יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 09 12 132258

חיים רק פעמיים

9 דק' קריאה

שיתוף:

חייה של סיגל בר ממושב בן-שמן מתחלקים לשניים * בחלק הראשון היא סבלה מקשיים, מדכדוך, ממשקל עודף קיצוני – מבעלת משרד פרסום מצליח הגיעה למצב של חסרת דיור * בחלק השני של חייה הגיעה סיגל אל המנוחה ואל הנחלה * היא מספרת לעדינה בר-אל על התהליך המורכב שעברה וכיצד היא מאמנת אנשים לפתור את בעיותיהם בחיים 

רבים הם סיפורי העלייה לארץ. שניים מהם עוברים במשפחתה של סיגל בר מדור לדור. הסיפור הראשון הוא על אביה, יעקב שרייבר, שהגיע ארצה בגיל חצי שנה. ומעשה שהיה כך היה: הוא נולד בעיירה קוסטופול בפולין בשנת 1934. אביו של התינוק, סבה של סיגל,  רץ לבית הוועד הפועל  של  העיירה כדי לבשר לכולם: "יהודים, נולד לי בן בכור".

באותו יום ביקרו במקרה שני נציגים של הסוכנות היהודית בעיירה, כשבידיהם כמה סרטיפיקטים כדי לחלקם בהגרלה לתושבים. הם שמעו על הבשורה, ניגשו אל האב המאושר, שמו בידו שלושה סרטיפיקטים ואמרו לו: "מזל טוב. זאת מתנה. קח את רעייתך ואת התינוק, ותעלו לארץ ישראל".   

"סבי כלל לא חשב ולא תכנן קודם לכן לעלות לארץ," מספרת סיגל. "אבל בזכות הסרטיפיקטים שקיבל הוא הגיע ארצה באוניה עם רעייתו ובנו התינוק. למזלם הם ניצלו. כל שאר בני המשפחה המורחבת שנשארו בפולין, נספו בשואה." 

 "הם הגיעו למחנה מעבר," ממשיכה סיגל לספר, "ואחר כך עברו לדיור משותף בחיפה, סבא שלי, שבא לארץ בלי מקצוע, התחיל לעבוד בבניין כרצף וטיח."  

מעניין גם סיפור העלייה לארץ של סבתה מצד אימה: "סבתי הגיעה ארצה מליטא עם משלחת למכבייה. הראשונה בשנת 1932 כמתעמלת. סבתי היתה אז 'השפיץ' של הפירמידה," אומרת סיגל והיא מסבירה: "פעם היו בונים במסגרת תחרויות הספורט פירמידה שמורכבת מאנשים, וסבתי, שהיתה קטנה בגופה, טיפסה מעל כולם ועמדה בראש הפירמידה."  

חלק ממשתתפי המכביות היו נשארים בארץ וכך גם סבתה של סיגל. הוריה של סיגל נישאו בשנת  1958 וגם הם התגוררו בחיפה. סיגל נולדה בשנת 1961 ולמדה בבית הספר הריאלי בעיר: "אותי לימדו ב'ריאלי' שמצפים מאיתנו ליותר. היתה משיכה של התלמידים למעלה. סיימתי את בית הספר התיכון במגמה כלכלית-סוציולוגית. יש לי תעודת בגרות יפה, למרות שביליתי פעמים רבות בים במקום בבית הספר.  

"בעצם, קשה לי להגיד שהייתי תלמידה טובה במיוחד, כי תמיד חלמתי וגם קראתי המון ספרים. אני זוכרת את עצמי קוראת ספרים מתחת לשולחן בזמן השיעור. כך שאני סוג של אוטו דידקטית. עובדתית, רוב הידע שרכשתי בצעירותי היה מלמידה עצמית."  

מה שעוד העסיק אותה מאוד בנעורים הייתה הפעילות בתנועת הצופים. היא היתה חניכה, מדריכה וגם ראש"גדית בתנועה: "ההדרכה מאוד עניינה אותי, בעיקר  מבחינת חומרי הלמידה והערכים שהחניכים מקבלים בתנועת הנוער."  

בצבא שירתה סיגל כפקידת מבצעים בחיל האוויר: "התמזל מזלי וקיבלתי תפקיד שהיה משאת נפש של בנות רבות וברוב תקופת השירות שלי הייתי בשארם א-שייך." מגיל צעיר היתה סיגל מציירת ומאיירת, ואילו אביה היה נוהג לומר: "מאמנות אי אפשר לקנות במכולת".  

למרות זאת, מיד לאחר השחרור היא נרשמה לחוג ל"אמנות יצירה" באוניברסיטת חיפה. שנה אחר כך היא עזבה את החוג, שהיו בו מורים מצוינים, לדבריה, אך רוב הסטודנטים לא התייחסו ברצינות ללימודים, כי עבורם זה לא היה חוג ראשי אלא משני.  

אבל סיגל לא ויתרה על לימודי האמנות: "נרשמתי ללימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון, (שהיום היא חלק ממכללת בית ברל), כאשר כל הזמן ברקע אני זוכרת את המילים של אבא שלי, שמזה אי אפשר לחיות. למדתי רישום ופיסול וסיימתי את לימודיי. וזה חשוב להמשך הסיפור שלנו." היא רומזת.  

בהיותה סטודנטית התגוררה סיגל בתל אביב ועבדה במשמרות כקצינת ביטחון במלון דן תל אביב. לאחר סיום הלימודים היא ירדה לאילת, שם עבדה כקצינת ביטחון במלון לגונה, ונהנתה ממגורים חינם וכן מבחינה חברתית. "לאחר ארבעה חודשים חזרתי לגור בחיפה עם בן הזוג שלי, שאותו הכרתי בצבא," מספרת סיגל, "ושנתיים לאחר מכן, בשנת  1985, נישאנו."

סיגל במטבח שלה. אלבום פרטי
סיגל במטבח שלה. אלבום פרטי

חיי נישואין 

ופה מגיע הפרק העצוב בחייה: "החתונה הזו היתה טעות," אומרת סיגל. ולמרות שלא היה לה טוב, הם היו נשואים עשרים שנים: "אבל המוטו של חיי הוא, שאני לא עוצרת לבכות על טעויות העבר, אין שחור ולבן בחיים. מטעויות יוצאים גם דברים טובים. אז מנישואין אלו נולד הבן שלי, שהוא באמת משהו מיוחד, אז על מה יש לי להצטער?" 

אבל למרות ההצהרה הזו, מסתבר שלא היה לה קל באותן שנים: "הייתי מאוד בודדה. נישואיי היו קשים, איבדתי את עצמי שם, נרמסתי מאוד. ממש הלכתי לאיבוד. לא ידעתי מי אני ומה אני צריכה לעשות."  

והמצב גרם לה לאכול ולאכול, והיא הלכה ושמנה באופן קיצוני ויחד עם זה היא לא הפסיקה לעבוד: "בשנים הראשונות עבדתי ב'אלביט' כמנהלת המידע של ה'לביא'. עזבתי שם לאחר לידת בני וחיפשתי את עצמי. עבדתי תקופות קצרות בכמה עבודות, עד שמצאתי את התחום המתאים לי. זה קרה יום אחד, כשנתקלתי במודעה על קורס קופירייטינג בתל אביב. לא כל כך ידעתי מה זה, אבל היה לי רגש שזה מיועד לי, נרשמתי לקורס והתקבלתי.  

"ואז במפגש הראשון של הקורס הודיעו, שעשרת המצטיינים, אלה שמסיימים ב-TopTen, יקבלו לאחר הקורס סטאז' במשרד פרסום," ממשיכה סיגל לספר. "ואני החלטתי, שאני אהיה ביניהם. למדתי אצל תרצה גרנות ומוטי מורל, שהיו אז הכי חזקים בארץ  בתחום הפרסום. ואכן, סיימתי בהצטיינות והתקבלתי לסטאז' במשרדה של תרצה גרנות."  

לאחר הסטאז' עבדה סיגל כמה שנים במשרד הפרסום הידוע  והוותיק "כרמון", ולאחר מכן החליטה לפתוח עסק פרסום פרטי שלה.

סיגל לפני ואחריאלבום פרטי
סיגל לפני ואחרי. אלבום פרטי

עסק פרטי 

עסק הפרסום של סיגל, "סל פרסום", פעל במשך חמש עשרה שנים: "יצרתי פרסומות עבור חברות גדולות, היו לי פרסומות בטלוויזיה, בעיתונים, ברדיו (אז עוד לא היה אינטרנט). עד היום, כמעט 20 שנה אחרי שסגרתי את המשרד, מבקשים ממני שמות מותגים, כי בזה הייתי ממש טובה," היא צוחקת. היא יצרה מותגים שקיימים עד היום. לדוגמה, השם "מקסימה" למרכך הכביסה של חברת "סנו" הוא המצאה שלה. 

משרד הפרסום שלה מאוד הצליח. סיגל העסיקה מקצוענים מתחומים שונים – גרפיקאים, צלמים, קריינים, מומחים לווידאו. "היו אלו שנים טובות מבחינה כלכלית," אומרת סיגל, "אבל לאט לאט התייבשו החיים האישיים שלי. במקביל לעבודתי, בכל שנות נישואיי אכלתי ואכלתי עד שהגעתי למשקל של מאה וארבעים קילו. אז יצאתי פחות ופחות לפגוש לקוחות פנים אל פנים, כי התביישתי שיראו אותי. אבל עסק לא יכול להתקיים רק מלקוחות ותיקים. תמיד יש צורך לגייס לקוחות חדשים, מה שלא עשיתי מחמת הבושה.  וכך לאט לאט הרסתי לעצמי את משרד הפרסם שלי."

Screenshot 2023 09 12 132316
סיגל עם בנה עומר בחתונתו. אלבום פרטי

חזון ההלוויה שלה 

וכך נמשך מצבה הגרוע שלה עד שהיא חוותה אירוע שגרם לה לעשות תפנית בחייה. סיגל מתארת זאת כמשהו מיסטי שקרה לה: "יום אחד ישבתי על הספה בבית במצב של חצי שינה וחצי עֵרות. פתאום ראיתי לנגד עיניי את… ההלוויה שלי. ממש ראיתי אותי מתה, עטופה בתכריכים, נישאת על האלונקה. ראיתי את כל האנשים מסביב, ביניהם גם בני. היה בי המון המון שקט, אבל מה שגרם לי לזעזוע היה לראות  איך מטלטלים את הגופה שלי בתכריכים על האלונקה. ואני רואה מבעד לבד התכריכים את כל האברים שלי מתנדנדים, רוטטים, 'נשפכים' לכל הכיוונים, בהתאם לגופה של אישה ששוקלת 140 קילו. וזה הטריף אותי. פקחתי את העיניים ואמרתי לעצמי בקול רם: 'אין מצב שקוברים אותי ככה'." 

זמן קצר מאוד לאחר החזון הזה היא הודיעה לבעלה שהיא עוזבת: "לא ידעתי לאן אני הולכת, אבל הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הבן שלי היה אז בן שבע עשרה וחצי, כשאמרתי לו שאני עוזבת את אבא שלו, הוא אמר לי 'מזל טוב'. מתברר שאי אפשר להסתיר מהילדים את המצב, והוא הבין.  

"עזבתי הכול. השארתי הכול בבית," ממשיכה סיגל לספר, "לקחתי תיק אחד קטן ואוטו אחד ופשוט עזבתי. לא ידעתי לאן אני הולכת, איפה אגור וממה אתקיים. המצב שלי היה גרוע, אישה במשקל עצום, עם שפע מחלות." בעלה חסם בפניה מיד עם עזיבתה את חשבון הבנק ולא היה לה ממה להתקיים.  

במשך חודשיים היתה חסרת בית, הומלסית. ישנה בלילות אצל חברים ומכרים, לרוב על כורסא או ספה. (אגב, היא התקשתה לישון בשכיבה על מיטה בגלל משקלה הגבוה). בתקופה הזו היא הייתה נפגשת עם בנה במקומות שונים כגון תחנות דלק. ואז הציע לה חבר לגור בשכירות בבית שהוא עוזב במושב בת שלמה. היא אספה רהיטים משומשים ועברה לגור שם. שנה לאחר גירושיה היא עברה ניתוח לקיצור קיבה, אבל ברור שהמשקל העודף לא נעלם בבת אחת.

מאפלה לאור גדול סיגל אז והיום אלבום פרטי
מאפלה לאור גדול – סיגל אז והיום. אלבום פרטי

חיים חדשים 

וממה התקיימת 

"הייתי צריכה להתפרנס ממשהו כדי לשלם שכר דירה ולאכול. חשבתי לעצמי: מה אני יודעת לעשות? מה יש לי למכור? אז נזכרתי שפעם למדתי אמנות וציירתי."  

סיגל יצרה לעצמה סטודיו בביתה הקטן בבת שלמה והחלה לצייר. בין השאר היא הכינה עבור זוגות נישאים כְּתוּבות עם טקסטים כתובים, בסגנון של סופרי סת"ם והוסיפה לזה איורים. כמו כן היא התחילה לפסל בעיסת נייר, ותוך זמן קצר היו לה יצירות יפות וצבעוניות למכירה.   

בנוסך לכך, סיגל אספה מכל מיני מקומות את כל הציורים שציירה בעבר – במדרשה, בחוגי ציור והחלה למכור את יצירותיה. היא לא היתה צריכה 'לרדוף' אחרי קונים. היא פשוט הציגה את יצירותיה בתערוכות שונות, קבוצתיות ואישיות, והתחילה להרוויח כסף למחייתה. "הרמתי את הראש מעל המים," אומרת סיגל. "אתגרתי את האמונה שקיבלתי מאבא שלי, שאי אפשר לחיות מאמנות. זה פשוט לא נכון. ככלל, היום אני יודעת ששווה לאתגר כל אמונה שיש לנו ולבחון אותה מחדש. אז, רק שמחתי שאני יכולה לפרנס את עצמי." 

עם הזמן חזר אליה בטחונה העצמי: "התחיל להיות לי טוב בחיים ובמקביל גם הגוף הגיב לכך. המשקל התחיל לרדת וחזרתי לחייך." היא מדגישה.   

כל מי שראה אותה הבחין מיד בשינוי הקיצוני שחל בה. "לאט לאט התחילו אנשים ל'עלות אליי לרגל' כדי לשאול מה עשיתי וכיצד יצאתי מהמצב שלי ואני נתתי עצות. יום אחד הגעתי למסקנה שזה לא אחראי. אמרתי לעצמי: 'סיגל, את נותנת עצות שמתאימות לך, זה לא בהכרח מתאים למישהו אחר. אם את רוצה לעזור לאנשים, לכי תלמדי.' לא תכננתי אף פעם להיות מאמנת," היא מציינת, "בעצם מקצוע הקואוצ'ינג בחר בי." 

ואז התברר לה שקורס האימון אינו בהישג ידה. מחירו היה 17 אלף שקל. אך גם עכשיו עזרה לה האמנות. מספרת סיגל: "בין הציורים שהצגתי בתערוכות היה לי ציור שמן שפכטל, בגודל של מטר על מטר. הוא היה מרשים מאוד, ולהערכת אוצרת של תערוכות היה שוויו 14 אלף שקל. אבל הוא לא היה למכירה, כי הבן שלי הצהיר שהוא רוצה בו. תמיד הצגתי אותו בתערוכות וסירבתי למכור אותו. הדבקתי עליו מדבקה אדומה של 'נמכר' כדי לא לתסכל אנשים. אבל היה אדם שדווקא הציור הזה מצא חן בעיניו והוא מאוד רצה לקנות אותו. אחת לחצי שנה הוא היה מתקשר אלי ושואל אם שיניתי את דעתי, ואני התעקשתי שהוא לא למכירה, כי הוא של הבן שלי. כך סירבתי לו שוב ושוב."  

ביום בו התלבטה מאין תשיג כסף עבור קורס האימון, התקשר אליה אותו אדם שוב ושאל אם הציור למכירה. "ואז החלטתי שזה סוג של סימן. אולי זו הסיבה שהציור הזה חיכה עד היום בו הוא יאפשר לי לממן באמצעותו קורס אימון? זה היה מאוד סימבולי עבורי. הרמתי טלפון לבן שלי וסיפרתי לו שרוצים לקנות את הציור. הוא אמר לי: 'תמכרי. את תציירי לי חדש, אני מכיר את הציירת'." סיגל חזרה אל הקונה ואמרה לו: "כן, אבל במחיר של 17 אלף שקל." והוא ענה לה מיד: "טוב, אבל אני בא אליך היום, לפני שאת מתחרטת."  

סיגל החלה ללמוד בבית הספר לאימון "קאוצ'מי", ולאחר מכן המשיכה לאימון מתקדם במכללת "יוזמות". גם במהלך השנים בהן היא עוסקת באימון היא ממשיכה להשתלם בנושאים שונים כגון דמיון מודרך, NLP וכלים נוספים.

סיגל המאמנת 

"התחלתי להיות מאמנת ונוכחתי לדעת שזה באמת המקצוע שלי," אומרת סיגל. "היום אין לי חשק לצייר. אני בן אדם של אנשים. אני רוצה רק לדבר עם אנשים, לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם, לקדם אותם, לגרום להם לוותר על אמונות ישנות ולא מועילות. זה מה שאני אוהבת לעשות, מזה אני הכי נהנית."  

סיגל ממשיכה גם להרצות במסגרות שונות. היא מציינת: "אני פשוט אוהבת את החיים שלי. היום אני מאושרת גם בזוגיות שיש לי." 

כאשר סיגל מתבקשת לנסח את גישתה ותובנות שונות שהיא מעבירה לאחרים, היא אומרת: "אני היום מתעסקת בעיקר עם אנשים שחשים תקועים בחיים, שרוצים לשנות משהו בחייהם. אנשים שמבקשים לעצמם זוגיות וכאלה שמתקשים לסיים מערכות יחסים שלא טובות להם. אנשים שיש להם חלום מסוים, כמו למשל לפתוח עסק עצמאי וצריכים עזרה בזה ובעיקר אנשים שהביטחון העצמי שלהם דורש חיזוק.  

"באופן טבעי, אני מלווה גם אנשים שהם מאותגרי משקל, כי הם מגיעים אליי. אבל לא כל אחד צריך לרדת במשקל. אני בכלל בגישת ה'לא דיאטה'. גם במקרה הפרטי שלי, אני לא עושה דיאטה אף פעם ולא מונעת מעצמי דבר, ובכל זאת משמרת ללא מאמץ את הירידה הדרמטית ההיא במשקל כבר 17 שנה. 80 קילו פחות זה לא 'הולך ברגל', אבל עשיתי זאת בלי מלחמות." 

היא תורמת עצה די מעשית, שיש בה משחק מילים בעברית: '"הביטוי הנפוץ 'אכלתי יותר מדי' מרמז בעצם על הסיבה להשמנה: אוכלים יותר מה-'דַי'. צריך פשוט לאכול עד אשר דַי לנו. בשביל זה כדאי שנלמד להקשיב לגוף ולנפש שלנו. וחוץ מזה," היא מוסיפה, "לא כל אדם חייב להיות רזה." אבל ברור, גם ממהלך חייה של סיגל עצמה, שההשמנה ובעיות גופניות נוספות נובעים ממשהו פנימי שמפריע: "יש צורך לפרק מה שמפריע בנפש ובנשמה," היא אומרת. "וכדאי לקחת עזרה מקצועית בשביל זה. לא משנה איזו עזרה, אם שיחות עם פסיכולוג, תרופות או אימונים פרקטיים. לכל אדם מתאימה שיטה אחרת."  

עוד תובנה שהיא מוסיפה: "צריך לדעת שלא הכול בשליטה שלנו. יש דברים שקורים סביבנו והם לא בשליטתנו. מה כן בשליטתנו? התגובה שלנו. אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו רוצים להגיב ואיך אנחנו רוצים להרגיש מול הדברים האלו אשר קורים ואינם תלויים בנו. אם נבין זאת וניישם, חיינו יהיו הרבה יותר טובים. והכול אפשרי," היא מוסיפה. "זה לא מקרי שההרצאה שלי נקראת 'חיים רק פעמיים'. אני באמת חיה גלגול שני באותם חיים." סיגל מכנה את עצמה "שוברת קירות" מכיוון ששברה את הקירות הפנימיים של עצמה והיא עוזרת לאחרים לעשות את זה בעצמם, עבור עצמם ובלי לוותר לעצמם.

סיגל בהרצאה אלבום פרטי
סיגל בהרצאה. אלבום פרטי

צוללת עם הבן 

מי שהצליח ללמוד ממנה פרק בחיים וגם ליישם בפועל הוא בנה של סיגל: "בני עומר גדל אצל מאמנת כשעדיין לא ידעה שהיא מאמנת… כלומר, אצלי. לכן, הוא צמח להיות אדם שמממש את החלומות שלו. החלום שלו היה לפתוח מועדון צלילה על אי אקזוטי – ואכן, הוא הגשים אותו בגדול. עוד מתברר שהוא נעשה צוללן בזכות אימו. וסיגל אומרת "באשמתי". 

"תמיד חלמתי לצלול," מספרת סיגל, "בצעירותי הוריי התנגדו לזה, בבגרותי בעלי התנגד לזה ואחר כך, בגלל המשקל הרב שלי, שוב נאלצתי לגנוז את החלום ולא הצלחתי להגיע לזה במשך שנים. רק כאשר הגעתי למשקל נורמלי אישרו לי לצלול. הצעתי לבני, שהיה אז אחרי שחרור מהצבא, להצטרף אלי לצלילת היכרות ראשונית באילת. הוא מעולם לא תכנן לצלול, אבל לאחר הצלילה הראשונה ההיא הוא יצא מהמים ואמר לי: 'שם אני רוצה לגור, מתחת למים'."  

גם סיגל התלהבה מן הצלילה. בנה הפך למדריך צלילה ועבד באחד ממועדוני הצלילה הגדולים באילת, ולבסוף אימא שלו עברה את קורס הצלילה שלה תחת הדרכתו… כיום עומר בן 35, נשוי ואב לשניים, ובעל מועדון צלילה באחד האיים הקריביים – קוֹזוּמֶל, ששייך  למקסיקו. המועדון הגדול והמצליח שלו נקרא Barefoot. מובן שסיגל נוסעת לבקרו כמה פעמים בשנה ונהנית מהמשפחה ומצלילה במקום כה יפה ושליו.  

כמה טוב במושב 

סיגל מתגוררת עם בן זוגה במושב בן שמן. "אני חיה פה כבר עשר שנים. כנראה הייתי צריכה להיוולד מושבניקית," היא מחייכת. "אחרי שנים של מגורים בעיר, אני כבר יודעת היום מה טוב בשבילי. אני צריכה לפתוח את הדלת בבוקר, לצאת יחפה ולדרוך על האדמה. זה מה שמחבר אותי אל העולם, אל המציאות ואל עצמי."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אמר יו"ר שולחן הבננות במועצת הצמחים, אייל עובדיה. הדברים נאמרו ביום עיון מיוחד שהתקיים ביוזמת שולחן הבננות במועצת הצמחים למעלה מ-150 מגדלים, חוקרים, אנשי מקצוע ונציגי ארגונים חקלאיים העוסקים בתחום, השתתפו ביום עיון מיוחד
3 דק' קריאה
רפת נסגרת ורפת משתקמת ככה יצא בגורל – רפת גלגל הודיעה בכאב רב, על סגירת הרפת ובו בזמן פרצה מלחמה בדרום, ראובן הייניק ז"ל נרצח במכון החליבה בכיסופים, שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה. הצבא
5 דק' קריאה
70  מיליון  שקלים  מפרידים  בין  המשך  פעילות   מחקרית  ובין  השבתה מוחלטת  של  מכון המחקר החקלאי   של ישראל, שרכש לעצמו  לאורך  שנים  אמון   ויכולות  ביצוע   ייחודיות בעולם. 70  מיליון  שקלים,  זה  הסכום  שמשרד האוצר  של
3 דק' קריאה
דגן יראל נבחר למנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל *תמונה ראשית: דגן יראל – צילום דנה בר און דגן יחליף בתפקידו את ליאור שמחה, שנבחר לאחרונה למזכ"ל התנועה הקיבוצית. האתגר הראשון עמו יתמודד: עמידה בהגדלת
3 דק' קריאה
אומר ארז גוזן, אחד מהחקלאים הוותיקים במושב ישע שבעוטף עזה. החממות של ארז ניזוקו קשות לאחר ה-7.10 * מרבית הגידולים בחממות מתו כתוצאה מחוסר טיפול, בשל האיסור לצאת לשטחים * ארז לא גידל כלל,
4 דק' קריאה
חברי מזכירות ארגון מגדלי ירקות ערכו סיור חקלאי ביישובי עוטף עזה, שנפגעו ב-7 באוקטובר במתקפת המחבלים * בין היתר ביקרו בקיבוצים נחל-עוז, עלומים, בארי ובמושב מבטחים, ושמעו מחברי היישובים על קרבות הגבורה שהתחוללו ועל
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן