בעולם כמעט מקביל, שמתקיים אצלי במשרד, עניינים של הלב לא נחשפים עד שלא "חופרים בהם". הרבה פעמים צצים דברים שניתן היה לשמור בבטן, אבל כשמתחילה ה"חפירה", כבר אי אפשר להחזיק אותם שם יותר
בראש זורמות התוכניות שלנו בקלות רבה. מערך של שלבים שבאים אחד אחרי השני, כמעט בלי הפרעות. כך עד לנקודת הסיום שגם היא מהונדסת אצלנו בראש על בסיס תוכנית מתאר שהרכבנו היטב. המצב הזה מוכר לי מאוד מעולם הגישור, כשבראש של כל אחד מבני המשפחה יש תוכנית מתאר עצמאית. יש כאלה שאפילו אומרים לי: "2 או 3 מפגשים, וסגרנו עניין". מה שהם שוכחים בדרך כלל זה שבמקביל אליהם יש עוד בני משפחה, ולכל אחד יש תוכניות וכוונות משלו.
בכל תהליך יש דברים שאין לנו מושג עליהם בראשית הדרך, ולרוב יש סיכוי טוב שאלה יתנגשו עם הרעיונות שלנו בהמשך. מעבר לזה, יש את החיים עצמם, שמביאים לתהליך עוד "הפתעות". בקיצור, אין לדעת, למרות שבתחילת הדרך אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים הכול.
פעם אמר לי מהנדס בניין, שאנשים מכינים את עצמם לתרחישים שעלולים לצוץ במהלך שיפוץ הבית; אבל, עד כמה שהם מתאמצים לפרוש את כל האפשרויות הבלתי צפויות, תמיד תצוץ האפשרות שהם לא היו מוכנים לקראתה. כשזה קורה, השמיים נופלים. אני נוהגת לומר, שכשההרגשה היא שנמצאים ב"תחתית הבור", אז העולם בכללותו נצבע בצבעים של "תחתית הבור"; וכשהחברים מנסים לספר להם על איזשהו "אור בקצה המנהרה", הם לגמרי בטוחים שהחברים שלהם איבדו כל קשר עם המציאות.
אבל אם ניקח את המצב הזה קדימה, נניח חודשיים לאחר שהמשבר כבר עבר, אם תשאלו אותם על התקופה הקשה בדיעבד, אז יכול להיות שהם יספרו עליה, אבל נקודת המבט שלהם תשתנה לגמרי. הם כבר לא יתארו את המצב מ"תחתית הבור" אלא ממעוף הציפור. ואם התוצאה שהתקבלה הייתה סבירה, או סבירה פלוס, אז לרוב תשמעו גם אמירה בסגנון "אבל, זה היה שווה את זה".
מחודש התגלגל לחצי שנה
על חלק מהמפגשים האקראיים בחיי אחראי אלון בעלי. כך הזדמן לי לפגוש את אשת הבוס שלו, שבמפגש האחרון סיפרה לי שיפוץ הבית שלהם. היא אמרה שהם היו בטוחים שהעניין יסתיים תוך חודש חודשיים, אבל עד לרגע כתיבת שורות אלה, זה לא קרה, ועברו כבר ארבעה חודשים.
זה התחיל כשהיא ובעלה הגיעו לגיל שבו הגוזלים פרשו כנפיים, וזו הייתה הזדמנות נהדרת לעשות ריענון לבית. היא רצתה לארגן לעצמה משרד באחד החדרים, ועוד דברים קטנים שיעשו את החיים שלהם נוחים וטובים יותר. הם בחרו בקבלן שיפוצים, שהבטיח לסיים את העבודה תוך חודש ימים. הם לא בנו יותר מדי על התוכנית שלו, ויצרו תוכנית מבוססת תקלות, שהאריכה את משך זמן השיפוץ לחודשיים. בתקופה הזו הם סבלטו לעצמם דירה והשיפוץ יצא לדרך.
אבל אז צצו התקלות. בהתחלה התברר שהקיר שתכננו להוריד הוא קיר תומך, ואף מהנדס לא יחתום על זה וטוב שכך. אחר כך, התגלה שעקירת משקוף במקלחת, גרם לפירוק של הקרמיקה, ואין להשיג כמותה. אז צריך להחליף את כל הקרמיקה במקלחת; ואופס הצנרת לא משהו, כפי שהם חשבו. הקבלן הסביר להם באותה נקודה: "אי אפשר לגלות עד שלא מתחילים לחפור".
בין הרצוי למצוי…
בעולם כמעט מקביל, שמתקיים אצלי במשרד, עניינים של הלב לא נחשפים עד שלא "חופרים בהם". הרבה פעמים צצים דברים שניתן היה לשמור בבטן, אבל כשמתחילה ה"חפירה", כבר אי אפשר להחזיק אותם שם יותר. ואז, פתאום מתברר שהאחות לא סובלת את גיסתה, שאימא לא מעריכה את המהלך שעשיתם לפני ככה וככה שנים, שהאח בכלל לא רואה את הדברים כמו שאתם רואים אותם; ועוד הרבה גילויים שמציתים את מדורת המחלוקת; כשבכלל לא חשבתם שיש כזו מדורה.
אבל לא רק בזה מסתכם העניין, הרבה פעמים עולים גם צרכים נוספים על שולחן הגישור; כמו בדיקת שמאי, בירור משפטי, בדיקה ספציפית מול הרשות המקומית.
אשתו של הבוס ישבה מולי שבורה לגמרי. את הסוף אי אפשר לראות מנקודת מבט כל כך נמוכה. "סבל נוראי", היא תיארה את המצב. "חזרנו לדירה שנמצאת עדיין בשיפוץ. אחד הימים הנמוכים ביותר שעברנו, היה כשנאלצנו להתקלח בכיור". באותו רגע רציתי לקחת אותה רק כמה חודשים קדימה. להושיב אותה בבית המשופץ שלה עם הצנרת החדשה והקרמיקה שהיא בחרה, וממש ממש אוהבת, להוליך אותה אל חדר העבודה שהיא חלמה עליו שנים; ואז לשאול אותה: "נו, מה את אומרת, שווה?!" אני מהמרת שהיא הייתה מספרת על הרחצה בכיור בהתבדחות, ומדפדפת מעל הקשיים במהירות; ומגיעה למסקנה "היה שווה".
אני יודעת שהרבה פעמים אנשים חושבים שהגישור הוא מסגרת שנעה על מסלול של רוח טובה, וזה נכון וגם אפשרי. אבל חשוב להבין שיש פער גדול בין המסלול שיש להם בראש, לבין מה שקורה בפועל. עם זאת, אם ניגשים לתהליך עם מעט סובלנות, מגלים בדיעבד שהדרך אולי הייתה ארוכה ממה שציפתם, היו מכשולים לא צפויים ומרתיחים, היו כאבי לב ועוד. אבל, במבט לאחור המוח מסדר את כאב הלב, מטשטש את התחושות המתסכלות, ומשאיר אותנו עם הרגשה עמומה בקשר לכל הנורא והאיום. ואז באופן קסום למדי, מה שחשוב הוא שהגענו לסוף הדרך.
בתחילת תהליכי גישור אני משתדלת לתאר את הבלתי ידוע, מספרת על דוב אחד או שניים שעלולים להתעורר משנתם, ועל כך שיכול להיות שבהתחלה נצטרך ללכת צעד אחד אחורה. אבל בסופו של דבר, הם ישכחו את הרוב, וכשההסכם יהיה מוסכם וסגור, כל זה בטוח ישתלם.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
