. שיטת ה'זבנג וגמרנו' יוצרת קטסטרופות, זו תפישת העולם המערבית או התפישה החקלאית – יש לי מזיק 'זבנג וגמרנו', רסס עם הקוטל הזה וגמרת את המזיק. זאת לא השיטה הנכונה. השיטה הטבעית זה לזרום עם החוקיות של העולם, זה לזרום עם הטבע, שזה הכל תהליכים – זאת הדרך הנכונה! להגיע לאנשים מתוך התהליך, קודם כל מתוך אהבה ומתוך ענווה.  

"זה שלמדתי תכנון ערים זה לא אומר שאני יודע הכל. אם אני בא לתכנן שכונה אז הדבר הראשון שאני עושה זה קודם כל להיפגש עם התושבים וללמוד מהם את השכונה, הם מכירים אותה הרבה יותר טוב, אז למדתי תכנון ערים, אז מה? הם הגאונים של השכונה, הם הולכים שם עם עגלה והתינוק, הם יודעים מה נחוץ לשכונה, משחקי ילדים, איפה הגן, איפה הבית ספר, אני קודם כל צריך לחיות את השכונה ולהבין אותה לפני שאני הולך לתכנן אותה מחדש כמו איזה גאון הדור. 

"אז קודם כל ענווה – זה הערך הראשון שאנחנו כבני אדם חייבים להפנים. ענווה כלפי האחר, זה שלמדתי לא אומר שאני יותר חכם ממנו, בכלל לא. קודם כל ענווה מול הטבע, שבו יש חוקים. בואו נלמד את החוקים לפני שאנחנו באים ומנחיתים כמויות אדירות של כימיקלים דרך החקלאות, דרך התעשיה, דרך תעשיית האופנה, דרך תעשיית התיירות, דרך כל הדברים הללו אנחנו פשוט מחרבים את העולם שלנו. כל הגזים שאנחנו פולטים לאטמוספירה, כל הכימיקלים שאנחנו פולטים לנחלים, למי תהום, לים, למאגרי המים שלנו, לקרקע – אנחנו פשוט הופכים את העולם הזה לעולם שנהיה פחות ופחות נעים, נח וכייף לחיות בו. את ההתנהלות הזאת אנחנו חייבים לשנות." 

חוות גוונים 

האמת היא שכאשר הקימו את המדינה, אמרו כולם: 'עזוב אותך איכות סביבה, אנחנו חייבים לבנות, להקים, לייבש, להתפתח'. נראה לי שעדיין לא יצאנו לגמרי מה-mode הזה. 

"אני טוען הפוך: אנחנו יכולים להיות הכלכלה הכי טובה ששומרת הכי טוב על הסביבה. זה שאני רוצה כלכלה חזקה זה לא אומר שאני חייב להשתמש בכמויות אדירות של כימיקלים, זה לא אומר שאני צריך לקנות כלי פלסטיק וניילונים בכמויות אדירות וזה מביא אותנו לחוות גוונים, המקום שבו אנחנו יושבים כרגע. 

"הקמנו את החווה לפני שנה וחצי. אלעד בן יצחק, איש אהוב ויקר, טוב לב ואוהב סביבה, קנה לפני כמה שנים משק בכרם מהר"ל. נהיינו חברים. הסיפור העצוב במדינה שלחקלאות אין דור המשך. הגיל הממוצע של החקלאים הוא כבר מעל 70 וזה אומר שבעוד 10-15 שנה כמעט ולא יהיו חקלאים במדינה. זה סיפור מאוד עצוב, אז איך משנים אותו? הרי אף נער לא ירצה לעבוד עם כל התעשייה הכימית העכשווית שקוראים לה חקלאות, הם רוצים משהו אחר. גם ההורים עצמם לא מעודדים את הילדים להיות חקלאים. אני מכיר את זה מקרוב, אבל הסיפור פה הוא לא החקלאות. הסיפור הוא המדיניות הכלכלית. אנחנו צריכים לשנות את הגישה של המדינה לחקלאות.  

"הבעיה היא לא החקלאות ולא החקלאים. החקלאים הם אנשים נהדרים, אנשים שמוכנים לתת ולהמר רק בשביל שנראה קצת ירוק בעיניים ושיהיה לנו ביטחון תזונתי שזה דבר מאוד חשוב במדינה שלנו. שנייצר את האוכל שלנו בעצמנו. אני רק אומר בואו נוסיף לה עוד משהו – בואו נגדל לפי עקרונות של הגנה על הסביבה. אלעד היקר החליט שהמשק שלו יהיה משק שמקדם צורה כזאת של חקלאות. 

"ואז הלכנו ביחד כשאני מביא את תפישת העולם והידע והוא מביא את שאר הדברים שצריך כדי שזה יקרה וביחד הקמנו את החווה, חוות גוונים, מהמילה מגוון – מגוון ביולוגי, מגוון אקולוגי, מגוון של מינים." 

בחוות גוונים מגדלים לפידות ובן יצחק מגוון של ירקות אורגניים וכן, בזמן הקצר מאז הוקמה ניטע מטע צעיר עם מגוון של עצי פרי, בסגנון יער מאכל. עמיעד עורך סדנאות, מדריך על קיימות וחקלאות במקום ובעתיד תהיה החווה פתוחה לקהל גם לקטיף עצמי (פרטים באתר). 

"מה שאנחנו עושים פה זה מודל חקלאות שעם כל יום שעובר עליה יש יותר מים בקרקע, יותר חומר אורגני בקרקע, אין רעלים בכלל, יש יותר פירות, יותר תוצרת, הכל יותר. אנחנו רק התחלנו, רק שנה וחצי פה. רוב השטח הולך להיות מבוסס על עצי פרי, שאותם אנחנו שותלים במעגלים. את הגבוהים יותר אנחנו נוטעים במרכז והנמוכים יותר מביבם, כדי שיקבלו יותר שמש ושהגבוהים לא יצלו עליהם. וכפי שאמרתי, הרעיון הוא לשים צמחים אחד ליד שני כאשר אחד לוקח מה שהשני נותן וההיפך. ליצור פה מערכת הרמונית שבסופו של דבר אני כחקלאי יהיו לי פחות בהרבה תשומות קרקע בשטח, כי זה יחזיק את עצמו, כמו שאין לי תשומות בחורש הטבעי.  

"אז הרעיון הוא לקחת את החוקים של החורש הטבעי ולשכפל אותם לחקלאות מסחרית. זה הניסיון שאנחנו עושים פה, זה מרתק וכאמור אנחנו רק הקמנו את החווה. רק שתלנו את העצים, בינתיים יש לנו ירקות. החווה היא חינוכית וגם מסחרית. אם עד היום התייחסנו לתא שטח חקלאי כתא שטח שאנחנו באים אליו כדי לחלוב את הקרקע, כאן אנחנו באים אליו כדי להעשיר את הקרקע. 

"במדינת ישראל יש לנו אתרי טבע ושמורות טבע וגידול אוכלוסין. כלומר הלחץ על הפארקים, אתרי הטבע, על החופים, הנחלים והמעיינות הולך וגדל. במדינת ישראל יש לנו 4 מיליון דונם שטחי חקלאות שיכולים להיות שטח חקלאי ששומר על הסביבה, והעולם ישלם לו על הפחמן שהוא יקלוט, העולם ישלם לו בשביל שינקה את המים, בשביל שיאגור את המים אצלו ואנשים ישלמו כדי לראות את כל היופי הזה קורה." 

הבית הירוק 

מהחווה אנחנו נוסעים לביקור קצר ב"בית הירוק" שבנה עמיעד בעצמו בכרם מהר"ל. הבית עשוי ממכולות, תוך שימוש במבנה החזק של המכולה וויתור על קירות הפלדה, כאשר החללים מולאו בלבני בוץ מאדמה חרסיתית מקומית, קש וטיפה מלט (10%). כמו כן יש בו מתקן להפרדת מים אפורים ושחורים ואף צינורות מיוחדים לאיסוף מי טל ומי גשם. "הדברים היחידים בבית שהם בבטון," אומר לי עמיעד, "הם היסודות והממ"ד, שבלעדיהם לא הייתי מקבל את האישור לבניה וחשמל, כדי שהבית יעמוד בתקן." 

הביקור אצל עמיעד הביא אותי לחשוב שוב על ההתנהלות של כולנו בחיים המודרנים (וכולנו מסכימים שגם המטורפים) במדינת ישראל. הריצה אחרי רכוש, השימוש המטורף בשקיות ניילונים, בכלי פלסטיק (גם חד פעמיים), חומר שעוברות מעל אלף שנה עד שהוא מתפרק, הפינוי היומיומי של כמויות אשפה מהבית. כן, כל אחד מאיתנו עושה קצת אשפה, אתה מייד מסנגר לעצמך, אבל האמת היא שביחד אנחנו מייצרים כמויות אדירות ואסטרונומיות של אשפה מידי יום, כך שבשלב מסוים כל האשפה הלא מטופלת הזאת תהרוס את המקום הזה שאנחנו חיים עליו, כדור הארץ, מדינת ישראל.  

כמשפט סיום אביא את דבריו של עמיעד בסוף הראיון: "התחלתי בזה שרציתי לשנות את העולם ולא הצלחתי. רציתי לשנות את המדינה ולא הצלחתי. לא הצלחתי לשנות את האזור וגם לא את המושב שלי, את כל בני המשפחה שלי. הבנת שהשינוי צריך לבוא קודם כל אצלך בפנים, לשנות את עצמך ושאחרים יראו ויחליטו אם לבוא אחריך." 

חומר למחשבה.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכשרה ייחודית וראשונה מסוגה בתחום ההייטק תיפתח בקרוב במכללה הטכנולוגית להנדסאים באר שבע ובמרכז הצעירים ערד. בוגרי ההכשרה יוכלו להשתלב בעבודה איכותית בחברת "בינת תקשורת מחשבים". 30 צעירים וצעירות נבחרים תושבי הנגב יתחילו, בשבועות
2 דק' קריאה
ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן