"חזרנו לשנס מותניים, חזרנו לערבות הדדית"

מספר צביקה גיטמול, חקלאי ממושב מזור, שנקלע למשבר ומחסור בעובדים בעקבות המלחמה * צביקה מעולם לא ביקש עזרה מאיש, תמיד היה במקום הנותן, אבל חבריו התגייסו למענו, גייסו מתנדבים מכל קצוות הארץ וקטיף ההדרים של צביקה ניצל

כמה ימים לאחר פריצת מלחמת ה-7.10 – צביקה גיטמול חקלאי ממושב מזור קיבל טלפון מאורית שריג. אורית שריג, מקיבוץ גבת, היא חברה של צביקה גיטמול מערביי שירה בפרלמנט ביפעת.  

צביקה היה אז בתחילת קטיף התפוזים שלו ומצא את עצמו במצב בו לא היה מעולם, הוא מעולם לא ביקש עזרה במשק שלו. המלחמה תפסה את צביקה בשיא קטיף ההדרים שלו. אורית התעניינה מה קורה עם צביקה והקטיף, הציעה עזרה וצביקה ענה ואמר: "לא תודה, איני רוצה להפעיל חברים." 

התאילנדים שעבדו במשק גיטמול עזבו את הארץ, מלך תאילנד נתן הוראה  לתאילנדים לחזור לתאילנד ומימן בעבורם את כרטיסי הטיסה.  

צביקה: "הייתי במצב כזה שחשבתי לותר על קטיף ההדרים ולזרוק לפח עבודה של שנה שלמה. אורית התעקשה שהיא תגייס חברים והם יבואו לקטוף. בעבורי היה זה מצב בלתי נסבל, שאני אקבל עזרה כזו מחברים? אני עוזר כמיטב יכולתי לחברים ואנשים שזקוקים לעזרה, תמיד במקום של הנותן – לא במקום הנעזר ונזקק אבל בסוף השתכנעתי. 

"בקבוץ יפעת מתקיימים ערבי שירה כבר שנים רבות. אני חבר ומגיע לערבי שירה אלו כבר הרבה שנים. אורית נתנה קריאה בקבוצת השרים ביפעת והגיעו אל המשק שלי במזור קבוצת חברים לקטיף. אמנון פאר ובת הזוג שלו היו בין החברים שהגיעו. אמנון עבד ברדיו הרבה שנים. אמנון יצא בקריאה בין חבריו ברדיו, חבר הוציא פוסט ותוך רגעים היו מאות שיתופים של הפוסט ומאות שיתופים.  

"ההחלטה של אורית לקחת את העניינים לידיה בידיעה שאני לא אדם שמבקש עזרה ואמנון שפנה לחבריו – הובילו לקטיף הקלמנטינות שלי ושינוי מוחלט. אמרתי לאמנון: 'אתה העלית פוסט ואני הייתי בטראומה. מעולם לא ביקשתי עזרה, כל מה שעשיתי בימי חיי, היה בכוחות עצמי'. בשבילי הייתה זו חוויה שמעולם לא חוויתי.  

"חשוב להדגיש, יש הבדל גדול בהרבה מובנים מקטיף של פועלים לקטיף של אנשים שבאים להתנדב. היה צורך להדריך את הקוטפים המתנדבים, ללמד אותם לקטוף על פי התקן הנדרש. מידי יום הגיעו אנשים שבחרו לעזוב הכל ולעבוד בקטיף. אני ניהלתי את מערך הקטיף, הייתי על הטרקטור, הבאתי מכלים לקטיף. אנשים הגיעו ועבדו מכל הלב. הגיעו אנשים ממקומות שונים ובגילאים שונים. הרבה מאד אנשים מבוגרים, בפנסיה. הקטיף נמשך כמה שבועות והסתיים. כעת יש הפוגה  ובקרוב יחל קטיף הלימונים והתפוזים.  

"היו גם חברות שונות שהחליטו לתת ימי עבודה בקטיף. ההתגייסות היתה מרגשת. לבת הזוג שלי רוית יש סבלנות אין קץ, היא לקחה על עצמה את תפקיד ההדרכה ונכחה בשטח. עובדים מחברת סנו, בנק טפחות, מימון ישיר התנדבו והגיעו – הם הגיעו מהפוסט שהועלה. הייתה אווירה מצוינת.  

"הקטיף היה מתחיל בשבע וחצי בבוקר ונמשך עד כארבע וחצי אחרי הצהריים. אנשים הגיעו ועבדו, נתנו את המקסימום. בסיום היום הקפדתי שכל מי שעבד ייצא עם שקית נדיבה של פירות. בזכות ניהול נכון בשטח, העבודה נעשתה בצורה הטובה ביותר. היו אנשים שהביאו את ילדיהם – הייתה זו דרכם ללמד את ילדיהם על עזרה בשעת צרה, על עבודת כפיים ומהי חקלאות. בין המתנדבים שבאו לעבוד היו גם אנשים מהמושב שבאו לעבוד. הרבה אנשים שהגיעו לעבוד אמרו לי בסיום יום העבודה שהייתה זו חוויה נפלאה ונתנה להם תחושה נהדרת."

מאחרוני החקלאים ששרדו 

צביקה גיטמול ממזור הוא בין אחרוני הפרדסנים ששרדו. להיות בעל פרדס במדינת ישראל זה אומר בעיקר ציונות. כולם יודעים שממשלות ישראל, מזה הרבה שנים, יצרו מצב שהעלויות הן לעיתים גבוהות בהרבה מהרווחים. צביקה התעקש על אחזקה וטיפול בפרדס שלו והקים בית אריזה הממיין את הפרי במשקו. 

מלחמת השביעי באוקטובר הראתה לאזרחי המדינה שישנה חשיבות עצומה לחקלאות הישראלית, שיש חשיבות עצומה לביטחון התזונתי וישנם מצבים בהם חייבים לגייס כוח אדם ישראלי. שנים רבות התבססו החקלאים על גידול וטיפול באמצעות עובדים תאילנדים. המצב אליו נקלענו במלחמה הביא לכך שאנשים הבינו שחייבים להירתם ולעזור. עבור רבים היתה זו חוייה מעצימה – חיבור לאדמה, חיבור לגידולי השדה והפרי אותו התרגלו "לקטוף" מהמדף בסופר, הפך לפרי הגדל על העצים וההבנה כי יש לעבוד עבודת כפיים על מנת שיגיע למדף בסופר.  

חג ט"ו בשבט לפנינו, יכול להיות שהפירות בחג זה יהיו עם טעם אחר? עם טעם ישראלי, טעם של ציונות ואהבת הארץ. ההתנדבות הזו במשק של צביקה  היתה בכל המשקים וענפי החקלאות בארץ. המצב שם זרקור ענק של היסוד עליו קמה מדינת ישראל, ישוב הארץ וחקלאות כערך בסיסי וההבנה שעבודת האדמה היא אחד השורשים המבטיחים את חיים שלנו במדינת ישראל.  

צביקה :"הייתה זו חוויה של חזרה אחורה בזמן. חזרנו לשנס מותניים, חזרנו לערבות הדדית, עזרה הדדית וסולידריות."

משפחת גיטמול 

צביקה גיטמול (72), נולד וגדל במושב בני עטרות. חיים גיטמול, אביו של צביקה הוא בן מושב עטרות, אותו נטשו בני עטרות ועזבו ליפו. שם קיבלו את אדמות המושבה הטמפלרית לה קראו וילהלמה. צביקה נולד שם. שלושה בנים נולדו להוריו של צביקה. שלושתם בעלי משקים. הבכור נשאר וקיבל את משק ההורים בבני עטרות. צביקה קנה משק במזור והבן הצעיר הינו בעל משק בבן שמן.  

"אבא השריש בנו את אהבת החקלאות," מספר צביקה. "יש לנו יחסיי משפחה מאד קרובים וחמים. מושב מזור הוקם על ידי פליטי הונגריה. הם עבדו בחקלאות אך רבים מהם לא הסתגלו ומכרו את המשקים שלהם. המתיישבים שקנו את הנחלות מהראשונים הם אלו שהפכו את המושב למקום משגשג. 

"קניתי את המשק במזור ונטעתי פרדסים וענבי מאכל. היו לי מטעי נשירים. הנשירים הצריכו המון עבודת ידיים ולפני כמה שנים עקרתי את המטעים הללו. הקמתי משפחה, במזור נולדו ארבעת ילדיי. ארבעת ילדיי גדלו, כולם עכשיו בעלי משפחות. שניים מילדיי גרים במזור. בני הבכור ניר, בן 49,  עובד עימי במשק ומתגורר בהרחבה של המושב עם משפחתו. סיון, בני השני, נשוי וגר עם משפחתו במושב אביגדור. יעל, הבת היחידה, הקימה משפחה ומאד מחוברת לחקלאות. יעל מאד מעורבת במשק, עוזרת ומגיעה למשק מידי יום. גם בני הצעיר עודד הקים משפחה ובנה את ביתו במושב."  

צביקה גיטמול הוא תבנית נוף מולדתו. אביו הגיע מאוקראינה והוא שהוריש לצביקה ואחיו את האהבה לחקלאות ועבודת האדמה: "אבא היה ישר כמו סרגל, חרוץ מאד," מספר צביקה בגעגועים לאביו. "אבא עלה לבד לארץ, היה בן למשפחה אריסטוקרטית. אביו היה מנהל בנק. הוריו התנגדו לכך שחיים הבן יעלה לארץ. אחותו של האב עלתה אף היא לארץ בעקבות אהבה. היחידים ששרדו אחרי מלחמת העולם השניה היו חיים  ואחותו. כל המשפחה הוכחדה בשואה. 

"אימי הייתה נכדה של המוסיקאי הידוע ארתור רובינשטיין. אימי נקראה לילי על ידי הוריה ובארץ שינו את שמה לשם לאה. אימי הייתה מוסיקאית אף היא ולימדה לנגן על פסנתר ואקורדיון. הילדות בבני עטרות הייתה ילדות יפה, עם מחויבות לעבוד במשק. אבא קנה תחנת דלק בדימונה ותקופת מה היה נוסע לדימונה, להחזיק את תחנת הדלק ואנו הילדים תחזקנו ועבדנו במשק.  

"עבדנו קשה, הייתה לנו אחריות גדולה והמשק היה פעיל בזכות העבודה שלנו הבנים. אני הייתי יזם כבר בילדותי. תפסתי יונים ומכרתי. קניתי לולבים, סידרתי אותם על פי גדלים ומכרתי. עשיתי מכוורת קטנה, תפסתי נחיל דבורים, רדיתי דבש ומכרתי. הייתי ילד עצמאי שמתפרנס מגיל צעיר. בבר המצווה שלי קניתי לעצמי אופניים חדשים ויפים מכספי. לא סיפרתי לאף אחד שקניתי אותם מכספי, סיפרתי שהאופניים החדשות שלי הם מהוריי, הריי אסור היה להתרברב ולהשוויץ.  

"בהמשך רכשתי טרנזיסטור, מוצר שהיה נדיר באותם ימים – והתענגתי על שירי הגבעטרון. אגרסקו הייתה משמידה פרחים בשל פסילה. הייתי לוקח את הפרחים שזרקו ומוכר בנקודות מכירה שונות. הייתי יזם בילדותי ובנעוריי וגם בכל חיי הבוגרים. אבא תמיד נתן לי רוח גבית ליזמות שלי.  

"במלחמת ששת הימים הייתי בן 16, כנער כבר ידעתי לנהוג על משאית אך ללא רישיון נהיגה. מלחמת ששת הימים פרצה ולא הייתי מסוגל לשבת בבית. נראיתי בוגר לגילי, אז לבשתי מדים, נסעתי, נכנסתי לבסיס מזון. ראיתי שם משאית ונוכחתי שמחפשים נהג למשאית. אמרתי שאני יודע לנהוג ובמשך שלושה ימים הבאתי מזון לחיילים בסיני. הגעתי לאל עריש, היו שם ערבים שהיו רעבים. הם ביקשו ממני לחם, נתתי להם  בעבור כף תמרים. הבאתי הביתה כף תמרים, החבאתי במרתף מאבא, והאחים שלי ואני נהנינו מתמרים נהדרים מסיני. היינו צוות אחים  מצוין. שמרנו סוד זה מההורים."

החיים במושב 

"בניתי את המשק שלי, בניתי בית אריזה בו נתתי שירותים לחקלאים מהמושב. כיום בית האריזה שלי הוא לשירותי בלבד. חקלאים רבים הפסיקו לעסוק בחקלאות בשל העלויות הגבוהות. פיתחתי עוד מקורות פרנסה. לפני מספר שנים, עקב משבר נישואים, עשיתי תפנית, פניתי למקורות שמחה. התחלתי לרקוד ריקודי עם, לא ידעתי לרקוד אבל ידעתי שזה יהיה טוב עבורי. אכן, הבחירה לרקוד ולהתמיד הפך למקור הנאה ושמחה. זהו ה'ספורט' המשמח שלי.  

"במקביל, בשל אהבתי הגדולה עוד מצעירותי לזמר העברי התחלתי לבוא לערבי זמר שהוביל גבי ברלין. ערבי השירה בצבור שהוביל ברלין היו פעם בשבוע בחוף הים בתל אביב. מעולם לא פספסתי ערב שירה אחד. עולם חדש נפתח בפניי. הכרתי אנשים מעולמות אחרים, בחרתי לחיות בשמחה. בחרתי בתדר חיים חדש ושונה. אני מחובר היום לכמה קבוצות שירה בציבור. המרחק אינו מונע ממני דבר, השמחה היא המנוע והמניע. אותה אהבת הזמר העברי הביאה לחיי טעמי חיים מרוממי נפש.  

"אורית שריג, שפנתה אליי והציעה את עזרתה ועזרת חברים, היא חברה ממועדון שירה הנקרא 'הפרלמנט של יפעת'. מפגשי השירה ביפעת מבוססים בעיקר על שירים רוסיים. השמחה, היחד, האווירה נפלאה. בראש העין נערכים ערבי שירה בציבור על פי נושאים. כל ערב הוא אחר מקודמו. שם שרים  על פי נושאים. קבוצה נוספת שאני שייך אליה היא קבוצה סגורה של כארבעים איש. המוביל קבוצה זו הוא שלום, במקור תימני שחזר למקורות. בקבוצה זו שרים וחוגגים על ארוחות נפלאות משותפות. עשיתי שינוי שהכניס בי שמחת חיים. תכנים חדשים נכנסו לחיי וכמובן חברויות נפלאות. בכל ערב שישי אני מארח את כל ילדיי ומשפחותיהם לארוחת ערב. המשפחה היתה ונשארה במקום הראשון, החיים עם הריקודים והשירה  קיבלו גוונים ועושר שמסבים לי אושר גדול."  

צביקה החקלאי לא סיים את הבחירה במקורות השמחה והעשייה: "בשנה האחרונה, חבר בשם מאיר אברמוב שמנגן על אקורדיון, נתן לי אקורדיון ואמר לי שהוא רוצה שאהיה נגן אקורדיון. התחלתי לשחק עם האקורדיון ונוכחתי שיש לי שמיעה טובה. איני יודע תווים, אין לי מושג מה זה סולם במוסיקה ולהפתעתי אני מנגן ומשתפר ומשתלב עם נגנים אחרים. כנראה שקיבלתי את כשרוני זה מאמא, שהיה מאד מוסיקלית. אני מייצר יין אדום לשימוש ביתי. חיי השתנו והשתבחו מאז בחרתי בריקודי עם, בשירה. מאז ומעולם אני אוהב אנשים, נהנה מחברויות. אנושיות. חיי השתנו, השתפרו. אני אדם שמח ונהנה מכל העולמות שלי. אני חקלאי בכל רמ"ח אבריי, עושה עסקים, איש משפחה, רוקד, שר, מנגן. אני אדם שמח היום, ובוחר בכך מידי יום.  

צביקה גיטמול שבמשקו פרדסים מניבים וכרם ענבים – לא נח. בחודשים הקרובים ייטע כרם ענבים נוסף. מורשתו של האב היזמות, החקלאות, הנחישות, המבט קדימה ומורשתה של האם – המוסיקה, המשפחה, הכל זורם בדמו ובא לידי ביטוי בכל צד בחייו.