יבול שיא
הרפת והחלב
המחבלים פורקים בכניסה ליכני מצלמת השער

השעות מורטות העצבים במושב יכיני

5 דק' קריאה

שיתוף:

אופירה הלוי, תושבת מושב יכיני, עיתונאית וחוקרת, משחזרת את רגעי האימה בשבת, כאשר מחבלים חדרו למושב וניסו לפרוץ לבתים * "הפקרות", אומרת הלוי בזעם, "זו המילה המתארת את המצב. הופקרנו כבר בכך שלקחו את הנשקים שלנו. שמו פס עלינו"

"במשך כל השנים היו מידי פעם הפגזות על האזור, חיינו עם כך, מכיוון שהחיים ביכיני במשך כל השנים היו חיים נעימים ומרווחים. חיפשנו הצדקה למצב. רב האנשים ביכיני היו ימניים בדעותיהם. כיום, יש זעם וכעס מאד גדול על הממשלה. אנשים מבינים שהממשלה זו שמה אותנו בסיכון מטורף," אומרת אופירה הלוי, תושבת מושב יכיני, אחד מיישובי עוטף עזה שמחבלים פשטו עליו וירו לעבר התושבים. 

הלוי נולדה וגדלה במושב יכיני, מושב בו מרבית התושבים ממוצא תימני. מטבע הדברים, זהו מושב בו רוב התושבים הם אנשים מסורתיים, אך יכיני נחשב למושב מעורב וחיים בו גם חילוניים. 

יכיני ממוקם בצפון הנגב, ליד שדרות ושייך למועצה האזורית שער הנגב. אופירה התמחתה ומרצה בנושא תקשורת בין אישית וניהול ודיאלוגים במשא ומתן. לפניי עשר שנים חזרה אופירה לגור במושב, להיות קרוב למשפחתה, לאחר שאמה חלתה ובהמשך נפטרה. היום היא משמשת כעיתונאית במעריב און ליין וחוקרת את נושא הר הבית מכל ההיבטים.  

Screenshot 2023 10 25 113827
תושבת יכיני אופירה הלוי. "תמונות קשות החלו להגיע" 

"לחץ גדול ומתח עצום" 

אופירה: "אחי הבכור הוא הבן הממשיך במשק המשפחתי, אני הבת השנייה. אנו ארבעה ילדים במשפחתנו. כאמור, חזרתי למושב אחרי מספר שנים בהם גרתי מחוץ למושב. אבי הוא בן המושב. אנחנו משפחה יחסית קטנה במושב, ישנן מספר משפחות שהן ממש חמולות." 

תתארי לי מה עברת בשעות הראשונות של המלחמה?  

אופירה: "קמנו מוקדם, היה זה יום של 'שמחת תורה'. בדרך כלל, בשמחת תורה כל המשפחה מגיעה למושב. זהו אירוע מכונן בתרבות המסורתית שלנו. אנשים הולכים לבית הכנסת מאד מוקדם. יש ביכיני שלושה בתי כנסת.  

"התעוררתי ב-06:31, התעוררתי מקסאם שכנראה שוגר לעבר שדרות. היה צבע אדום. התכוננו ללכת לבית הכנסת. תוך רגעים נפלו עוד ועוד קסאמים. שמענו בעיקר יירוטים.  

"נכנסתי לקבוצות הווטסאפ של הישוב, שם היה כתוב שהצעירים במושב מחזירים את האנשים המבוגרים מבתיי הכנסת לבתיהם. תוך רגעים הגיעה גם אינפורמציה שיש מחבלים בישוב. תמונות קשות החלו להגיע.   

"ב 7.39 הייתה אזעקה. חבורה של צעירים שהיו במסיבה ברעים הגיעו לפתח המושב ורצו להיכנס. בשל השבת, שער המושב היה סגור. לרוע המזל, שלושה מאלו שברחו מהמסיבה נכנסו דרך הבודקה ומייד אחריהם הגיעו מחבלים וחטפו את החבר'ה האלו. אותם מחבלים פצעו והרגו והמשיכו – גנבו רכב ונסעו הישר לביתו של קצין הבטחון.  

"קצין הבטחון לא היה בבית. האחיין של קצין הבטחון, נורה ונפצע ונכנס לממ"ד יחד עם בני המשפחה. אותו נער היה בממ"ד עם המשפחה ונפטר לאחר ארבע שעות בעודו בממ"ד. יונתן חג'בי הי"ד שמו של הנרצח.  

"המחבלים המשיכו להסתובב במושב. אנחנו לא ידענו שיש צורך לנעול עצמנו בממ"ד. מעולם לא קיבלנו הנחייה כזו. הייתה היסטריה, היה פחד גדול. אני הייתי בבית הוריי, אצלם הממ"ד הוא חדר שינה.  

"נכנסנו כעשרה אנשים לממ"ד. היו אלו שעות של דרמה. במזל גדול, השארנו בממ"ד כמה גלונים של מים. היה לחץ גדול ומתח עצום, מכיוון שהממ"ד שלנו הוא חדר שינה בבית. ה'תנאים' בממד היו טובים. 

"בכל אותן שעות של המתנה וחרדה קיבלנו דיווחים דרך קבוצות הווטסאפ. רק באחת עשרה בלילה קיבלנו הנחייה שאפשר לצאת מהממ"ד. יצאנו מהממ"ד ונשארנו בבית. המתח הפחד והחרדה היו קשים מנשוא.  

"בחור צעיר מהמושב, טופז שמו, קצין בצבא, לקח פיקוד על המושב. אביו של טופז היה פצוע מאד קשה וטופז ביקש מאיתנו שנתפלל לשלומו של אביו. למחרת, יום ראשון, הגיע כוח רגלי שהסתובב ונכנס לכל הבתים, והם טיפלו בכל פרט. הם טיפלו ודאגו לנו, תיקנו את החלון של הממ"ד – הם דאגו לנו.  

"מהרגע הזה בו הם הגיעו לבתינו – התחושה הייתה שהנה אנו מטופלים. הם הגיעו עם ציוד. אלו היו חברה מ'אחים לנשק'. פגשתי אנשים עם מסירות נפש ברמה שמעולם לא נתקלתי. הם אלו שראו אותנו בכל היבט. היינו במצוקה קשה והם טיפלו בנו בעדינות, באמפטיה, בנחישות, באומץ.  

"בגדול לאורך כל האירוע – החוויה היתה שהפקירו אותנו למוות. היינו בבתים שלנו עד יום שני, במתח איום. בצהריי יום שני הודיעו לנו שיש אפשרות שנצא. זה היה לאחר שבאותו בוקר נכנסו שוב מחבלים למושב. עד הצהריים היו יריות ופיצוץ גדול.  

"בצהריים היה חלון הזדמנות קטן לעזוב את המושב. אנשים מ'אחים לנשק' עברו מבית לבית וליוו אותנו ליציאה עד לבית קמה. נסענו ברכבים שלנו והם ליוו אותנו, הם גיבורים ממש. הארגון שלהם, המסירות, הנכונות, כולנו בהוקרת תודה והתפעלות עצומה.  

היציאה מיכיני 

"ביציאה מהמושב – הנסיעה הזו הייתה קשה וכואבת. המראות היו איומים. הזוועה של מלחמה זו היתה נוכחת בדרכנו לצומת בית קמה. מסתבר שחלק גדול מהנשקים שהיו בעבר לכיתת הנוכחות נלקחו, מה שאומר שאפילו הגנה מינימלית בקושי היתה לנו.  

אופירה: "באותן שעות ראשונות, התקשרנו  לצבא, למשטרה ולא נענינו. הנשקים נלקחו כי זו היתה החלטה שהגיעה מהממשלה. אחד הטיעונים היה שמכיוון שהיו פריצות לבתים ובפריצות יש אפשרות לגניבת הנשקים. הפקרות, זו המילה המתארת את המצב. הופקרנו כבר בכך שלקחו את הנשקים שלנו. שמו פס עלינו.  

"נוכחתי ש'אחים לנשק', אותה קבוצה שקמה והייתה מאורגנת מימי ההפגנות, הם היו באותו יום הצבא שלנו, המגן שלנו. אני אישית מצרה על כך שלא הבנתי שההפגנות ואותה קבוצה רצתה גם אז להתריע ולהגן עלינו. הממשלה הזו, שיסתה בנו אחד בשני. הפכנו לכלי משחק.  

ומה קורה איתכם היום? 

"אנחנו מרוכזים בבית מלון בירושלים. כאובים, עברנו טראומה קשה. קיבלנו עזרה גדולה מראש עיריית ירושלים משה ליאון וכל הגורמים מטפלים בנו נפלא. אנחנו עדיין מעבדים את מה שעברנו. כולנו יחד. אני מקווה שיבואו ימים אחרים. אני מקווה שממשלה זו תתחלף ותקום ממשלה שבאה מהעם. ממשלה שתעבוד בשבילנו, שתדאג לנו אזרחי ישראל." 

לוחם מג"ב שמנע אסון גדול 

סנ"צ ערן קלימי, מפקד זרוע שחר מג"ב דרום, היה ראשון שתקף את המחבלים בשער מושב יכיני, והצליח להציל שתי נערות מחטיפה. תוך כדי לחימה נפצע סנ"צ קלימי מספר פעמים אך החליט להמשיך ולהילחם וכך הציל את יכיני מאסון נורא. 

על מה שאירע בשבת מספר סנ"צ ערן קלימי: "ביום שבת בבוקר אנחנו מקבלים אזעקות של 'צבע אדום', מפקד מג"ב דרום, נצ"מ תומר אלדר, מקפיץ את כל המרחב. אני עולה על מדים, אני כבר מוכן, אני כבר מעכן את המשפחה שאני כבר יוצא, אני נוסע 50 מטר, אני מגיע לרמזור של יכיני ואני רואה רכבים בחד סיטרי נוסעים מולי. אני מסתכל עליהם, אני רואה שחלק מהם מתכופפים בתוך האוטו, אני מבין שיש איזשהו אירוע חריג. אני עושה פרסה במקום ונכנס.  

ערן קלימי
סנ"צ ערן קלימי, מפקד זרוע שחר מג"ב דרום. צילום: משמר הגבול 

"אני עוד לא מספיק להגיד להם 'מחבלים', אני שומע צעקות של נשים. אני לוקח איתי לוחמת מסמ"ג-5, עוד לוחם ממגלן ואני מזהה קבוצה של מחבלים מובילים שתי נשים לכיוון הרכב. פה אני מחליט לבצע ירי לכיוונם, מתנהל קרב יריות כמה דקות, נזרק אלינו מטען, בשלב הזה אני מקבל כדור אחד בכתף שלשמחתי לא פגע בתפקוד שלי להמשך הלחימה.  

"רצנו לכיוון הרכב וחילצנו את החטופות. ומשם הלכתי לרכב של המחבלים, זיהיתי את כל כלי הלחימה שהיו שם, קלצ'ניקוב, מחסניות, והחלטתי שאני נכנס פנימה ליכיני עם מה שיש לי. המטרה להעסיק אותם עד שיגיעו כוחות נוספים ולמנוע מהם להיכנס לבתים. 

"כשהגעתי לציר הראשי זיהינו את המחבלים, התחלנו לנהל איתם אש, אני מקבל כדור בברך ימין, אני דורך על הרגל, ואני מבין שאני יכול להמשיך להילחם. המשכנו להילחם. אחרי כמה דקות של לחימה קיבלתי כדור נוסף ברגל שמאל. זה היה מאוד משמעותי. אני מסתכל על מאי ואומר לה: 'אפשר להמשיך כי אם אנחנו עוזבים פה הם יבינו שנכנענו ונכנסים לבתים, מתחילים לשחוט פה את הישוב יכיני. אני מניח שאם לא הייתה איתי מאי והלוחם ממגל"ן היינו מגיעים למצב מאוד דומה למה שהיה בקיבוצים." 

2 תגובות

  1. לא לשכוח שיש ארגונים שבעזרת בגצ לא איפשרו למדינה לשחוט את המחבלים האלה בטענות הומניטריות וגם עכשיו אחרי ששחטו טבחו אנסו ושרפו אנשים בעודם חיים כמו הנאצים או יותר גרוע יש מי שמרחם על החיות טרף האלה

    1. צודק.הזדהיתי עם התושבת עד שציינה את אחים לנשק ותקפה את הממשלה.אולי לא הסבירו לה האנשים החמודים האלה קראו עוד ב6.10 לסרבנות ומי שלקח נשק זה הצבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן