יבול שיא
הרפת והחלב
יעל ונכדיה ליד הפרה

יעל שביט יוצרת אומנות במושב: זה היה תחביב, היום זה דיבוק

7 דק' קריאה

שיתוף:

אומנות במושב: העובר ליד ביתה של יעל שביט בניר ישראל, לא יכול שלא להיעצר ולהביט בפסליה המרהיבים: שני כבשים גדולים, זוג תרנגולים צבעוניים, צפרדע על הדשא, חתול  גדול ולהקת אווזים, המקבלת את פני הבאים, בכיכר המושב הוצב פסל פרה ענק של יעל, שהחליף את פסלו ההיסטורי של דוד ביירסקי ז"ל

יעל שביט, תושבת ניר-ישראל, עוסקת בפיסול, קרמיקה, צילום ו"חוטאת" בציור. לא מכבר הוצב פסל גדול שלה בכיכר בכניסה למושב. יעל מספרת על חייה ועל יצירותיה – אומנות במושב
על נולדה בכפר מלל ב-1951. סבה וסבתה היו בגל השני של מתיישבי המושב. " לסבי ולסבתי, שמאי ואסתר מללי, היה משק ובו לול ופרדס," היא מספרת. "אני זוכרת את ימי ילדותי שם כשנים מאושרות. הבית שלנו היה ברחוב פנימי, שנקרא ג'ידרה, בו היה הווי של שכונה. כולם הכירו את כולם, היינו כמו קיבוץ קטן. לדוגמא, כשערכו חתונה, העמידו ספסלים בחצר וערכו שולחנות ארוכים וכל השכנים עזרו בהכנת הכיבוד. התפקיד שלי היה לקלף ביצים קשות."אנו הילדים בילינו שעות רבות ביחד, במשחקים של פעם ובישיבה על הדשא. מכיוון שהאווירה היתה של קרבה משפחתית ממש, היינו משחקים בחצרות של הורי חבריי וגם בחצרות של שכנים, שלא היו להם נכדים וקיבלו אותנו במאור פנים.

"נהנינו מפירות העצים בכל העונות. זכור לי עץ אגוזי המלך שקטפנו, פיצחנו את הקליפה ואכלנו בעונה ועץ מיוחד היה עץ האנונה. מי שגידל אותו היה אליהו קובורובסקי, שכן שהשתתף בכנס בו הציגו לראשונה פרי זה. הוא טעם ונשבה, חזר הביתה עם גרעינים של הפרי בפיו… בביתו זרע אותם וכך צמח העץ, ממנו אכלנו בהנאה. "בית הספר היסודי של ילדי הכפרים בסביבה היה על גבול רמתיים (היום הוד השרון). היינו הולכים לבית הספר בדרך בין הפרדסים, שקראנו לה 'דרך החולות'. בחולות האלו נוצרו בחורף שלוליות גדולות, ואנחנו עשינו אקרובטיקה של ממש כדי לעבור את הדרך מבלי להירטב, ולא תמיד הצלחנו בכך"

אביה של יעל, יואב מללי, היה בפלמ"ח בחטיבת "הראל" והשתתף בקרבות על הדרך לירושלים ובמלחמת השחרור. משירותו בפלמ"ח שלח מכתבים לתמר, חברתו ולימים רעייתו. הוא נפצע במבצע "חורב" נגד המצרים בינואר 1949, נותח בשדה הקרב וכך ניצלו חייו. האידיליה התנפצה כשלרוע המזל, נהרג יואב בתאונת דרכים בשנת 1961, בהיותו בן 32 בלבד. יעל היתה אז בת 9 ואחותה בת 3. תמר האם הוציאה לאור ספר ובו מכתבים ששלח לה, שתיארו את הקרבות בהם השתתף ואת תחושותיו. בספר מצוטט גם קטע ממכתב של אימו (סבתה של יעל), אל בנה הלוחם. היא מסיימת את מכתבה: "נשיקות חמות, חמות. כל השכנים דורשים בשלומך…" וזה מחזק את תחושתה של יעל, על השכנות הטובה והקשר החזק שהיה בין תושבי כפר מלל. בספר מוזכרים שלושת חבריו מהכפר שנהרגו: אריק (מנדל) בן הלל, שנהרג בקסטל; יהושוע מרגלית שנהרג בגוש עציון, ויקהת שנהרג בלטרון. יהי זכרם ברוך.

 

"רציתי לגור במושב, בזכות זיכרונות הילדות הנעימים שהיו לי מכפר מלל. כמו כן סברתי ואני סבורה כך גם עתה, שילדים גדלים היטב ועם ערך מוסף במושב. התקבלנו בחום ובחיוכים. השתלבנו יפה ביישוב ועד מהרה הרגשתי כאן בבית, למרות שכינו אותנו 'החדשים' עוד שנים

 

החיים מחוץ לכפר

כשהיתה יעל בת 12 עברו האם ובנותיה לגור ברמתיים. יעל סיימה לימודי תיכון בבית ברל ושירתה בצבא בחיל המודיעין, בעיקר בשארם א-שייח: "זה היה בתקופת מלחמות המחבלים בירדן וכניסת היועצים הרוסיים למצרים. עבדנו באופן רצוף, לעתים שבוע כמעט ללא שינה. בטיסות הביתה ניתן היה להבחין לפי עצמת השיזוף מי עבד ומי השתזף על החוף."

בשנת 1973, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נישאה יעל למנדי שביט. הזוג התגורר בכפר סבא, שם נולדו ילדיהם לימור ויואב. מנדי עבד במסגרייה קטנה בהרצליה והתמקד בייצור מכליות דלק וחומרים מסוכנים. כשהעסק התרחב, חיפש מקום גדול יותר ומצא אותו באזור התעשייה באשדוד, שבתחילת שנות ה-80' היה ריק כמעט לחלוטין. שם הוקם המפעל. בעקבות המעבר החלה המשפחה לחפש מקום מגורים קרוב לאשדוד. מספרת יעל: "רציתי לגור במושב, בזכות זיכרונות הילדות הנעימים שהיו לי מכפר מלל. כמו כן סברתי ואני סבורה כך גם עתה, שילדים גדלים היטב ועם ערך מוסף במושב."

כך הגיעו ב-1983 לניר ישראל, בו רכשו משק: "התקבלנו בחום ובחיוכים. השתלבנו יפה ביישוב ועד מהרה הרגשתי כאן בבית, למרות שכינו אותנו 'החדשים' עוד שנים רבות. הבת הצעירה שלנו נולדה  בניר-ישראל. היחידה במשפחתנו שלא נולדה בשרון, נקראה שרון לבקשת הילדים."  הבת לימור והבן יואב בנו את ביתם בניר ישראל וחיים במושב עם בני משפחותיהם. שרון הצעירה מתגוררת בתל-אביב ומתעתדת לעבור למושב בעתיד. שלושתם עובדים עם מנדי במפעל המשפחתי באשדוד. לימור, שלמדה הנדסת תעשייה וניהול, היא מנהלת כוח אדם במפעל. יואב שלמד כלכלה ומנהל עסקים, הוא היום מנהל המפעל ושרון – שלמדה עיצוב אפנה לתואר ראשון בבצלאל, המשיכה בלונדון לתואר שני ב'מרנגוני', היא היום מעצבת גראפית ואחראית פרויקטים במפעל.

 

 

צמד הכבשים מאבן
צמד הכבשים מאבן

 

יצירתיות שופעת

יעל יוצרת בתחומים שונים, אך בעיקר מפסלת. העובר ברחוב ליד ביתה במושב, לא יכול שלא להיעצר ולהביט בפסלים המרהיבים שיש שם: שני כבשים גדולים עם ציפוי חלוקי אבן קטנות כ"צמר" שלהם, זוג תרנגולים צבעוניים ענקיים, צפרדע שרועה על הדשא, חתול  גדול וליד השער להקת אווזים מקבלת את פני הבאים שרואים אומנות במושב ניכר שיעל אוהבת בעלי חיים, אבל היא מרבה לפסל גם אנשים ופסלים אבסטרקטים. היא עובדת במגוון חומרים: עץ, אבן, קרמיקה, חימר, עיסת נייר, פסיפס – אוהבת להתנסות בשיטות חדשות, שמחה להתמודד עם כל אתגר, אך אהבתה הגדולה היא בטון.

ביקור בבית משפחת שביט הוא כמו ביקור במוזיאון. על הקירות ציורים גדולים וצבעוניים, צילומים מרהיבים, וכן פסלים רבים: גבר ואישה, אישה שוכבת, ראשי אנשים, אלמוג שכאילו הוצא זה עתה מהים וכמובן בעלי חיים – ג'ירפה, פרה ועוד. "מישהו שאל אותי אם זה תחביב ועניתי לו: 'זה היה תחביב, אבל עכשיו זה דיבוק'. אני לא מספיקה לעשות את כל מה שהייתי רוצה.'" אומרת יעל. ואכן כמות יצירותיה מעידה על היצירתיות הרבה של האמנית.

היא מספרת על תחילת דרכה: "לפעמים יש לנו אוצר בידיים, ואנחנו אפילו לא מודעים לו. הטריגר להתחלה היה ארנב קרמיקה קטן שהכין ילד, בן של שכנתי. ראיתי אותו והחלטתי שגם אני מסוגלת. התחלתי בחוג לקרמיקה של נירה נפתלי באשקלון. נמשכתי פחות להכנת כלים ויצרתי בעיקר פסלים של אנשים ובעלי חיים. בשלב מסוים אמרה לי נירה שמבחינת הפיסול אין לה מה להוסיף לי והציעה לי להצטרף אליה לחוג פיסול ב"מכללת ספיר" בשער הנגב. המנחה שלנו היה נחום ענבר, פסל. נחום הוא אדם יוצא דופן. גישתו בהוראה מיוחדת. הוא מעולם לא נגע בעבודתי, ולא אמר לי מפורשות מה לעשות, אבל הוא הוביל אותי להבין בהסברים מפורטים ולהגיע בעצמי לתוצאה. וכך היצירה היתה שלי בלבד, באה מתוכי. בנועם, באווירה טובה, הוא נתן לי כלים. למדתי ממנו על פרופורציות, שיטות עבודה ועוד. עשר שנים עבדנו אתו, קבוצה מגובשת ותומכת, עד שהקבוצה התפרקה.

"עתה אני משתתפת בחוג אומנות במושב, במושב אביגדור אצל עפרה פורת, אמנית ויוצרת, שמנהלת את 'מקום בצבע', סטודיו שהוא גן עדן לאמנים. אני אוהבת את החברות שעובדות אתי, את השלווה של עפרה, ומרגישה שזה בהחלט מפרה אותי."

 

אווזים בחצר
אווזים בחצר

 

אומנות במושב – הפרה ב"כיכר הפרה"

בכיכר בכניסה לניר ישראל עמד שנים רבות פסל של פרה. יצר אותו דוד ביירסקי ז"ל. במרוצת הזמן הורד הפסל, שנפגע בפגעי הזמן. יעל החליטה ליצור פסל של פרה עבור "כיכר הפרה". ואכן זו הוצבה לפני זמן קצר בכיכר.
על הרעיון והעשייה הארוכה של פסלה מספרת יעל: "התחלתי לחשוב על הפסל לאחר שהפסל של ביירסקי ז"ל פורק והורד. רציתי ליצור פסל שונה, בעל משמעות למושב שלנו, מאחר שבניר ישראל היו רפתות רבות בעבר. החלטתי לעשות מחווה לרפתניות של פעם. ומכיוון שאין רפתנית ללא פרה, וחייהן היו שלובים זה בזה, שילבתי אותן לפסל אחד: פרה בעלת כתמים שחורים יושבת עם בגדי רפתנית ומגפיים, כד חלב למרגלותיה וביד אחת אוחזת קלשון. "שלבי העבודה לא היו פשוטים. תחילה היה צורך לבנות שלד לפסל, הוא היה חייב להיות חזק מאוד, כיוון שהוא היה הבסיס לציפוי בטון. על פי הוראותיי בנה מנדי בעלי את השלד ממתכת. על השלד המוכן הדבקתי לוחות קלקר ואת ה'שמלה' והראש תפרתי מרשת מתכת. שלד יציב הוא הבסיס לעבודה קלה יותר. העבודה על השלד ארכה כחצי שנה. לאחר שהתחלתי לצפות בבטון, התגלו בעיות טכניות שמנדי עזר לי לפתור.

"את הבטון לציפוי אני מכינה במו ידיי, החל מסינון החול והמלט, עד לשלב העבודה של  במשך חצי שנה ציפיתי את השלד בבטון. במהלך הזמן הזה ביקרתי פעמים רבות ברפתות במושב וצילמתי פרות. אומנות במושב וברפת 🙂 תוך כדי עבודה נעשו שינויים בתוכניות, כי בשלב התכנון קשה לצפות את כל הבעיות שמתגלות בתהליך העבודה, במיוחד כשהמוח עובד שעות נוספות וממציא עוד רעיונות. את הקלשון וכד החלב בנה מנדי בעלי בהנחייתי. לאחר הציפוי בבטון התלבטתי כיצד לסיים את הפסל. מכיוון שיועד להיות מוצג בחוץ, יש צורך לחיפוי עליון שלא נפגע בפגעי הזמן. לא רציתי להשתמש בצבע, כי צבע תמיד יפה בתקופה ראשונה, אבל דוהה וצריך לחדשו מדי פעם. ובאחד הלילות הגיעה אלי 'הארה' שעלי לצפות אותו בפסיפס, וזאת מכיוון שאבני הפסיפס לא נפגעות משמש ומגשם ומשדרגות את היצירה. בזכות הפסיפס, שהאריך את הכנת הפסל בחצי שנה, הפסל יישאר כמו שהוא בכל זמן.

"קניתי כמות גדולה של אריחי קרמיקה בצבעים  שונים, שברתי לחתיכות קטנות והדבקתי אותן על הבטון בדבק מיוחד לאריחי קרמיקה. זו היתה עבודת נמלים שהתחילה בחורף הקר וגלשה לקיץ הלוהט. לסיום, לאחר הציפוי באבנים, היה צורך לשים רובָּה. הרובה הוא בצבעים שונים בקטעים שונים.  זה היה ביום קיץ לוהט, כשעמדתי על סולם ושמתי רובה, גבוה על קרני הפרה. הייתי תשושה. החלטתי שאני מפסיקה, עד שמזג האוויר יתקרר. לא מסוגלת יותר לעשות עבודה זו. ואז מנדי בעלי לקח על עצמו לסיים את הפרויקט. במשך שלושה שבועות היה מתעורר בחמש לפנות בוקר, מורח את הרובה במקומות הנדרשים ומבריק את האריחים. וסוף סוף, לאחר כשנה וחצי הסתיימה העבודה."

העברת הפסל הענק אל כיכר המושב והעמדתו היו פרויקט בפני עצמו, כיוון שהפסל שוקל בערך טון וחשוב היה לעגן אותו היטב. תחילה נחפר באמצע הכיכר בור בעומק וברוחב מטר, בתוכו הותקן בסיס לפסל עם יציקת בטון. אחר כך נבנה כלוב, בו שמו את הפסל והעבירו אותו לכיכר באמצעות משאית עם מנוף. יעל: "כאשר המשאית עם הפרה יצאה מן החצר שלנו, כמעט בכיתי. חשתי כאילו נלקח ממני משהו. אבל ברור היה לי שאני מעניקה באהבה וברצון רב את פרי עמלי למושב ניר-ישראל." כך התחדשה לה "כיכר הפרה". וכל אורח שנכנס לניר ישראל מקבל הוראות: "סע מהפרה ישר…" או: "מהפרה תפנה ימינה…" וכולי

אמני עץ בניר-ישראל

 

דוד ביירסקי
דוד ביירסקי

 

אומנות במושב: במשך שנים רבות עמד בכיכר בכניסה לניר-ישראל פסל של פרה, מעשה ידיו של דוד ביירסקי ז"ל. הפסל היה עשוי עץ, עם קישוטים של פרחי מתכת צבעוניים.

דוד נולד ב-1938 בבואנוס איירס ועלה לארץ בהיותו בן 21. כאן השתקעו הוא ורעייתו עליזה בקיבוץ כרמיה, שם עבד בפרדס ובפלחה. לרוע המזל הוא איבד כף יד בתאונה עם מקצרה. בנו ינאי מספר, שהיה לו אתגר להמשיך לעבוד וגם ליצור דברים אמנותיים על אף נכותו. ואכן הצליח בכך מאוד -יצירותיו הראשונות בקיבוץ היו מיניאטורות של סירות שבנה והכניס לתוך בקבוקי זכוכית. בנוסף גילף ציורים על עצים דקיקים.

בשנת 1982 עברה המשפחה לניר-ישראל ודוד מונה למנהל הפרדס. כאן חלה התפתחות רבה בעבודתו האמנותית, בזכות פסל אמן מוכשר ביותר: גיורא קרני ז"ל. גיורא, ניצול שואה, מוותיקי המושב, ניהל בחצרו סדנא לפיסול בעץ והיו לו תלמידים רבים מיישובים שונים. בהשפעתו החל דוד לפסל דמויות גדולות יותר ויצר עבודות גדולות נוספות. דוד נפטר ממחלה בשנת 2013. גיורא קרני ודוד ביירסקי השאירו אחריהם יצירות מרשימות ביותר.

יהי זכרם ברוך.

שני דורות על במה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה יוצאים לפעילות נוספת של איסוף ופינוי פסולת חומרי ההדברה ותכשירים וטרינריים מחקלאים. עד כה נאספו כ-90 טונות של חומרי הדברה ותכשירים חקלאיים ישנים או פגי תוקף אורן לביא, מנכ"ל
בעקבות קמפיין משרד החקלאות ולרגל הכניסה לתוקף של חוק סימון ארץ מקור גם במכירה מקוונת: 85% מהציבור מעדיף לרכוש תוצרת חקלאית מקומית. תוצאות הסקר שנערך על רקע המלחמה ניתן ללמוד כי החשיבות של חקלאות
במסגרת התוכנית, נבחרו בהליך תחרותי 9 זכיינים המשלבים תאגידים ישראלים וזרים, משקיעים, אשכולות אזוריים ועמותות בכל רחבי הפריפריה ויפעילו את מרכזי החדשנות, במטרה לעודד הנבטה וצמיחה של סטארטאפים חדשים עם חיבוריות אזורית חזקה ולקדם
3 דק' קריאה
על פי נתוני ארגון הגפן והיין הבינלאומי -OIV (International Organization of Vine and Wine)  שפורסמו בנובמבר האחרון, היקף ייצור היין העולמי בשנת 2023 צפוי להיות הנמוך ביותר ב-60 השנים האחרונות. זאת בשל פגיעה שנגרמה
2 דק' קריאה
המלחמה בעזה והעימות הצבאי בצפון, יצרו בקרב משקים חקלאיים ועסקים קטנים נוספים אתגרים וקשיים כלכליים – תזרימיים. השומר החדש ו- SparkIL יוצאים במיזם חדש שיספק להם אפשרות לקבלת הלוואת חירום של עד 100,000 ₪
2 דק' קריאה
מפקחי השירותים להגנת הצומח ולביקורת במשרד החקלאות בנתב"ג תפסו בתוך 48 שעות אלפי חלזונות במשקל של כ-5 ק"ג. החלזונות משמשים, ככל הנראה, למאכל במזרח, והם נתפסו תוך 48 שעות אצל שתי עובדות זרות שחזרו
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן