יבול שיא
הרפת והחלב
יאיר3

חקלאי, לוחם ואיש ציבור

10 דק' קריאה

שיתוף:

בכתבה קודמת על יאיר פרג'ון, תחת הכותרת "שומר הארמון והדיונות", נכתב על היותו איש של טבע, סביבה ואהבת ארץ ישראל * הפעם מספר יאיר פרג'ון לעדינה בר-אל על הקמת מושב ברכיה, על ילדותו ונעוריו במושב, על הפציעה הקשה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים – ועל תקופת היותו ראש המועצה האזורית חוף אשקלון * כתבה שנייה על יאיר פרגון האיש

יאיר פרג'ון נולד בשנת 1953 במושב ברכיה, שלישי מבין 13 ילדי משפחת פרג'ון.  

מספר יאיר: "אבי נתן ושני אחיו יצאו עם קבוצת צעירים מהאי ג'רבה שבתוניס בדרכם לארץ ישראל בראשית שנת 1947. כאשר ראו מרחוק מהאונייה את אורות חיפה, הגיעה משחתת בריטית וגררה אותם לקפריסין. הם שהו שם במעצר כחצי שנה, עד ההכרזה באו"ם ב-29 בנובמבר. בארץ אבי הצטרף לקיבוץ טירת צבי. אחיו הצעיר, שמואל, התגייס ושובץ בחטיבת יפתח פלמ"ח בימי תש"ח הקשים. הוא נפל בקרב על קיבוץ גזר וקבור שם בקבר אחים. האח המבוגר, דודי משה, היה שליח עלייה והמשיך בפעילות של העלאת הקהילה מג'רבה לארץ."  

הגפרורים שהציתו אהבה 

בסוף שנת 1949 עלו ארצה גם סבו וסבתו של יאיר עם בני משפחה נוספים ושהו ב"שער העלייה". שם פגש אביו של יאיר את אימו, ומאז מסופר במשפחה סיפור ההיכרות בין ההורים כסיפור אגדה. מספר יאיר: "אבי הגיע מהקיבוץ לבקר את הוריו, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים ולראשו כיפה, ולא ברט, כנהוג אצל יהודי ג'רבה. כאשר שאלו את אבי מה הוא עושה בקיבוץ, והוא הסביר להם שהוא עובד, מקבל אוכל ומגורים, אך לא שכר – וזה נראה להם מאוד מוזר שבארץ ישראל מישהו עובד ולא מקבל כסף…   

בעודם יושבים באוהל ביקשה סבתי להכין אוכל עבור בנה האורח, אך לאכזבתה חסרו לה גפרורים כדי להדליק את הפרימוס. היא פנתה לבנה ואמרה לו: 'לך אל האוהל השכן, שם יש אנשים המדברים בערבית בניב הדומה לשלנו ובקש מהם גפרורים'. אבי נכנס אל האוהל השכן, שם הייתה משפחת עולים מלוב וביקש גפרורים. מתוך חבורה של נערות ששחקו בפתח האוהל קפצה אחת הבנות ומסרה לו קופסא של גפרורים.  

"סופו של הסיפור הוא," ממשיך יאיר, "שאבי חזר אל סבתי וביקש ממנה ללכת אל השכנים ולבקש עבורו את ידה של הנערה, זו 'שהדליקה את לבבו'." השניים, אימא אסתר לבית בוארון ואבא, התחתנו בתוך מחנה העולים "שער העלייה". כל הכיבוד לחתונה הסתכם בבקבוק יין, בקבוק ערק וקופסת ביסקוויטים…

יאיר
הנער יאיר עובד במושב ברכיה. אלבום פרטי

במושב ברכיה 

היהודים שעלו מג'רבה באותה שנה, בהם סבו וסבתו של יאיר ובני משפחתם, הגיעו מאותה שכונה בג'רבה. בעצת הדוד משה ויוסף חטב, שהיו בין הפעילים בעליית היהודים מהאי ג'רבה, הם התארגנו כקבוצה והחליטו להקים מושב חדש.  "בעצם," מציין יאיר, "כל חברי מושב ברכיה הכירו זה את זה עוד מה'חדר' בו למדו כילדים. בתחילה אבא רצה להישאר בקיבוץ טירת-צבי, אבל בראותו את הצורך לסייע למשפחתו, עבר יחד עמם למושב."  

בתחילה הם הקימו מחנה אוהלים על אחת הגבעות ויישובם נקרא אז ג'וליס ב', על שם הכפר הערבי שהיה בסמוך. בכל יום יצאה קבוצת גברים כדי להקים את בתי הקבע. בכל שלב ניבנו 20 בתים ומשפחות עברו אליהם. אבא תמיד סיפר בערגה על אותם הימים מיוחדים בהם היו בונים את הבתים. הוא היה אומר: 'תראו איזו ארץ יפה יש לנו. אנחנו בונים את הבתים שלנו וגם משלמים לנו שכר על כך'.   

"המשפחה שלנו קיבלה שלושה משקים – עבור סבי, עבור אבי ועבור דודי. שלושתם קיבלו במשותף מספר כלים חקלאיים, כמו מחרשת יד, קולטיבטור, מְתַלֵּם, משדדה ועוד. כמו כן קיבלו פרד אחד. אבא נתן לו את השם 'בומביי', כי לדבריו הוא היה ענק כמו העיר בומביי שהודו. עם רפת משותפת של שש חולבות לשלושת המשקים, לול קטן וגן ירק, הם הפכו בין לילה להיות חקלאים באדמת ארץ-ישראל," מספר יאיר.  

על אחיו ואחיותיו אומר יאיר: "כל אחיי ואחיותיי למדו, הם אקדמאים ועוסקים בתחומי החינוך ואילו אני," הוא מעיד על עצמו, "למדתי רק עד כיתה ח'. השנה הייתה 1967, הימים שאחרי מלחמת ששת הימים ואני אהבתי לעבוד. גם כך הייתי מאוד אנרגטי ולשבת בכיתה זו הייתה משימה מורכבת למורים ולי. לכן, כשבני גילי למדו בבית הספר, אני עבדתי במשק: קצרתי תלתן עבור הפרות, עבדתי כטרקטוריסט. בכלל החיים במושב מזמנים מגוון עצום של עבודות. בגיל 16 קניתי לי טרקטור קטן, אתו עבדתי עד הגיוס לצבא."  

לאחר הפסקת מה מתוודה יאיר ואומר: "בעצם הרגשתי סוג של מחויבות פנימית לעזור בפרנסת המשפחה. כלכלית לא היה קל, אך מחסור לא הרגשתי," הוא מדגיש, "כי מעולם לא שמעתי מההורים שלי אף טענה כנגד מישהו. להורים שלי היו 'שקים' מלאים ברוח של אופטימיזם."  

בתקופת הנעורים, במקביל לעבודתו בחקלאות, היה יאיר פעיל מאוד מבחינה חברתית במסגרת תנועת המושבים:  

"יש לציין," אומר יאיר, "שהמושב הדתי שלנו היה קרוב למפד"ל של פעם, שסיסמתה הייתה 'תורה ועבודה'. אבל מבחינה פוליטית-ארגונית הוא היה שייך לתנועת המושבים. ובעצם לא הייתה כל פעילות של תנועת נוער בברכיה – תנועת 'בני'-עקיבא' לא נכנסה, כי המושב שייך לתנועת המושבים ותנועת המושבים לא נכנסה, כי מנהיגות המושב ביקשה לשמר את הצביון הדתי של המושב.  

"אני מאוד אהבתי את הפעילות של תנועת המושבים. שמעון כהן – חבר מושב ברכיה, אשר שימש כראש המועצה הרביעי בחוף אשקלון – היה באותם ימים עובד בחינוך הבלתי פורמאלי במשרד החינוך. הוא זיהה אצלי את הרצון העז לפעילות התנועתית. בקיץ 1968 הוא הציע לי להצטרף לקורסי מדצי"ם  (מדריכים צעירים). מאז לא פספסתי אף לא מחנה אחד או מסע אחד של התנועה. בעצם, מי שתיעל אותי למסגרות התנועתית היה שמעון כהן, ואת זה אני זוכר לו לטובה כל השנים."

יאיר5
נתן פרג'ון, אביו של יאיר. הכיר את אסתר רעייתו במחנה "שער העליה". אלבום פרטי

"קום ועשה מעשה"  

כאמור, שלושה עשר ילדים – תשע בנות וארבעה בנים – נולדו להוריו של יאיר, נתן ואסתר פרג'ון.  

מה היה מיוחד בחינוך שקיבלתם בבית? 

"לאבא היו משפטים שהוא חזר עליהם במשך כל השנים – וכל משפט היה תורה שלמה, שאתה בונה עליה את האישיות שלך. אחד המשפטים החזקים היה: 'קום ועשה מעשה'. כלומר: אם יש לך טענה, אל תתלונן, תעשה משהו כדי לתקן את המצב. המשפט הזה כל כך השפיע עלי," מעיד יאיר, "עד אשר פעם לקחתי צבע וכתבתי אותו על קיר הרפת הישנה. זה היה מוטו בשבילי מאז ועד היום, ולשמחתי זה עבר גם לכל הנכדים של אבי."  

ילדי משפחת פרג'ון שמעו סיפורים גם על חוות ההכשרה החקלאית שהיתה בג'רבה לפני העלייה ארצה. שם עבדו בחקלאות, ערכו מסדרים, שרו שירי ארץ ישראל. ביניהם היה משפט שגור אצל אביו: "בראשנו ננפץ בריחי הברזל".  

אומר יאיר: "אומנם לנו כילדים משפט זה לא היה מובן, אך רוחו הייתה מובנת. רק בבגרותי, כאשר למדתי לימודי ארץ-ישראל בבית-ברל, ראיתי באחת מפינות הדשא אבן ועליה חקוק המשפט עליו גדלתי. אז גם למדתי כי משפט זה נאמר על ידי ברל כצנלסון בשנת 1920, כאשר הבריטים מנעו מהיהודים לעלות לארץ." 

אבל האב לא רק ניסח משפטים, אלא גם עשה. יאיר מספר על אחת הפעמים בה למד מאביו מהו יחס רציני לעבודה, מהי התנדבות ומהי אכפתיות.  

"זה היה באוגוסט 1967, אבא עבד כפרדסן ב'כרמון', ליד הכפר הערבי ג'וליס. שם נטעו חלקה חדשה של עצי חושחש.  הפועלים חפרו גומות באמצעות טוריות. היה צריך למלא את הגומות שיצרו במים ולשתול שתילים של עצי חושחש. התפקיד של אבי היה להביא מים בחבית בעגלה שהיתה רתומה לפרד שלנו. באחד מימי שישי הסתיימה העבודה, והיינו בדרך הביתה – אבי, אני ועובד נוסף.  

"הפרד חש כבר את הקרבה לבית והגביר מהירות. אבל אז הבחין אבי בצד הדרך, במקום בו עבדנו קודם, בגומה ריקה ממים ולידה מושלך שתיל חושחש. מיד קרא 'הויסה' לפרד, וניסה לסובב אותו אחורנית. אבל הפרד היה עקשן וסרב. היה יום חם. אני הייתי עייף מאוד וגם הפועל שהיה עמנו רצה כבר להגיע הביתה. אבל אבא התעקש, ירד ומשך את הפרד במתג שלו, חזר עמו למחסן, מילא חצי חבית במים ושב אל הגומה הריקה. הוא מילא אותה במים, לקח את השתיל שהושלך ושתל אותו. 'אי אפשר היה להשאיר את השתיל כך' אמר אבא , 'עד יום ראשון הוא  היה מתייבש'. וברור שהוא לא קיבל כל שכר על השעה הנוספת שעבד, כי זה היה מיוזמתו ולא בהוראת מנהל העבודה. כך למדתי שאסור להפקיר אפילו שתיל חושחש… ויותר מזה – אסור להתעצל ולחשוב מה תועלת תצמח לך, אלא 'קום ועשה מעשה'."   

השירות הצבאי והפציעה במלחמה 

יאיר התגייס לנח"ל והצטרף לגרעין התיישבותי שהיה מיועד לפראן בערבה. במסגרת זו הוא הגיע לגדוד חמישים, הנח"ל המוצנח. הוא עבר קורס חבלה והשתייך למחלקת חבלה בגדוד הצנחנים. במסגרת הפעילות של ביטחון שוטף, הגדוד עלה לרמת הגולן כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.  

"היה שקט," הוא משחזר, "פה ושם שמענו על מתיחות. כך גם בבוקר יום הכיפורים עצמו. יצאנו לפטרול שגרתי לאורך הגדר. מרחוק הם ראו עדר פרות, ועמם שני רועים. הגשש חשד שאלו לא רועים, כיוון שהעדר הזה יוצא בדרך כלל ללא ליווי. ואכן אחר כך הסתבר שהיו אלו קציני פטרול סורים. חזרנו למחנה והחלה הפגזה אימתנית. אנחנו נמצאים בבונקר ואי אפשר לצאת. הכול מופגז. בשלב מסוים הצטרפתי לכוח שיצא לחלץ חמישה לוחמים מהפלוגה שהיו במוצב קטן שנקרא  תל-סאקי. הלכנו כשישה קילומטרים עד לפנות בוקר. בטווח של 20 מטרים נתקלנו בקומנדו סורי, שהגיע במשך הלילה."  

במהלך האירועים נשאר יאיר לבדו בשטח ובשלב מסוים לרובה שלו היה מעצור. בעודו מנסה לתפעל ולשחרר את הכדור התקוע בבית הבליעה של הרובה, הוא חש חבטה עזה בעורף. כעבור כמה שניות הוא הרגיש על הכתף והצוואר את קילוחו החמים של הדם. 

"ואז השתרר שקט מסביב. מרגע זה ואילך הבנתי שהמלחמה שלי נגד הסורים היא משהו אחר. הייתי זרוק בין האבנים, פצוע, צמא מאוד, כי לא שתיתי זמן רב עקב יום הכיפורים. ובעצם מיום ראשון לפנות בוקר ועד יום שני בלילה, במשך יומיים לא היו דוברי עברית באזור. כל הכוחות היו סורים."  

באחת הפעמים קרבו אליו חיילים סורים והוא השים עצמו כמת. אחד החיילים הסורים יצר עמו קשר עין לשנייה, אבל הסתלק. "באותו רגע חשבתי," מעיד יאיר "שאליהו הנביא יכול להופיע גם בדמות של חיל סורי. 

"ביום השלישי למלחמה, זה היה ביום שני בערב, הייתי זרוק בין אבני הבזלת השחורות, פצוע, לא יכול לעמוד וצמא עד טירוף. הערכת המצב שלי הייתה, שאם אני  נשאר עוד לילה זרוק בשטח, אני לא מתעורר והצבועים יאכלו אותי. בקרבי היו שני יאירים שכל הזמן התווכחו מה לעשות, האם להיכנע או לא. לבסוף נפלה ההחלטה לזחול כ-200 מטר לכיוון דרך עפר סמוכה, שכל היום רחשה בו תנועה של טנקים סוריים ולבקש כוס מים מהסורים. זחלתי במשך כחצי שעה, מולי התקרב טנק ענק עטוף אבק. 

כפסע היה ביני לבין הטנק, שעלול היה לדרוס אותי. הטנק נעצר והאבק התפזר, והנה על הקנה של  הטנק ראיתי את האות א. ואני לא מאמין… הסתבר כי זהו אחד הטנקים הראשונים של כוחות המילואים שלנו, שהיו בתנועת קרב מול הסורים הנסוגים."  

יאיר נאסף על ידי כוחות צה"ל לאחר שלושה ימים ללא מים, בהם חש בדידות וייסורים, כשהוא בין ייאוש לתקווה. באותו קרב נפלו 14 מחבריו לפלוגה.  

יקצר המצע מלתאר את הסבל ומאמצי ההישרדות שעבר יאיר באותו זמן. יאיר סיפר על כל המאורעות הללו בתכנית "לוחם בסלון", וניתן לצפות בסיפורו המרתק והמרגש מאוד ביוטיוב. שם הוא מתאר בפרטי פרטים, דקה אחר דקה, מה קרה לו בעת הפציעה. הזיכרון שלו למראות, לקולות ולתחושות, ממש מעורר השתאות.  

להלן הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=YO-5AuxET7U

יאיר4
בנח"ל. יאיר עם המא"ג. אלבום פרטי

"הרעות והמורשת" ותל-סאקי  

"אנחנו הלוחמים התחלנו להיפגש רק 30 שנה לאחר המלחמה," מספר יאיר. "הבנו שזה חשוב לחברים וחשוב למשפחות השכולות. מאז אנחנו נפגשים פעמיים בשנה – ביום שלאחר יום כיפור, הוא התאריך העברי בו נפלו חברינו וכמובן ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הקמנו עמותה שנקראת 'הרעות והמורשת'. הרוח החיה סביב הקמת העמותה היה דן אלמגור (לא המשורר – ע.ב), שלחם עמנו. דן יזם את העמותה ואת הקמת האנדרטה בתל סאקי."  

לפגישות העמותה הגיעו גם השריונרים שהיו עמם מחטיבה 7 ומחטיבה 188, שלחמו עמם כתף אל כתף. ובאתר הונצחו גם שמות חללי השריון. לשאלה כיצד אירועים נוראים אלו שעבר השפיעו עליו, אומר יאיר: "המונח פוסט-טראומה לא היה בשימוש בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. לוחמים רבים שחזרו מהמלחמה היו שלמים בגופם אך פצועים מבפנים. לכאורה הכול בסדר גמור, אך כל אחד שחווה אירועי מלחמה קשים ניטעת בקרבו אותה טראומה, שעולה וצפה במהלך חיי השיגרה."  

וכאן מספר יאיר, שייסד בית ספר שדה "שקמים", איך מתקשר מפעל חייו זה לטראומה שעבר: "לעתים אתה מתנהג כפי שאתה מתנהג ולא מבין למה. שלושים שנה לא הבנתי את המניעים הפנימיים שלי לפעול להקמת בית הספר, האנדרטה ולחזור לספר ולספר על גבורת אנשי קיבוץ ניצנים. רק לאחר שנים, מישהו האיר את עיני: כנראה עשיתי זאת שלא במודע, בעקבות הסיפור של אברהם שוורצמן, הלוחם בניצנים, שהחליט על הכניעה למצרים והושמץ על כך, אבל ביציאתו אליהם ובמותו הציל 104 אנשים שהיו בתוך הבניין. ואני, שחשבתי ביום הכיפורים לזמן קצרצר להיכנע (לבקש מים מן הסורים), חשתי כנראה בתת מודע כעין אשמה. לפיכך פעלתי לשינוי היחס אל הלוחמים מניצנים שנכנעו בלית בררה." 

הדרכה ולימודים 

"עקב המלחמה השתבש המסלול הנח"לאי שלי. לא התיישבתי בפראן כמצופה, אבל אני בקשר טוב עם יישוב זה עד היום," מספר יאיר.  

"אחרי הצבא חזרתי למושב ועיבדתי את המשק של ההורים. תוך כדי כך יזמתי את הקמתם של שני חוגי סיירות במושבים ברכיה ובכוכב, בתחילת הדרך הפעלתי את החוגים באופן עצמאי וללא שכר מאף גורם. בשלב השני חברתי לחבורה נפלאה שהקימו עמותה להנצחת חברם אורי מימון הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים.  אחר כך קיבלה החברה להגנת הטבע תחת חסותה את חוגי הסיירות, וכך הפכתי להיות עובד של החברה להגנת הטבע. בין השנים 1979 ו-1981 למדתי בבית ברל במגמה ל'לימודי ארץ ישראל'."  

לשאלה כיצד מי שלא למד בבית ספר תיכון התקבל למוסד להשכלה גבוהה, הוא מספר על סיפור התקבלותו כקוריוז: "הגעתי לראיון בבית ברל. בוועדת הקבלה ישבו ארבעה אנשים, ראש החוג היה אורי דביר, סייר, גיאוגרף, איש החברה להגנת הטבע שתרם רבות בתחום ידיעת הארץ, ובין היתר הקים את המועצה לסימון שבילים. אורי דביר שאל אותי אם יש לי תעודת בגרות, או לפחות סיימתי כיתה י'.  

"השבתי לשתי השאלות בשלילה וכבר הבנתי מתזוזת האנשים על כסאותיהם, שאין לי סיכוי להתקבל. אבל אורי המשיך לשאול אותי: 'אם תתקבל תלמד ותסיים את הלימודים, מה אתה מתכוון לעשות אחר-כך?'. עניתי לו: 'בטיולי תנועת המושבים ובלילות ליד המדורה שמתי לב שרוב המשתתפים היו מהאזורים באר טוביה, עמק חפר, עמק יזרעאל והגליל המערבי ואילו מאזור לכיש היו מעטים מאוד. לכן המטרה שלי היא', אמרתי כשאני מביט באורי דביר, 'עם סיום הלימודים לפעול בתחום ידיעת הארץ, ולפעול ביתר שאת כדי שבטיולים שלנו ישתתפו בני נוער מהאזור שלנו'. 'מדוע זה חשוב כל כך?' שאל אורי, ועניתי לו: 'כי כמות ימי טיולי השטח של הנער יקבעו את אופיו ובמידה רבה ישדרגו את מעמדו'. אורי הבטיח לי תשובה ואני יצאתי. מיד אחרי זה קראה לי המזכירה לשוב לחדר. חזרתי ואורי שאל אותי: 'מה אתה עושה בימים אלו?'  עניתי לו: 'יש לי במשק חלקה של 30 דונם תירס שאני מעבד'. הוא המשיך ושאל: 'באוקטובר תהיה פנוי?' 'כן' עניתי. ואז אמר לי אורי דביר: 'לך תתארגן כי התקבלת ללימודים.'"

יאיר2
יאיר מדריך חברים מגדוד 202 של הצנחנים בטיול בשביל-האור בחג החנוכה השנה. אלבום פרטי

ראש מועצה אזורית 

לאחר כ-30 שנות עבודה בחברה להגנת הטבע מתוכן 24 שנים בבית ספר שדה ובפארק החולות, החליט יאיר להגיש את מועמדותו לראשות המועצה האזורית חוף אשקלון: "עבורי למלא תפקיד ראש מועצה הוא: לקום ולעשות מעשה," אומר יאיר. הוא נבחר ושירת בתפקיד זה במשך 11 שנים, משנת 2007 ועד שנת 2018. 

ביקשתי מיאיר לנסות לסכם ממש כמה דברים מרכזיים בפועלו בתפקיד זה. "אפשר לסכם בחצי דף?" הוא שואל ובחר לגעת בכמה נושאים. "יש לציין," הוא אומר, "שמשרד הפנים והאוצר העניקו למועצה שלנו במשך 10 שנים רצופות פרס על ניהול תקין. וזה דורש כמובן עבודה יום יומית רגישה ומפוקסת על כל המתרחש במועצה."  

יאיר בחר להתמקד בנושא החינוך: "ראיתי שרוב ילדי המועצה מהזרם הכללי לומדים באופן מפוזר בשבעה-שמונה בתי ספר במקומות שונים. לי היה חשוב שהילדים יקבלו את החינוך במרחב הגיאוגרפי בו הם חיים. יש לזה חשיבות. כיוון שמוטיב 'גאוות יחידה', גאוות האזור, חשובה להתפתחות האישיות של הנער המתבגר. כיום רוב ילדי יישובי המועצה לומדים בשני בתי הספר האזוריים: שקמה שביד-מרדכי וכפר סילבר – וכחלק מראיה מערכתית הקמנו בית ספר יסודי נוסף שדות-סילבר. גם לסקטור הדתי ניתנו תשובות באמצעות הקמת ישיבת בני יששכר ביישוב באר-גנים ואולפנה לבנות ביישוב ניצן. כמו כן, שמתי דגש על החינוך הבלתי פורמאלי. הגדלנו את מספר החניכים המשתתפים בפעילות תנועות הנוער. כתוצאה מכך צמח אצלנו בקהילות המועצה דור מתנדבים רבים לשנת שירות, התורמת רבות לעיצוב אישיותו של הנער לפני השירות הצבאי."  

הפעילות הנמרצת בתחומי החינוך המגוונים הביאה את המגזין "דה מרקר" לכלול בשנת 2011 את יאיר במקום ה-10 מתוך 100 המשפיעים בחינוך של אותה שנה. ובשנת 2015 העניק משרד החינוך את פרס החינוך היוקרתי למועצה האזורית חוף אשקלון. 

הנושא השני בו יאיר רואה הישג הוא קליטת מפוני גוש קטיף, שמהווים עתה 35% מכלל האוכלוסייה בחוף אשקלון: "היתה זו עבודה יום יומית מפרכת," מעיד יאיר. "הן מול מוסדות המדינה והן מול המפונים, שחשו פגועים. ניתן לומר בסיפוק, כי למרות כל הקשיים הצלחנו יחד עם המנהיגויות המקומיות להקים שני יישובים  קהילתיים גדולים: ניצן, שהיה ישוב עם 60 משפחות גדל ל-600 משפחות ובארגנים – יישוב חדש ובו 700 משפחות. כל זה ללא קריסה כלכלית ותוך התעצמות חברתית קהילתית.    

"תחום נוסף הוא קידום הקמתם של אזורי תעסוקה במועצה כמו מרכז אושר-עד בבת הדר, מתחם מסחרי ענק במבקיעים ותוכנית פל"ח (פעילות לא חקלאית) במושבים, שהם מנוף אדיר לכלכלת המועצה." 

יאיר נשוי לנטע, בת קיבוץ מזרע, אותה הביא אל הדרום היפה, כפי שהוא מכנה את האזור. היא עוסקת בייעוץ מס. יש להם חמישה ילדים ושבעה נכדים או כמו שיאיר אומר: "גפן הבכור חזר משתים-עשרה שנים בארצות הברית ומתאקלם עתה בארץ; שקד נשואה לרונן, חיה עם משפחתה במושב אביגדור, שם יש להם רפת חלב גדולה; הדר נשואה לדניאל. הם גרים במושב קדש ברנע; רימון הוא סטודנט 'חורש 'בלימודי הנדסה; תמר ובעלה מתגוררים בארה"ב. בע"ה גם הם עוד ישובו ארצה."   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מנשה סמירה, בן מושב בית עזרא וכיום חבר מושב ביצרון, הוא מנכ"ל שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין * האתר מציג את הטבע בא"י בעת שהעם ישב על אדמתו, ומפעיל בני נוער ומבוגרים בטיולים
11 דק' קריאה
כבני אדם החיים מזמנים לנו הפתעות – לעתים נעימות ולעתים טרגדיות נוראיות – וזה תלוי בנו איך אנחנו מתמודדים איתן * לפני כ-17 שנה חוותה רני כספי-סבח אסון גדול: שני הוריה של רני, ליאורה
5 דק' קריאה
טיול מפלים, זרימות נחלים – וגם קולינריה ואירוח מפנקים באצבע הגליל * חלק א' – המשך בשבוע הבא  החלטנו לצאת לטיול סתווי צפוני. התוכנית היתה לעלות לחרמון שנפתח העונה עם רכבל נוח חדש ולא
5 דק' קריאה
ניסים קריספיל הוא אוטודידקט שמילדותו ועד בגרותו לומד וחוקר צמחים ובמיוחד על צמחי בר וצמחי מרפא * היום קריספיל נחשב לאחד המומחים המובילים בישראל בידע על צמחי הבר * אפשר בהחלט להגיד שקריספיל הביא
6 דק' קריאה
בתחרות אפיק, טור אופני הרים בינלאומי שנערכת זו הפעם התשיעית, לקחו השנה בפעם הראשונה חלק גם חברי עמותת אתגרים. רכיבה אתגרית גם למי שמאותגר בין הים לכרמל  בין ה- 21.9 ל- 24.9 התקיימה זו
3 דק' קריאה
מבט על מה שהיה ספינת דגל אדריכלית, מקדש מעט ומרכז חברתי תרבותי   "ספינת הדגל" האדריכלית כמעט בכל קיבוץ היה לאורך שנים מבנה חדר האוכל המקומי, שלא היה רק מקום הסעדה אלא גם ובעיקר מקדש
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן