פרופ' צביה ולדן מכפר אז"ר היא הבת של שמעון פרס ז"ל, שכל ימיו שאף ופעל למען השלום * מובן שנושא השלום בארץ והשלום העולמי הוא בדמה * ולדן השתתפה במחקר על בית ספר לילדי הפליטים באי לסבוס ביוון, אותו הקימו ישראלים – יהודים וערבים * ולדן שותפה לעריכת ספר "חבלי תקווה" המספר על המפעל ההומניטרי הזה, והיא גם מצטטת מדברי אביה
*תמונה ראשית: פרופ' צביה ולדן. צילום: לידיה בנירה
שאלה: מה הקשר בין האי היווני לסבוס, תנועת "השומר הצעיר" ואג"אל לבין פליטים באירופה? התשובה טמונה בתת הכותרת של הספר חבלי תקווה – בית ספר השלום לילדי הפליטים בלסבוס 2017 – 2022.
משבר הפליטים באירופה התחיל בשנת 2015, עת פליטים ברחו בהמוניהם מארצותיהם – מסוריה, מעיראק, ממדינות אפריקה, מאפגניסטן, מאריתריאה וגם מדרום אסיה. אלפים מהם מתו בדרך, למעלה מאלף איש טבעו בים התיכון, כאשר ניסו להגיע לאירופה בסירות. יקצר המצע מלתאר את סבלותיהם של אלו שנותרו בחיים.
המשבר הגיע לשיאו בשנת 2017, שעה שעשרות אלפי פליטים שפניהם לאירופה, הגיעו אל האי היווני לסבוס, השוכן במרחק כמה קילומטרים מהגבול המערבי של תורכיה.
באותו זמן במדינת ישראל, החל יאיר לייבל – צעיר מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר – לדבר עם חברים על הנעשה בסוריה. הוא פרסם פוסט על הצורך לעזור לפליטים. עוד כמה צעירים הגיעו לאותה מסקנה, והנה הם מצאו את עצמם יושבים בבית קפה כיכר רבין ומתכננים מה לעשות. באותה פגישה עלה הצורך לשתף דוברי ערבית, ואז הוחלט לשתף פעולה עם אג'יאל – מהחטיבה הערבית בתנועת השומר הצעיר.
תוך זמן קצר יצאה משלחת של צעירים ישראלים, יהודים וערבים, למחנה הפליטים באי לסבוס. הם החליטו להתמקד בעזרה לילדי הפליטים שחוו עקירה מבתיהם, חשיפה לאירועים קשים כמו זוועות מלחמה, הליכה בדרכים קשות, חציית ים בעת הימלטותם. רוב הילדים האלו לא זכו מעולם למסגרת תומכת, מחבקת ומקדמת. לפיכך הוחלט להקים בית ספר, שיהיה מתחם מופרד ממחנה הפליטים שתנאיו היו קשים מנשוא. המבנים שהוקמו היו ארעיים, אבל הצוות, בעזרת מתנדבים והורים, קישטו אותם בצבעים עליזים. בית הספר נקרא "השלום".
ביה"ס לפליטים בלסבוס
הקשיים היו רבים. ראשית כל, מנין יגיעו מורים? ושנית, הגיוון האתני של הפליטים גרם ל"מגדל בבל" – לריבוי שפות, מסורות והרגלים של הילדים. לפיכך הוחלט שהמורים יהיו מקרב הפליטים עצמם, והכיתות תהיינה מורכבות על פי מוצאם של הילדים, כך שכל מורה יוכל ללמד את תלמידיו בשפתם המוכרת. מובן שנותר קושי של תקשורת בקרב כל הסגל – המדריכים והמורים. ועל זה התגברו גם בעזרת השליחים הערבים של אג'יאל ששימשו כמתרגמים, כיוון שרבים מהפליטים היו דוברי ערבית, וגם אנגלית בסיסית שימשה אותם במידה מסוימת, כפי שניתן לקרוא בפרק על השפות שכתבה הבלשנית צביה ולדן.
אין בספר פוליטיקה. רק רצון טוב, כפי שכתבה העורכת ולדן בפרק המבוא: "בספר זה בחרנו להציג את מקומו של בית הספר במציאות החיים של הפליטים, על היבטיו החינוכיים והערכיים, מבלי לדון במגמות הפוליטיות שהביאו ליצירת המשבר [של הפליטים]." (עמ 10).
קטע נוגע ללב מתאר אחד המדריכים. הוא הבחין שאחד הילדים לא אוכל את ארוחתו. הסתבר שאימו של הילד עומדת ליד הגדר ומתבוננת בו, כי היא עצמה רעבה. אחד החוקים בבית הספר היה, שהאוכל הוא עבור התלמידים בלבד. וכאן נתקל המדריך בדילמה. בסופו של דבר הוא לא יכול היה לעמוד בפני הילד ואימו, ונתן לה צלחת עם מזון.
בספר יש שני סוגי תוכן. האחד הוא זיכרונות ורשמים של מורים ומדריכים שעבדו בבית הספר, והשני הוא פרקי מחקר שנעשו בפרויקט זה.
בקטעי הזיכרונות והרשמים ניכרת ההתלהבות והנתינה הבלתי מוגבלת של כל העוסקים במלאכה, למרות כל הקשיים. אנשי הצוות תיארו מה הביא אותם להתנדב ולעבוד עם הילדים ומה תרמה להם אישית תקופת ההתנדבות הזו. אצל חלקם זה שינה ממש תפיסות עולם, בעיקר לגבי עצמם. בפרקי העיון יש מידע רב, כולל הגדרות מושגים, הצגת שיטות מחקר בתחומי החברה והחינוך, וכמובן ממצאים ותובנות שנלמדו ממחקרים אלו על המדריכים, המורים והתלמידים של בית ספר מיוחד זה. כך יוצא הקורא נשכר גם מהגדרות מושגים ושיטות מחקר בתחומי החברה והחינוך.
לדוגמא, בפרק "כשתנועת הנוער עושה 'בית ספר'" שכתב איתן שחר (העורך השותף), הוא מציין את ההבדל בין חינוך פורמלי לבלתי פורמלי, וכן את ההבדל בין ארגוני הסיוע לבין מתנדבי תנועות הנוער. עוד הוא מציין: "בוגרי תנועות הנוער, יהודים וערבים, השותפים להקמת בית הספר, כורכים את יציאתם למשימה הזו עם סיפור חייהם. רבים מהם מותחים קו בין הסיפור האישי, המשפחתי והחברתי שלהם, לבין המודל הייחודי שיצרו בבית הספר." (עמ' 71). ואכן מסתבר שצעירים יהודים מקשרים את הסיטואציה לבני משפחותיהם שהיו בשואה, וצעירים ערבים לאבותיהם שהיו פליטים.
אחד הפרקים "התקווה שבלב ואמנות ההקשבה לקולם של ילדי הפליטים" נכתב בידי סמדר בן אשר ואפרת הוס. כבר בכותר זה יש רמז לדרך בה ניתן לחזק את הילדים, הן בהקשבה אליהם ועידודם להביע רגשותיהם והן בהענקת תקווה. בתחילה סקרו החוקרות את הרקע התיאורטי של המושג "תקווה" וכן את הרקע התיאורטי של טיפול באמצעות אמנות. במחקר מצאו החוקרות ש"בקרב כלל ילדי הפליטים יש רמת תקווה גבוהה המתאימה לרמה הגבוהה של תקווה אצל ילדים החיים בתנאים נורמטיביים, יציבים ובטוחים." (עמ' 131). וזה מעיד על עבודת הצוות הטובה שנעשתה בבית ספר השלום.
סמדר בן אשר וגלית ינאי-ונטורה חקרו את השפעת הפעילות באי לסבוס על המתנדבים בוגרי תנועות הנוער. הן ציינו את המניעים שגרמו להם להתנדב וכיצד השפיעה תקופת ההתנדבות על התפתחותם האישית.
איך לימדו בבית הספר? ענת שרון מציינת את תחושת השייכות והשוויון שהמורים הצליחו להעניק לתלמידים. "…המורים, שכמו התלמידים היו בעצמם מקהילת הפליטים באי – מסוריה, אפגניסטן, איראן, קונגו ועיראק… לא תמיד היו לצוות הרקע, הניסיון, התנאים או הידע להתמקצע בהוראה. כל מורה ומורה לימד בדרכו, קצת אחרת – אבל כולם לימדו מהלב בעזרת המחשות, סיפורים, תרגילים או ספרים, ולפעמים בדרך המסורתית של הרצאה פרונטלית… ראינו מנהיגים שצומחים מתוך הקהילה ומצמיחים את הילדים." (עמ' 237).
בית ספר "השלום" פעל במשך שלוש שנים. במרץ 2020 הוא נשרף כליל, אולי עקב הצתה. המפעל אכן נגדע, אבל הטביע את חותמו על התלמידים, הסגל והמתנדבים.
בימים אלה, כשקולות מלחמה נשמעים מכל עבר, כאשר גם בין האופטימיסטים יש כאלה שמאבדים תקווה, נצטט את עדותו של מורה, שעבד עם ילדי הפליטים באי לסבוס. נראה לי שיש להדגיש כל משפט ומשפט שלו באותיות של קידוש לבנה:
"עזבו אתכם ממתמטיקה והיסטוריה, הם חשובים, אבל אותם תמיד יהיה מי שילמד את הילדים האלה בהמשך חייהם. הדבר הכי חשוב בבית הספר הוא שאנחנו נהיה מורים של שלום. מורים של שלום זה מצרך נדיר בימינו. יהודים, מוסלמים ונוצרים שעובדים יחד. סורים, ישראלים, איראנים, אפגנים וקונגולזים שמחנכים יחד. אנשים בהירי עור ואנשים כהי עור שמניחים את השונה בצד ומחפשים את המשותף. התפקיד שלנו בעולם הוא ללמד את הילדים האלה שלום." 
מה פרס היה אומר?
צביה ולדן התראיינה על הספר "חבלי תקווה" ב-5 בנובמבר 2023 בתוכנית "מה שכרוך" של "כאן 11" המראיינים היו יובל אביבי ומיה סלע.
כאשר ולדן נשאלה, מה היה אומר אביה על המצב בו אנו נמצאים, אילו היה חי עתה, היא ענתה: "אני לא מדברת בשמו אף פעם, אבל אני קוראת את מה שהוא כתב בספרו האחרון, שהתפרסם לאחר מותו." הספר נקרא: "אין מקום לחלומות קטנים", והיא מצטטת מתוך הספר את דבריו:
"מדינות לא יכולות להרשות לעצמן לחלק את המדינות בין אוהבים לאויבים. אויבינו כיום הם אוניברסליים: העוני והרעב וההקצנה והטרור. אלו לא מכירים בגבולות והם מאיימים על כל העמים. לכן עלינו לפעול במהירות כדי להפיל את החומות שנבנו במרירות ובעוינות, כדי לבנות גשרים שיובילו לשלום, כך שנוכל לשלב כוחות ולהתמודד עם האתגרים המשותפים, לנצל את ההזדמנויות הרבות הנפתחות בעידן החדש."
ונראה שהקמת בית הספר לפליטים בלסבוס – בו היו שותפים יהודים וערבים ישראליים, יחד עם אנשי צוות מהמדינות השונות של הפליטים – היא דוגמא להקמת גשר כזה, צעד קטן אחד לשלום בינלאומי.
