יבול שיא
הרפת והחלב
יהלי חנדרוס דיגמי

מכוכב מיכאל אל הבמה ובחזרה, קבלו את יהלי חנדרוס דגמי

7 דק' קריאה

שיתוף:

אין בישראל הרבה שחקנים שמעדיפים לחיות בכפר, בין השדות וניחוח החציר – רובם מקובצים בתל אביב, שם הם קרובים לתעשיית המשחק, התיאטרון, הסרטים והטלוויזיה. את השחקנית יהלי חנדרוס דגמי זה לא מעניין – היא רק מחכה לחזור הביתה לקרוון שלה ומשפחתה בכוכב מיכאל

יהלי חנדרוס דגמי

חיי השחקנים בישראל מקושרים בעיקר לתל אביב ולאורח חיים בוהמייני. אבל יש שחקניות שמחכות בסיום ההצגה לחזור לקרוון הגובל בשדות, לשלווה, לצבע הירוק ולניחוח החציר.  השחקנית יהלי חנדרוס דגמי (44), היא שחקנית מהסוג הזה.

היא אוהבת מאד את הבמה, ויחד עם זאת ממהרת תמיד לחזור לביתה ולחמולה המיוחדת במושב כוכב מיכאל שבמועצה אזורית חוף אשקלון. 

יהלי גרה בקרוון ביחד עם בעלה ושני ילדיה ברי בן העשר וגוני, שיהיה בקרוב בן שש, בחצר ביתם של אביה ושל אמה ובעלה השני. מערכת היחסים בין הוריה הגרושים ובן הזוג של אמה, מהווים השראה לפתיחות, שיתוף ואחווה בכל מצב חיים ומאפשרים את חיי החמולה והחיבור העמוק בין הדורות. 

בניגוד לאור הזרקורים על הבמה, בחיים האמיתיים מעדיפה יהלי את הפשטות, "הקרוון, זה הארמון שלנו," היא אומרת ולא מוכנה להחליף שום דבר בנוף השדות הצמודים לביתה. 

יהלי בפתח הקרוון  

אחד הדברים הראשונים שניכרים ביהלי הוא כי היא רגישה מאוד לסביבה, הן לטבע והן לסביבה האנושית. היא לא יכולה להתעלם מקושי של אנשים, מתמסרת ורואה בתיאטרון כלי להעצמה של אוכלוסיות מוחלשות, במשך שנים רבות עבדה עם נוער בסיכון, נפגעות תקיפה מינית, נגמלים מסמים ואלכוהול ונוער עובר חוק. 

משפחת חנדרוס
יהלי חנדרוס דגמי ומשפחתה, אוהבים להיות בטבע

היא העלתה איתם הצגות המבוססות על סיפורים שהביאו מחייהם ובעיקר חשה סיפוק רב מהערך התרפויטי  של התיאטרון עבור הקבוצות איתן עבדה. עם לידתו של בנה הבכור התקשתה להכיל את החומרים המבוססים על סיפור חייהם ועברה לעבוד עם קשישים. 

יהלי מאמינה בכח הטיפולי והחברתי של התיאטרון, היא משחקת במרכז הסימולציות עבור צוותי חינוך במכללת "חמדת הדרום" , מרצה במכללת "ספיר" ובפסג"ה אשדוד וקרית גת להשתלמויות מורים. היא מעבירה כיום שלושה קורסים למורים שנותנים כלים לשילוב כלים מעולם התיאטרון בתוכניות חינוכיות. 

יהלי מעידה על עצמה שאינה אדם יוזם וחדשני, שהיא רק מגיבה להצעות שמגיעות. יחד עם זאת, מסיפור חייה ניכר כי היא יודעת לזהות את ההצעה המתאימה עבורה, מגיבה מהר, חרוצה ומצליחה להוציא אל הפועל במהירות שיא כל תוכנית שהיא מוצאת בה משמעות.

כך החלה ההוראה שלה במכללת ספיר, לאחר שהעלתה לפייסבוק מכתב מקשיש שהשתתף בסדנת תיאטרון שהעבירה, פנו אליה ממכללת ספיר ותוך כמה ימים יצא הקורס הראשון לדרך וכך הגיע הקורס השני והשלישי.

כך גם התחילה הקריירה שלה בתיאטרון הנגב, שחקנית ראשית הועזבה מתפקידה זמן קצר לפני שהצגה הייתה צריכה לעלות על הבמות, השחקן הראשי שהיה באותה העת חבר של יהלי הציע אותה כמחליפה לשחקנית הראשית, תוך ערב אחד למדה את כל ההצגה ולמחרת כבר עשתה ראן שלם על כל הטקסט. 

יהלי מספרת: "הדבר המדהים בסיפור הזה הוא שקודם לכן ניסיתי להתקבל לתפקיד הזה, עשיתי אודישן ולא התקבלתי. בהמשך ניסיתי לברר עם הבמאי מדוע לא התקבלתי והוא אמר שנראיתי רצינית מדי, נוקשה מדי, כזו שלא כיף לעבוד איתה." זה המסר של יהלי לשחקניות צעירות ואולי גם למקצועות נוספים, יחסי אנוש ונחמדות חשובים לא פחות ממקצוענות. 

את העבודה בתיאטרון הנגב החלה מיד בסיום הלימודים בבית צבי, הדרך לא הייתה קלה וכפי שהיא מעידה על עצמה "לקח לי הרבה זמן ללמוד מה מצפים ממני ולהחליף את הרצינות והאחריות בקצת יותר קלילות וזרימה." 

הלימודים בבית צבי 

הלימודים בבית צבי היו חלום שהתגשם. יהלי סיימה את הלימודים בבית צבי ב-2002 והיא מספרת: "הלימודים בבית צבי היו תקופה לא פשוטה עבורי, הלימודים היו מאד אינטנסיביים, היה קשה מאד לשמור על המקום, לפני 20 שנה זו הייתה ממש מלחמה, הייתי צריכה להילחם על מלגות. 

בשנתיים הראשונות לא קיבלתי אף מלגה, היחסים עם גרי בילו מנהל בית צבי היו מורכבים, הוא לא הכיר בכישרון שלי. רק לקראת שנה ג' הוא ראה אותי עושה תפקיד בהצגה 'אבות ובנים' ובסוף ההצגה ניגש אליי ואמר שרגשתי אותו עד דמעות.

שם נפתח משהו חדש עבורי בבית צבי ומאותו הרגע הוא ניסה לדחוף לי תפקידים." יהלי מוסיפה: "היום הייתי עושה אחרת את בית צבי, הייתי יותר נחמדה, הייתי מבינה שקשרים אישיים מאד חשובים, באותו הזמן חשבתי שמספיק הכישרון. זה דבר שהפנמתי עם ההתבגרות ושילמתי על כך מחירים." 

יהלי מצחיקנית טבעית, גם בבית צבי הייתה קומית, אך הפריחה בתחום זה החלה מאוחר יותר. היא מספרת: "ב'דומינו גרוס' קיבלתי את הסיכוי של החיים. עמירם גרוס נתן לי ביטחון – גושפנקא שאני קומיקאית."  

היא הופיעה שנים ב"דומינו גרוס", הצטלמה למצב כפית ב-yes קומדי ולמשך שנים הצד הקומי הוא שהגדירה אותה. 

במקביל הופיעה בהצגות בבית צבי "שלוש אחיות" בתפקיד ארינה; בהצגה "טירונות" בתפקיד דייזי ובעוד הצגות, כמו: "אי שם", "ציפור מתוקה של נעורים", "ג'ונגל הערים", "קפיטן קרגיוז" בתפקיד אפרודיטה ועוד.

יהלי השתתפה בתכניות טלוויזיה "על הספקטרום"  ו"כפולה" בתפקידי אורח, קצת בקולנוע בסרטים "הירושה הגדולה", מאת ויקטור בראון ובסרט "ג'אנקשן 48" מאת אודי אלוני. 

יהלי מספרת שמזהים אותה בעיקר מסרטוני תדמית ופרסומות, מהם עשתה רבים כמו "סופר פארם", פרסומת ל"בייגל בייגל", ל"רולקס", ל"ניקול", סרטון פרסומת "קורנפלקס", "ללין", סרטון תדמית "עיריית ירושלים" ועוד רשימה ארוכה שקצרה היריעה מלהכיל.  

יהלי אוהבת את הפרסומות, זו פרנסה טובה ותומך בחיים כשחקנית שהם פחות נוחים מבחינה כלכלית. בעיקר היא אוהבת אנשים חדשים מקומות חדשים שצילומי הפרסומות מאפשרים, ואת הקלילות הנעימה שלקח לה זמן לסגל. ואם שחקנים מחפשים פרסום, אז מזהים אותה מהפרסומות יותר מאשר מהתיאטרון.  

החיים בכוכב מיכאל 

יהלי מאד אוהבת את החיים במושב ומעידה על עצמה שהיא מנותקת מהעיר. היא נולדה בראשון לציון, בעודה תינוקת עברה משפחתה לשארם א-שיח, או לייתר דיוק לאופירה.

אביה נשלח לשם בתפקיד מפקד קישור עם המצרים, בזמן פינוי סיני. עם הפינוי עברו לכוכב מיכאל, קנו משק קיצוני ליד השדות והחל מגיל ארבע היא מושבניקית כבר יותר מארבעים שנה. 

היא מתארת: "הייתה לנו ילדות כיפית, גדלנו בחוץ בטבע, הרבה משחקי דמיון, טיפסנו על עצים, אהבתי לשבת באמצע השדה. לא פחדנו מכלום. גדלנו שונה מגידול הילדים של היום, הייתה לנו עצמאות והמון חופש." והיא מוסיפה: "היום אנחנו לא מאפשרים לילדים שלנו את החופש שאנחנו גדלנו." 

ברור לה שהמושב הוא הבית ולא הייתה מוכנה לגדל את ילדיה בשום מקום אחר. יש לה למה להשוות, היו הפסקות קצרות מחיי המושב, ארבע שנים באילת בצוותי בידור, בהן חסכה כסף ללימודים, משם לרמת גן ובית צבי ואז חזרה הביתה. 

כתושבת הדרום השתלבה באופן טבעי ב"תיאטרון הנגב" במועצה אזורית אשכול השתתפה בהצגות "תיקו עם המוות" בתפקיד אסתר, "בעיניים עצומות" בתפקיד לני, בהצגה "המקום של סמי" בתפקיד שולי. במקביל העבירה סדנאות תיאטרון רבות, למוסדות ובאופן פרטי וכאמור הצטלמה לסדרות רשת ולפרסומות רבות.  

המופע עם אמא – אל תנסו את זה בבית 

למעלה משמונה שנים עם הפסקות קורונה בדרך, משתפות פעולה יהלי ואמה במופע קומי בשם "טיפול 10,000". הן מופיעות בתיאטרון "הסימטה" ביפו וגם באופן עצמאי. 

מתחילת הקורונה וגם בימים אלו הן מופיעות בחצר ביתן. במופע הביתי הן נותנות קטעים מההצגה, מספרות על מאחורי הקלעים, על העבודה ביחד של אם ובת וכיצד הגיעו לתיאטרון הסמטה.  

הסיפור הזה הוא סיפור של העזה מצד אמא שלה, אירית דגמי. הכל התחיל ביום הולדת השישים של אמה, שרצתה אירוע גדול וביקשה מיהלי שתעשה ביחד איתה קטעים ממועדון "דומינו גרוס".

כל האורחות התלהבו והן הבינו שיש פה פוטנציאל למופע. למשך שנתיים כתבו ביחד יהלי ואמה את החומרים למופע.

הצגת הבכורה התקיימה במושב, בקרב קהל אוהד ואוהב – 200 איש ראו את ההצגה והתפוצצו מצחוק. למחרת הן נסעו להתאוורר ולחגוג את הצלחת הצגת הבכורה ביפו. 

הן עברו ליד תיאטרון "הסמטה", התברר שהתקיימה שם באותה העת מסיבה והזמינו גם אותן, כמו אחרים שעברו שם להיכנס למסיבה.  

אמה, שהיא אישה פתוחה ומוחצנת, סיפרה לאנשי "הסמטה" על הצגת בכורה שלהן ושאלה איך מתקבלים לתיאטרון. הסבירו להן על פרזנטציה שצריך לעשות, הן הכינו. 

יהלי הייתה סקפטית והרגישה שאפשר לכתוב עליה ספר, שייקרא: "אמא עושה בושות", אך כפי שהיא מעידה זו הדחפנות וחוסר פחד של אמה  שהביא אותן לכך שאירית פרנק מתיאטרון "הסמטה" הזמינה אותם לחתום חוזה. מאז שמונה שנים המופע "טיפול 10,000" רץ בסימטה וישנן הופעות גם בימים אלו. אני עדיין לא ראיתי, אך מספרים שמי שרוצה לבלות ערב  עם הרבה צחוק, מוזמן להתעדכן בלוח המופעים של התיאטרון. 

טיפול 10000 תיאטרון הסמטה

המופע "טיפול 10,000" – תיאטרון "הסמטה" ביפו. צילום: מאירה גוראי רז 

יחסים של אמא ובת, הם נושא שכל מי שבמגדר המתאים יש לה מה להגיד בעניין וזה במקרים רבים יחסים מורכבים. לעבוד ביחד זו כבר מורכבות על מורכבות. כששאלתי את יהלי, היא ציפתה לשאלה וצחקה. 

איך לעבוד עם אמא? 

"זה יכול להיות נחמד," היא אומרת, "אבל לפעמים אנחנו רבות, לפעמים זה ממש סיוט. למשך תקופה ארוכה היו לנו שתי הצגות ביום,  ביום אחד הייתה לנו הצגה אחת בבאר שבע בבוקר והצגה שנייה בכפר תבור בערב. היה עמוס ולחוץ, היו ימים שלא סבלנו אחת את השנייה. אנחנו אומרות לקהל בהצגות 'אל תנסו את זה בבית'." 

ליהלי חשוב לציין שעם אמה היא עבדה יותר מאשר עם כל שחקן אחר, והיא יודעת שללא הדחיפה של אמא זה לא היה קורה ועל כך היא אסירת תודה.

עם הקורונה, ירד הלחץ והן חזרו להנות אחת מהשנייה ומופיעות כרגע בעיקר בחצר ביתן. מנקודת המבט שלי, הסיפור שלהן נשמע כמו סיפור הצלחה ונראה שאימהות ובנות המהססות לשתף פעולה מבחינה מקצועית, מוזמנות להתייעץ איתן, או לפחות לראות את ההצגה. 

חזרה לתיאטרון 

"אחרי הפסקה ענקית שנמשכה חמש עשרה שנים, שלא עשיתי כלום בתיאטרון פתאום חזרו אליי מתיאטרון הנגב." זו הייתה שמחה גדולה לחזור לתיאטרון בו התחילה את דרכה.  

בימים אלו היא משחקת בקומדיה "זוגיות על ארבע", שם היא משחקת דווקא דמות דיכאונית מה שיוצר צחוק עם דיסונאנס. את ההצגה הזו ראיתי בקאמרי, זו הצגה על מערכות יחסים, סקס וכנות: שני זוגות נשואים נפגשים לערב חברתי.

יוני ונדב מכירים מהטירונות ויש להם אחוות גברים שורשית. הם אומרים אחד לשני הכל, אולי קצת יותר מדי. גלית וטליה משתפות אחת את השנייה בסודות הכמוסים של חדר הבגידות.

דעיכת הסקס אצל שני זוגות נשואים עומדת במרכז ההצגה ובעקבות זה, משבר זוגי מרחף מעל. זו הצגה שעוסקת בתשוקה של שני המגדרים, דווקא בעידן בו הסקס לכאורה חופשי יותר, הדגש בה הוא על מה שמתרחש מאחורי הקלעים בחיי הנישואין, בזוגיות ובבית.

'זוגיות על ארבע' מציגה את המציאות של 'הצד שלו והצד שלה' בצורה מחויכת, כנה ולעיתים כואבת. היא נוגעת בכל העצבים החשופים בכל הנוגע לזוגיות, נישואים פתוחים, פנטזיות, הורות ואינטימיות. הבימוי הוא של איסי ממנוב נוריאל (מנהל תיאטרון הנגב) והשחקנים.יות הנוספים הם: קובי אדרת, יעל פרימר סביר, רוני ששון. 

זוגיות על ארבע תיאטרון הנגב

ההצגה "זוגיות על ארבע" צילום: מאירה גוראי רז 

ההצגה השנייה היא "גורלו של מר כהן", שבה יהלי משתתפת בדמות תקווה כהן אשתו של מר כהן. זוהי קומדיה מקורית מאת רענן פז ואמיר ירושלמי שעוסקת בכוחם של הפוליטיקאים מול האזרח. 

מסופר בה על שני עמים דמיוניים, הקירקיזים והבְּרוֹסַרִים, שניתן בקלות למצוא את הדמיון בינם לבין דינמיקה בין קבוצות חברתיות ועמים, שלא אנקוב בשמם. גיבור ההצגה הוא האזרח גדליה כהן, אינסטלטור, שחי את חייו עם אשתו תקווה, אותה מגלמת יהלי.

הם חיים בצניעות ובקושי מצליחים לגמור את החודש. במקביל, לאחר עשרות שנים של מלחמה, הסכימו שני העמים להניח את המחלוקות מאחור ולשבת לשיחות שלום. אלא שבמאזן בין שתי המדינות, ישנו הרוג  אחד יותר לברוסרים, ונשיא הברוסרים דורש הקרבה של אדם אחד לטובת המאזן, ואם לא כן, תפרוץ מלחמה. 

האזרח הקטן גדליה כהן, עלה בגורל "כי אלוהים בחר בו" ונדרש להתנדב ולהיות קורבן השלום. האם יסכים? במדינה דמוקרטית שבה זכויות אדם הם נר לרגלי האומה, יש לו זכות לסרב. נוסף לפארסה הפוליטית, עולה כאן גם סיפור משפחתי, שדמותה של תקווה אותה מגלמת יהלי, עומדת במרכז הדרמה. לא אגלה יותר לכו לראות… 

בפארסה פוליטית זאת אנו פוגשים את הנשיא חציאל, ששולט ללא מצרים במדינה ובטוח שרוצים לעשות לו פוטש. את המגישה השאפתנית מורן אברמוביץ שחלומה להיות המגישה הראשית בחדשות.

את שר הביטחון שיש לו אינטרסים משלו, את תקווה, הרואה בבחירה של גדליה אפשרות לצאת ממצוקה כלכלית קשה ואת בתו שירה, סטודנטית למשפטים המנסה להילחם בגזירה.  

שתי ההצגות שרצות בימים אלו והמופע "טיפול 10,000", מאד שונות האחת מהשנייה והדמויות אותן היא מגלמת, הן לא בדיוק הדמויות שהייתי מזדהה איתן.

מה שהביא אותי לשאול על דמויות שהתחברה אליהן במיוחד, מתוך הרזומה העשיר שלה. החיבור לדמות מתברר שהוא לא כל כך פשוט, כפי שהיא תיארה: "כל פעם שאני עושה דמות, בהתחלה אני לא אוהבת אותה, לפעמים ממש לא סובלת אותה.

בתהליך הדרגתי אני מתאהבת בדמות. זה קורה לי עם כל דמות. אני מוצאת את הטעם בדמות. לא מוותרת עליה ופותרת את עניין המשחק." גם כשניסיתי ללחוץ תשובתה אם אתמצת אותה הייתה: "כולן היו בנותיי." 

בין תל אביב לפריפריה 

הנושא של מרכז ופריפריה תמיד עניין אותי בפרט בקרב אלו שמתמרנים ביומיום בין שני העולמות.  

התשובה הראשונית הייתה "אני לא מחליפה את האזור שלנו, לא הייתי גרה בשום מקום אחר, אני מוכנה לנסוע להתאמץ ולפעמים להיתקע בפקקים ולחזור לפינה שלי במושב מה שמחזיק אותי שבסופו של יום חוזרים לטבע שקט." 

לגבי השאלה של מרכז ופריפריה יהלי חנדרוס דגמי מספרת שבתיאטרון באר שבע לא אהבו את ההצגה "זוגיות על ארבע" שהיא בוטה יותר, הם לא צחקו, הם ציפו לתיאטרון רציני יותר.  והיא מוסיפה: "גם בתל אביב יש הבדל בין מופע בקאמרי למופע בצוותא, אליו אנשים באים כדי לצחוק." כך שזה לאו דווקא הבדל בין מרכז ופריפריה, אפילו מעצם ההבדל בין באר שבע לתיאטרון הנגב. 

תיאטרון הנגב 

זו הזדמנות לספר קצת על תיאטרון הנגב, זהו  בהגדרה תיאטרון פריפריאלי, הוא נוסד בשנת 1986 במועצה אזורית אשכול שבנגב המערבי. זהו תיאטרון יוצר שהציב לעצמו למטרה להיות בית ליוצרים מהנגב ולעודד יצירה מקומית, להיות מעורבים בקהילת אשכול בפרט ובנגב בכלל. 

קצת היסטוריה: התיאטרון נוסד על ידי אבינועם בלומנקרנץ, גיל זרביב ושמואל שילה, שהיה מנהלו האומנותי והרוח החיה במשך שנים. התיאטרון נבנה כבית ליוצרים מהנגב.

המטרה הראשונית הייתה ליצור בסיס ליוצרים מיישובי הסביבה, קיבוצים ומושבים שיוכלו לשלב חיי קיבוץ/מושב עם חיי יצירה. 

כבוד לתיאטרון הנגב, מוזמנים לראות את "גורלו של מר כהן" ב-1 בפברואר בבית ציוני אמריקה. 

יהלי חנדרוס דגמי | צילום: אלבום פרטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אלוורה הוא צמח המרפא הפופולארי ביותר אלפי שנים. הצמח אוגר בעליו נוזלים לעיתות יובש ועקה, החומר הנוצר בעלים ידוע לטיפול והקלה בבעיות עור, לטיפוח, שימור ומניעת הזדקנות העור, ולשימושים פנימיים (בעיות עיכול, בעיות אוטואימוניות,
3 דק' קריאה
התקן החשוב, המשלב טווח רחב של קריטריונים לאימות מקורות המים למשק ושמירה על קיימות בנושא המים בכל שלבי הגידול והאריזה, הוטמע אצל כל המגדלים של גרנות וכן בבתי האריזה של הארגון   חוששים משנת
2 דק' קריאה
האם שימוש בביו-סטימולנטים מבוססי פרוביוטיקה משפיעים על מדדי הצימוח ונפח השורשים של האבוקדו והאם חגבים יכולים לשמש כמקור חליפי לחלבון, הם המחקרים אשר קטפו את המקום הראשון בתחרות שקיים המכון הוולקני • המחקרים בוצע
2 דק' קריאה
היסטוריה של 2,000 שנים במקום כל כך קטן ומבודד * מפעל האשלג שפעל לפני קום המדינה עם פועלים עבריים ביניהם אבא שלי * סיור בקסר אל יהוד ומקום הטבילה של ישוע בצפון ים המלח
3 דק' קריאה
ניצן סנש ממושב בן עמי, מאיר קאופמן ממושב נטור וישי רושנסקי מהמושב השיתופי יונתן – שלושה חקלאים שבמקורם באו ממשפחות ציוניות המאמינות בחקלאות * כבנים ממשיכים, חקלאים העוסקים במגוון גידולים, הם משתפים פעולה עם
8 דק' קריאה
"אני כל הזמן לומד" אומר לי אלון לזרוביץ' ממושב אליעד שברמת הגולן, אחד מיוצרי אוכפי ווסטרן לסוסים המובילים בארץ * את האהבה לחיות בכלל ולסוסים בפרט, ינק אלון עוד מילדותו במושב נווה ירק והוא
10 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן