בחולדה קבע האגרונום יצחק וילקנסקי (וולקני) את רעיון מושב העובדים * העקרונות שקבע נוסחו מחדש ב־1918 על ידי אליעזר יופה, אך פרסומיו ופועלו של וילקנסקי והתלמידים הרבים שהעמיד בחולדה ובבן שמן מוכיחים מעבר לכל ספק שהוא הוא אבי הרעיון של מושב העובדים
חולדה הישנה היא פרק חשוב ולא ידוע, בהיסטוריה של ההתיישבות העובדת. בשנים 1910–1929 פעלה בחולדה חווה חקלאית להכשרת פועלים, כאחותה בבן שמן, אבל תרומתה להקמת מושב העובדים הראשון, נהלל ולמושבים נוספים אחריו נשכחה.
אבי היה חלוץ וחי שנים מספר בחולדה עם קבוצתו 'קבוצת רחובות' במטרה להקים בה מושב עובדים ולהתיישב בה. מילדותי שמעתי ממנו סיפורים על התקופה ההיא בחייו, שהיה נזכר בה תמיד בהתרגשות ובגעגועים. הוא הרבה לספר לנו על חוויות אישיות שלו וגם על החשיבות המיוחדת שהייתה לפעילות של קבוצתו בחולדה ביישום עקרונות מושב העובדים שהגה ופיתח מנהל החווה יצחק וילקנסקי. בדַבּרו חשתי תמיד את הצער שלו ושל חברי קבוצתו על שלא הצליחו להגשים את חלומם להקים בחולדה מושב עובדים.
סיפוריו סיקרנו אותי. רציתי לדעת יותר, ולכן החלטתי לחקור את תולדות חולדה. המחקר, שהתבסס על מסמכים רבים, ובהם גם יומנים אישיים, גילה לי פרטים חשובים שאבי לא סיפר – ואולי הוא עצמו לא ידע את כל המכלול וההתרחשויות לפני בואו לחולדה ואחרי עזיבתו.
מן המסמכים עולה בבירור שבחולדה התקיימה פעילות רציפה של חלוצים וחלוצות, שזכו להכשרה אינטנסיבית ממנהלה של חוות חולדה, האגרונום יצחק וילקנסקי-וולקני, ולא רק בנושאי חקלאות, אלא גם בנושאים אידיאולוגיים: בחולדה פיתח וילקנסקי את רעיון מושב העובדים, וממנה יצאה הקבוצה הגדולה ביותר להקמת מושב העובדים הראשון, נהלל.
הסיפור המפורט על חוות חולדה וההוכחות שווילקנסקי הוא שפיתח לראשונה את העקרונות של מושב העובדים מובאים בעבודת הדוקטורט שלי: "חולדה ויצחק וילקנסקי – תרומתם למושב העובדים ולעיצוב אידיאולוגיה התיישבותית חברתית בארץ ישראל", אוניברסיטת בר⁻אילן, תש"ע 2010.
דברי רקע
חולדה הוקמה על אדמת הכפר הערבי ח'ולדה. אדמת חולדה נרכשה בשלבים בהשתתפות שלושה גופים: חברת 'גאולה', אפ"ק והקרן הקיימת לישראל. תהליך הרכישה היה ארוך ומייגע. 2,000 הדונם הראשונים נקנו בחודש יוני שנת 1905, והשטח כלל באר מים טובים ('ביר שח'מה') – הבאר הזאת הייתה מקור המים היחיד במקום, וגם המקור למאבקים עם ערביי הסביבה. בשנת 1908 הועברה האדמה לידי הקרן הקיימת, והיא החכירה אותה ל'אגודת תרומות עצי זית'. המטרה הייתה לטעת שם יער לזכרו של הרצל, ו'אגודת תרומות עצי הזית' קיבלה על עצמה את השמירה על הנחלה ועיבודה.
יצחק וילקנסקי – הוגה מושב העובדים
בתחילת 1909 מונה האגרונום לואי בריש לנהל את חוות חולדה. לאחר כשנה הוא פוטר, ובמקומו מונה האגרונום יצחק וילקנסקי (לימים 'וולקני'), שניהל גם את החווה בבן שמן.
מתחילת עלייתו ארצה הגה וילקנסקי ופיתח את עקרונות מושב העובדים, שהוא כינה בשם 'איכרות זעירה'. עיקרי העקרונות היו התיישבות חקלאית שיש בה משקים פרטיים ורכוש משותף כאחד, התבססות על משקים מעורבים ועבודה עצמית ובניית קהילה שיש בה עזרה הדדית, אחריות וערבות הדדית, שוויון זכויות וחובות וקבלת החלטות בידי כל החברים.
פעילותו להפצת הרעיון התבטאה בהדרכת קבוצות החלוצים בחולדה ובבן שמן ובהכשרתם לעבודת האדמה, וגם בפרסום מאמרים שבועִיים ב'הפועל הצעיר' ובהרצאות שנשא בכל רחבי הארץ. ב⁻1918 פורסם ספרו 'בדרך', שבו כינס את מאמריו מ־1909 על עקרונות ה'איכרות הזעירה'. העקרונות שקבע וילקנסקי נוסחו מחדש ב־1918 על ידי אליעזר יופה, אך פרסומיו ופועלו של וילקנסקי והתלמידים הרבים שהעמיד בחולדה ובבן שמן מוכיחים מעבר לכל ספק שהוא הוא אבי הרעיון של מושב העובדים.
וילקנסקי פעל בחולדה בשנים 1910–1918, אך הפועלים שחיו בה אחריו, עד חורבנה בשנת 1929, המשיכו את דרכו. 
הקבוצות שפעלו בחולדה
בסך הכול פעלו בחולדה בשנים 1910–1929 כשבע קבוצות: 'קבוצת הפלחה' (1910–1913), 'קבוצת נוטעים' (1915–1921), 'קבוצת העבודה' (1917–1918), 'קבוצת רחובות' (1921–1924), 'קבוצת בריסק' (1921–1923), 'קבוצת פרוסקורוב' (1925–1928), 'קבוצת השומרון – ארגון ד' ( 1928–1928).
'קבוצת העבודה' הגיעה לחולדה לעזור לחברי המקום בתקופת משבר, אך שאיפתה הייתה להקים קבוצה כמו דגניה א. ואכן, כעבור זמן מה הקימו חבריה את דגניה ב. 'קבוצת השומרון' ישבה בחולדה תקופה קצרה בלבד ונשארה בה עד החורבן. היא הגיעה לחווה כאשר וילקנסקי כבר עזב, אבל היא פעלה ברוח רעיון מושב העובדים, וגם סייעה לחברים שהחליטו להקים מושב משלהם או להצטרף למושב קיים.
שאר הקבוצות הגיעו לחולדה בכוונה להקים בה מושב עובדים, ואף נקטו צעדים להשגת מטרתם. חברי 'קבוצת הפלחה' הקימו במקום משקים קטנים פרטיים לבעלי משפחות, עיבדו חלקות אדמה קטנות לגידול ירקות ורכשו במשותף עופות ופרה להפקת תוצרת חלב. הם גם בנו מטבחים פרטיים למשפחות ומטבח משותף לרווקים; חברי 'קבוצת הנוטעים' התנו את הצטרפותם לחולדה בהבטחה שהם יצורפו למושב העובדים שייבנה בה. הם ראו בחולדה את ביתם לעתיד ולכן התחייבו לעבוד בה לא בקבלנות, כפי שהיה מקובל אז, אלא באופן ש"טיב העבודה [יהיה] על אחריותנו המוסרית".
וילקנסקי תמך במתיישבי חולדה, וכבר ב⁻1915 הכין תוכנית להקמת 'משק אריסים' ושלח אותה למשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. אולם בסופו של דבר לא היה אפשר להקים מושב עובדים בחולדה, ולכן פעלו חברי 'קבוצת הפלחה' ו'קבוצת הנוטעים' יחד לייסד את מושב העובדים הראשון בנהלל. 'קבוצת חולדה', ובה 24 חברים מ'קבוצת הפלחה' ובעיקר מ'קבוצת הנוטעים', הייתה הגרעין הגדול בקרב מקימי נהלל בשנת 1921, ותרומתם לעיצוב המושב ברוח עקרונות וילקנסקי הייתה מכרעת. אזכיר כאן רק כמה מחברי 'קבוצת חולדה' שהיו מהפעילים המרכזיים בהקמת מושב נהלל: יעקב (זסלבסקי) אוֹֹרי, אהרון בן ברק (הצטרף לנהלל עם שני ילדיו הקטנים לאחר שאשתו שושנה נפטרה בחולדה ממחלה. בנו, איתמר בן ברק נעשה לימים מפקד הנח"ל, ונכדו הוא הסופר מאיר שלו), ישראל בלוך, זרח זרחי, אליעזר שוחט, דוד בן ישי, נתן (פרנקל) חופשי.
גם אחרי הקמת נהלל התקיימה בחולדה פעילות תוססת מבחינה מקצועית חקלאית, מבחינה חברתית ומהבחינה האידיאולוגית המושבית, והיא לא פסקה עד החורבן ב⁻1929. עם עזיבת 'קבוצת חולדה' לנהלל החליפה אותה 'קבוצת רחובות', שהגיעה לחולדה ב-1921. 'קבוצת רחובות' התארגנה ב⁻1917 ביוזמתו של יואל אפרת (אבי) במטרה להקל על חייהם הקשים של הפועלים שעבדו ברחובות. עם התגבשות הקבוצה שאפו חבריה להגיע להתיישבות בחולדה ולהקים שם מושב עובדים. הקבוצה התבססה על חיי שיתוף מלאים: מטבח, וכביסה היו משותפים, והחברים הפעילו אותם בתורנות; הם הנהיגו קופה משותפת, שהחברים הפקידו בה את משכורתם והתחלקו חלק כחלק, כך שכאשר חבר לא עבד מפאת מחלה או משום שלא הייתה לו עבודה הוא המשיך לקבל את חלקו; בקבוצה התפתחו יחסי חברות אמיצים ומחויבות לחברים, וכאשר מישהו חלה בקדחת, למשל, חבריו טיפלו בו.
הקבוצה מנתה בתחילה שמונה בחורים ושלוש בחורות: יואל אפרת, משה פלדשטיין (שדה חן), אהרון גרין (נפטר בכלא דמשק), אברהם יפה, אלימלך נימן (נאמן), חיים גוטשל, בנימין מונטר (נהרג בתל⁻חי), חנה אדלר, יהודית גליצ'נסקי (קליינמן), רחל גרצ'סמן (כפרית) ואליעזר לוסטיגר. אחר כך הצטרפו אליהם אלימלך קרמר (כרם) ובת זוגו מניה. כשהקבוצה הגיעה לחולדה הם מנו כבר שבע עשר חברים. 
החיים בחוות חולדה
וילקנסקי העסיק בחולדה בעיקר פועלים יהודים, רובם מחלוצי העלייה השנייה. רבים מהם היו בודדים, אך וילקנסקי העדיף לקבל קבוצות פועלים מאורגנות, כי הן תרמו להתפתחותה של חולדה מבחינה חקלאית מקצועית, מבחינה חברתית ומבחינת התנופה האידיאולוגית לרעיון מושב העובדים. כדי לחזק את האוטונומיה של הקבוצות בהיבטים החברתיים והארגוניים נקט וילקנסקי שיטת ניהול שונה מזו שהייתה נהוגה לפניו: הוא קבע רק בשאלות האגרונומיות והטכניות, ואילו את כל שאר הנושאים הוא השאיר להכרעת החברים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה חולדה מרכז פעיל לקידום רעיון מושב העובדים. אפשר ללמוד על כך מבחירתו של אחד ממנהיגי דגניה א, ישראל בלוך, לחיות בצורת ההתיישבות החדשה של מושב העובדים. לשם כך עבר בלוך לחולדה עם אשתו ובתו הקטנה ונרתם לפעילות בקידום מושב העובדים.
חברי חולדה בלטו לא רק בתרומתם לצורת ההתיישבות החדשה אלא גם בפיתוח שיטות חקלאיות חדשות. וילקנסקי חשב שרצוי לבסס את משקי האיכרות הזעירה על משק חקלאי מעורב, ולכן החל ליישם בחולדה את השיטה הזאת. הוא החל בשיפור הפלחה והמטעים: הוא טיפח סוגים שונים של עצי פרי (זיתים, שקדים וגפנים) ופיתח משתלה של עצי פרי ושל עצי סרק. אחר כך הקים בחולדה מחלבה ושיפר את זן הפרות ואת זן העופות שהיה נהוג לגדל אז בארץ.
הקמת המשק המעורב יצרה בעיה עם השכנים הערבים: משק מעורב זקוק למים, ובחולדה הייתה רק באר מים אחת. אומנם על פי חוזה הרכישה הותר למתיישבי חולדה להשתמש בה, אבל במשך הזמן נוצרו עימותים עם המפעיל הערבי, בעיקר בימי הקיץ כשפחתה תפוקת המים הטובים בבאר. ראש המשרד הארצישראלי, ארתור רופין, ניסה לפתור את בעיית המים על ידי חפירת באר אחרת לא רחוק מהבאר הקיימת. הוא הביא מומחים ממצרים והצליח לחפור לעומק רב, אבל כשהגיעו סוף⁻סוף למים התברר שהם עשירים בגופרית ואינם ראויים לשתייה. 
אכזבה נוספת נחלו המתיישבים כשגילו שלא כל האדמה בחולדה טובה כפי שחשבו כשרכשו את המקום, ושלא כולה התאימה לגידול זיתים. מניסיונם של הטמפלרים בווילהלמה למד וילקנסקי שאפשר להשביח את האדמות באמצעות חריש עמוק וזיבול, ולאחר שיישם את השיטה בחולדה זכו המטעים בה להצלחה רבה.
מתיישבי חולדה סבלו גם מקשיים רבים אחרים: מהביצות שהיו סביב החווה וגרמו לקדחת ולתחלואה רבה, ממצוקת דיור וממחסור בתנאים סניטריים, וגם מחוסר כסף כי תקציבים שהובטחו להם לא הגיעו בזמן ולא בכמות הנדרשת.
הקשיים הכלכליים והתנאים הקשים גרמו למתחים חברתיים, ואפילו למעט עזיבות. היציבות החברתית הופרה, והקבוצות בחולדה עברו כמה משברים קשים. המצב בחולדה הוחמר בזמן מלחמת העולם: הטורקים גייסו חברים לעבודות כפייה והחרימו את התבואות, את בהמות העבודה ואת העגלות. בחולדה נשארו אז רק שתי בהמות נכות, והמתיישבים סבלו מאוד מרעב וממחסור.
תהליך השיקום נמשך זמן רב, ורק ב-1917 חל מפנה כאשר ל'קבוצת הנוטעים' הצטרפו חברים חדשים, ושלוש משפחות מ'קבוצת הפלחה' שעבדו בקסטינה חזרו לחולדה. בהרכב החדש נקראה הקבוצה 'קבוצת חולדה', והיא המשיכה לעבוד בהדרכת וילקנסקי עד שפרש.
למרות הקשיים והמשברים שחוו החברים בחולדה הם המשיכו לעבוד במסירות ללא גבול, והתוצאות היו משובחות. הם פיתחו והרחיבו בהדרגה ענפי משק מגוונים – נטעו עצי פרי ועצי סרק, עיבדו שדות פלחה ומספוא, גידלו ירקות וטיפחו משק חי שהיו בו עופות, פרות, כבשים ודבורים. עם הזמן הם בנו מחלבה וייצרו בה גבינות משובחות. ב-1920 התקיימה ביפו תחרות ארצית של כל הקבוצות, וקבוצת חולדה זכתה בפרס הראשון על הגבינות והזיתים שהציגה שם. 
מעמד החברות בקבוצות
בתחילת המאה העשרים זכו הנשים לשוויון זכויות (לא מלא) רק במדינות ספורות בעולם המערבי. כך היה בתחילת הדרך גם מעמדן של החברות בקבוצות. הנשים בחולדה עבדו וקיבלו שכר כמו הגברים, אבל הן לא נחשבו לחברות בקבוצות, ולא הייתה להם זכות להביע את דעתן (בעיקר בענייני רכוש) וזכות הצבעה. המצב השתנה בשנים 1917–1919, כשהמשפחות שעבדו בקסטינה חזרו לחולדה. ב⁻1920 כתב יעקב זסלבסקי (לימים אוֹרי), חבר מרכזי ב'קבוצת הפלחה', במאמר שכתב ב'הפועל הצעיר', שבבחירה להצטרף לקבוצה קונה לעצמה האישה זכויות וחובות כגבר "והיא משתתפת ביצירת וקביעת צורת המושב כפי כישרונותיה ורוחה". השינוי שהציע זסלבסקי היה מהפכני באמת: השוויון שדרש חִייֵב גם את שיתוף הנשים בהחלטות הקבוצה ובעבודות המשק וגם שיתוף מלא של הגברים בעבודות הבית ובגידול הילדים.
השוויון בנטל נקבע גם ב'קבוצת רחובות'. בזכות מאבקה הנחרץ של החברה חנה אדלר (בתו של ישי אדלר, מורה ומחנך ידוע שעל שמו נקרא היישוב רמת ישי), הונהגה חלוקת עבודה שוויונית בקבוצה: הגברים עבדו כמו הנשים במטבח, והנשים עבדו כמו הגברים בשדה או במשק החי. 
טְריטוֹן ויטָטוּס חוּלדָאֵנְזיס
לקינוח, אני רוצה לספר על תרומה נוספת של חולדה, והפעם – לעולם המדע.
כאמור 'קבוצת רחובות' הגיעה לחולדה ב־1921, זמן קצר לפני שחברי 'קבוצת חולדה' הגדולה יצאו להגשמה במושב העובדים נהלל. הצטרפותם לחולדה התעכבה כי ב-1918 התגייסו רוב חברי הקבוצה ל'גדוד העברי', (מלבד בנימין מונטר-דודי – שהיה פצפיסט קיצוני והתנגד להתגייסות כמו א.ד. גורדון) ולכן נדחתה הצטרפותם לחולדה. הקבוצה התפזרה ב-1924 להתיישבות במושבי עובדים אחרים. בחולדה נשאר רק חבר אחד מהקבוצה, אלימלך נוימן (נאמן), שהמשיך לשמור על הנטיעות, ובשל מסירותו הוא זכה להערכתו העמוקה של יוסף וייץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל.
אפרת היה איש טבע, חוקר טבע אוטודידקט. הוא הגדיר צמחים ובעלי חיים, למד ולימד את חברי קבוצתו על הטבע בארצם החדשה. כאשר עברה הקבוצה לחולדה הוא הקים שם מוזיאון לבעלי חיים וצמחים. חברי הקבוצה תמכו בו, ואף סייעו לו לקנות ציוד למחקריו ולתצוגה במוזיאון. באחד ממחקריו גילה אפרת בביצות חולדה טריטון שלא היה ידוע עד אז. הגילוי קיבל את אישורו של פרופ' בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים בארץ וחתן פרס ישראל לחקלאות בשנת 1954. שם הטריטון נקבע על שם חולדה: "טְריטוֹן ויטָטוּס חוּלדָאֵנְזיס". בארבעה במארס 1923 הציע המפקח על החקלאות, ד"ר זָגוֹרוֹדְסקי, לרכוש את המוזיאון ולהציג את האוסף המעניין שהיה בו במוזיאון בירושלים. למרבה הצער, עד שנדונה הצעתו של זָגוֹרוֹדְסקי פרצו מאורעות תרצ"ט, חולדה עלתה באש, ועמה נשרף גם המוזיאון. כיום לא נותר אלא פיליטון מקסים שכתב החבר מאיר גולדמיר על חברי הקבוצה, על אפרת ועל המוזיאון.
אני תוהה בפליאה כיצד למרות הקשיים העצומים שחיו בהם אותם חלוצים הם מצאו זמן וכוחות נפש ללמוד את הטבע של ארץ ישראל ולהקדיש לכך זמן ומשאבים.
סיפרתי כאן בקצרה, על קצה המזלג, על חולדה הישנה ועל הפעילות התוססת שהייתה בה ואשר תרמה רבות להתפתחות מושבי העובדים ולהתיישבות העובדת בכלל.
