יבול שיא
הרפת והחלב
מוחמד געבר

"יש בי אהבה אמיתית למקום"

7 דק' קריאה

שיתוף:

בלילה של ה-7 באוקטובר הוא ישב בשער של גבעת יערים שבהרי יהודה ושמר על המושב * מוחמד ג'עבר, תושב אבו גוש, הוא החצרן של המושב אבל הוא הרבה יותר מכך: שנים שמר על המושב, סייע בכיבוי השריפות הענק בהרי יהודה, משתתף בכל אירועי המושב וכמו שהוא אומר: "אני חלק אינטגרלי מהמושב"

הנוף של מושב גבעת יערים בו אני גרה, הוא נוף מרהיב! אנו צופים אל שביל ישראל, אל תל אביב והרי ירושלים ולפעמים אפילו רואים את הים. הרחובות במושב הקטן מלאים ורדים צבעוניים, בסמטאות מתחבא לעיתים פסל אבן או יצירה צבעונית והחיוכים שבשגרה מאירים את הפנים.  

אבל יש עוד משהו בנוף של גבעת יערים: איש שתמיד רואים בפעילות כלשהי. מדובר במוחמד ג'אבר, החצרן של המושב מזה 20 שנה אשר מגיע בכל יום כדי לפנות גזם, לשמור על הביטחון, לבדוק שאין כלבים משוטטים במושב ולוודא שהכול תקין. השגרה של מוחמד במושב נמשכת כבר שנים רבות.  

אבל ביום שבת הנורא כשהחל להתקיים העולם של אתמול, הגיע מוחמד למושב מביתו, סייר במושב ושמר על השער, בזמן שהיינו מבוצרים בבתים בחוסר ידיעה מה הולך להיות ומי הולך להיפגע. 

15 ימים לאחר מכן אני נפגשת עם מוחמד ג'אבר בשבוע וחצי של לחימה, כדי לשמוע מהצד שלו איך מרגיש ערבי ישראלי ששומר על ישוב יהודי ומה הוא מקווה שיקרה כאן בקרוב: "המשפחה שלי הבריחה את גאולה כהן מבית הסוהר הבריטי," אומר מוחמד ג'אבר, המתגורר באבו גוש ועובד כבר 20 שנה במושב. אשתו היא גננת בגן הילדים במושב כבר מספר שנים וילדיהם לומדים ועובדים באזור מטה יהודה והסביבה.  

בלילה של יום שבת ה-7.10, כשתושבי המושב היו אבודים ומבולבלים – שלח מוחמד ג'אבר הודעה לראש ועד המושב ניסים בן יהודה, ושאל אם צריך להגיע ולעשות משהו במושב. גאבר גויס לשמירה וישב בשער הישוב כל הלילה: "התקשרו אליי תושבים ושאלו אם אכלתי משהו. חלקם הביאו אוכל ודאגו לי כמו שאני דאגתי להם. אנשים ביקשו שיבדקו מה קורה איתי. התושבים אמרו לי שכול דבר שאני צריך, אני אבקש. יש כאן אנשים שאני יכול לדפוק על הדלת שלהם ולבקש אוכל או קפה והם יארחו אותי בכיף." 

ספר לי קצת על עצמך איפה גדלת? ועל איזה ערכים גדלת?

"אני בן 51 גדלתי ונולדתי באבו גוש. אני ערבי ישראלי שנולד בארץ. עבדתי בחיי בכל מיני עבודות בעיקר בתחזוקה וגינון, בבתי מלון, נהגתי במשאית וכולי. לגבעת נערים הגעתי לפני 20 שנה וגיליתי שיש כאן הרבה אנשים נחמדים. הגעתי למושב כשראיתי מודעה בעיתון שדרוש חצרן, הגעתי וקיבלו אותי לעבודה. בזמן עבודתי הוחלפו המון מזכירים, יושבי ראש, ענ"קים, עבדתי כאן בזמן בחירות למועצה. אני בהגדרה שלי חצרן כי אני עוסק בגינון, אבל אני אחראי גם על התחזוקה של המושב, איסוף גזם, וכן, גם אבטחה כשצריך, כמו שהיה ביום שהחלה מלחמת 'חרבות ברזל'.  

"יש לי שלושה ילדים ואשתי מנאל עובדת פה במושב בגן ילדים. ההורים מאד אוהבים אותה. אשתי הייתה הראשונה שהחלה לעבוד בגבעת יערים בגן ויצ"ו. לא היו גננות ערביות עד שאשתי התחילה לעבוד כאן. מאז שאשתי החלה לעבוד בגן, התחילו לשכור יותר גננות ערביות ישראליות. לקח למנהלת 3 שנים להחליט אם להכניס לגן ילדים אישה ערביה ישראלית. כיום יש לה קביעות. רק היום הן חזרו לעבוד. אשתי מאד רצתה לחזור לעבודה וגם ההורים של. גן התקשרו עם הילדים לאשתי בשיחות וידאו כי הם התגעגעו אליה. תמיד עזרתי בתחזוקה של הגנים גם לפני שאשתי עבדה כאן." 

אז שניכם עובדים כאן? אתם נפגשים מידי פעם לצהרים?

"לא," אומר ג'אבר וצוחק, "למי יש זמן. הבת שלי סיימה תואר שני בחינוך, וישר הציעו לה לעבוד כחוקרת במשטרה. אבל היא רוצה להמשיך להתעמק בחינוך ובילדים. היא רוצה להיות מורה לעברית. שאר ילדיי עובדים – אחד בנווה אילן במלון והשני במודיעין בתחנת דלק. חוסך ללימודים." 

ספר לי על יום עבודה שגרתי במושב?

"אני אמור להתחיל לעבוד כאן בשבע בבוקר, אבל אני כאן כבר בשש בבוקר. אני מגיע ומשקה צמחים, במיוחד בקיץ, דואג לסגור את המים, גוזם עצים, מחליף פחי אשפה בכול המושב, בודק שאין פסולת וגזם ושהכול מטופח ויפה. אבל מה שהכי חשוב לי זה התושבים, גם הוותיקים וגם השוכרים. אני מכיר כאן כמעט את כולם, ואם אני רואה משהו חשוד או מישהו חשוד אני מתריע. בלי קשר למלחמה.  

"היו תקופות שתפסתי כאן גנבים, גם ערבים וגם יהודים. זה היה בגל של פריצות שהיה במושב. היו שלוש וחצי שנים שהייתי עובד בש"ג בסוף שבוע מהבוקר עד 11 בלילה. הייתי יושב ושומר שם. גם בחגים וערבי חג – ערב ראש השנה ופסח אני עושה סיורים במושב. אני שם על הטנדר את האורות של הצ'אקלאקה ועושה סיורים במושב.  

"גם בשריפות שהיו כאן לפני שנתיים ובכלל – הייתי פה, דאגתי לכבות שריפות עד אחת לפנות בוקר וישנתי שעתיים שלוש בבית באבו גוש. לאחר מכן הייתי חוזר למושב. כשאני הולך הבייתה, אני לא באמת מסיים לעבוד. כל עוד אני ער אני זמין גם לתושבים וגם לוועד. יש שאלות ששואלים אותי כמו מתי אפשר לאסוף גזם, איפה יש כסאות, האם אפשר לעזור עם פינוי פסולת וכולי. ואני תמיד עונה. לפעמים, אני גם נשאר לעבוד לפי הצורך בטקסים, מתחיל להכין את הכול לנקות את המקום ונשאר לקפל ולהחזיר את הציוד כולל כסאות, במה, דגלים וכולי. גם באירועים אני נשאר לעבוד כשצריך. אין בוקר שאני עובר ליד הגנים והמעון בלי לראות את ילדי המושב ולדבר איתם."  

זה ממש מרגיש כאילו יש לך שני בתים: גם באבו גוש וגם בגבעת יערים.

"אני לא אומר זאת כדי להשוויץ או משהו, או לנסות להראות משהו, אבל אני באמת מרגיש שגבעת יערים זה הבית שלי. אני כאן יותר מאשר שאני בבית שלי באבו גוש. לבית אני הולך לנוח או לישון. יש בי אהבה אמיתית למקום. יש לי כאן מערכות יחסים טובות עם אנשים. בלוויות אני הולך לנחם אבלים ועוזר בסידורים הדרושים, בשמחות אני מארגן כסאות ושולחנות, אני חלק אינטגרלי מהמושב. כשאני הולך הבייתה, או יוצא מוקדם, אני תמיד דואג שהכול מסודר. אני מעורב גם בהחלטות כמו הקמת גינה קהילתית או גינת כלבים, יצירת פינות חמד ושיפוצים. אני עוזר במרפאה לפעמים והצעתי לתלות דגלים במושב להבעת תמיכה."  

ספר לי על הפעולות שנקטת במושב ביום המלחמה.

"כשהתחיל הבלגן ישר שלחתי הודעה לחן נץ (אחראי אבטחה) ולניסים בן יהודה (יו"ר הוועד). שלחתי הודעה שאם יש צורך במשהו אני זמין. הצעתי את עצמי עוד לפני שקראו לי. עזבתי את המשפחה שלי ובאתי לכאן. נרצח לנו בחור באבו גוש מפגיעה ישרה של רקטה בבית. אנחנו באותה סירה ואין מה להתעלם מזה. אני חי במדינה הזאת ואני רוצה לתרום הרבה. אני שולח לתושבים הודעות אישיות אם צריכים משהו, אם צריך מתנדבים." 

במושב גבעת יערים יש תושבים מכל הקשת הפוליטית. בזמן המלחמה, התקיימה תכתובת באחת מקבוצות המושב שנוגעות לכפרים הסמוכים למושב ביניהם אבו גוש, על הפחד וחוסר האמון שנוצר בין יהודים וערבים שחיים יחד שנים. מוחמד ג'אבר שנמצא בקבוצות ורואה את התכתובת, מספר שהוא מבין את הפחד ואת האמירות, אבל קשה לו לשמוע אותן, כי הוא מרגיש חלק בלתי נפרד מהמדינה בה הוא נולד וגר: "מישהו שלח באחת הקבוצות סרטון של פקח מראש העין שצועק לא להעסיק ערבים ישראלים בשום אתר בניה. זה לא נעים לשמוע. לעומת זאת, ראש העיר שהבין שהאיש הזה אמר את הדברים, פיטר אותו. אז יש את מי שמגן עלינו ויש את מי שיוצא נגדנו, כי אנחנו ערבים ישראלים. אמרו כאן שמפחדים מהשכנים מסביב מהכפרים ליד, אמרו שיורים בחתונות או יכולים לעשות לתושבים משהו רע. אני בדרך כלל לא מגיב בקבוצות. אבל המילים שנכתבו לא ישבו לי טוב על הלב. אז הגבתי. הרבה אנשים שלחו לי הודעות בפרטי שהם מחזקים אותי ושלא אפגע מתגובות קיצוניות. אנשים רשמו שיורים בחתונות וברמדאן וזה מפחיד אותם. אז הזמנתי אותם לדווח למשטרה. הסברתי להם שאנחנו חיים באותה סירה וגם באבו גוש נרצח בחור צעיר. אנשים הגיבו בפרטי, אמרו לי שלא להתייחס לקיצוניים." 

על איזה ערכים גדלת?

"אני מגיע ממשפחה של שמונה אחים. ארבע בנים וארבע בנות. יש לי אח שמתנדב במד"א כבר שנים. כשמגיעים יהודים מחברות שונות לעבוד באבו גוש ליד הבית שלנו, תמיד נציע מים, קפה וכיבוד. צריך להכיר את ההיסטוריה של הכםר אבו גוש ממנו אני מגיע (אבו גוש הוא למעשה מועצה מקומית הידועה בזכות החומוסיות שבה, האירוח הנעים, המנזרים היפים וגם מסגדים מפוארים  במקום מתקיים מידי שנה פסטיבל אבו גוש. הכפר עצמו מהווה מוקד משיכה לתיירים. מוצאם של תושבי אבו גוש הנוכחיים הוא מהקווקז). הרבה אנשים מופתעים מהאירוח שלנו והידידותיות. סבא של סבא שלי תרם הרבה למדינה. המשפחה שלי הבריחה את גאולה כהן ממגרש הרוסים (גאולה כהן הייתה חלק ממחתרת האצ"ל והלח"י ונעצרה על ידי שוטרים בריטיים בתקופת המנדט). 

"גאולה כהן הייתה עצורה במגרש הרוסים. המשפחה שלי הסיחה את דעתה של המשטרה, ועשתה כאילו הם רבים, ובזמן הזה הם פרצו אל תא המעצר, הלבישו אותה בגלבייה שמו אותה על וספה ולקחו אותה לקירייה. (בכל תקופת המנדט, נמנעו תושבי אבו גוש מלקחת חלק במאבק הלאום הערבי בארץ ישראל). הסיפור הזה קשור להיסטוריה של אבו גוש. באבו גוש יש המון מסעדות טובות אליהן מגיעים המון ישראלים, וזאת הפרנסה שלנו."  

איך אפשר לשקם את היחסים? איך נתגבר על מה שקרה וקורה?

"ייקח זמן." אומר ג'אבר בעצב "ייקח זמן. אתמול למשל מישהי כתבה שיש "ערבים שמסתובבים במושב בין הילדים במושב ואנחנו לא רוצים את זה". מדובר בפועל בניין שהרבה שנים כאן והגיע לארץ אחרי איחוד משפחות. ואז דוד של האישה הזאת, שהאיש עובד אצלו, נזף בה ואמר לה שלא תדבר בצורה כזאת. אני הולך לרופאה יהודייה שתמיד מטפלת בי מכול הלב, כמו שהרבה רופאים ערבים מטפלים ביהודים ביעילות המרבית."  

"אני מבין את היהודים שחיים בפחד ואומרים דברים לא נעימים. יש בי אמפתיה. אני מרגיש את אותן הרגשות. זה כאב של כולנו והמציאות לא פשוטה, גם בזמנים של שגרה. למשל, יש אנשים שמעירים לי אם אני יוצא עם ארטיק אחרי שהמכולת נסגרה, שואלים אותי "איך זה שיש לך ארטיק בשעה כזאת המכולת סגורה?!" או שביקשו מהמועצה מאנשים לגזום גזם שממש מפריע בכביש, עזרתי לאישה שלא יכלה לעשות זאת לבד, הלכתי אחרי שעות העבודה לעזור לה בהתנדבות. תושב ראה את זה והתלונן ש"למה אני עוזר לה." 

זה משהו אישי משום שאתה ערבי או התנהלות במושב?

"לדעתי זה יותר התנהלות במושב. וחבל."  

ובנימה יותר אופטימית, מספר ג'אבר על דברים שהיה רוצה ליזום במושב או לשפר בעתיד: "הייתי מתכנן מקום בילוי במושב, כמו פאב או בית קפה שיהיה מקום מפגש נעים. מעין פאב שכולם נמצאים בו בהתנדבות. אבל לא כולם משתפים פעולה ויש מתנגדים ליוזמות וחבל. אין כאן יותר מידי פעילויות למבוגרים."  

כעת אנו חוזרים שוב ליום הנורא בו מוחמד ג'אבר עזב את הכול והגיע לשער המושב לשמור כל הלילה על תושבי גבעת יערים: לא פחדת? אני שואלת והוא משיב מיד – "לא פחדתי. הרגשתי שאני בבית."

"מוחמד היה חלק בלתי נפרד מאבטחת המושב"

ניסים בן יהודה על רקע צילום המושב בימיו הראשונים
ניסים בן יהודה, יו"ר הועד המקומי בגבעת יערים

נסים בן יהודה, יו"ר הוועד המקומי, מספר על ימי המלחמה במושב גבעת יערים: "בשבת שמחת תורה ה-7.10.23 קמתי מוקדם כמו תמיד והפעם לבית הכנסת לחגוג את שמחת תורה. לאחר כחצי שעה הבנתי שקורה משהו בדרום, אבל ברור שעדיין לא הבנתי לאיזו מלחמה נוראית ואיומה נכנסנו.  

"לאחר שכבר היה ברור יחסית מה המצב התחילה התארגנות ראשונית במושב. במושב יש ועדת ביטחון שמתפקדת במשך כל ימות השנה. בנוסף, יש קבוצה שנקראת צח"י דהיינו צוות חירום יישובי, שעובד במקביל לצח"י אזורי שמפעילה המועצה האזורית מטה יהודה. בהמשך הוקמה כיתת כוננות שמונה כ-20 חברים (נכון לעכשיו אין נשים בכיתה) ולכולם יש נשק אישי. הם כבר התחלקו לשלוש חוליות והכינו תוכנית פריסה במושב. מוחמד היה חלק בלתי נפרד מאבטחת המושב בימים הכי קשים ומוחמד הוא זה שהציע לתלות דגלי ישראל במושב להעלאת המורל.  

"בנוסף הוקמה רשימת תורנויות בשמירה בכניסה למושב ותורנות סיורים ברחבי המושב וזאת 24 שעות ביממה. כל ההיערכות הכללית המתוארת כאן נעשית על ידי התנדבות גורפת של תושבי המושב לקבוצות השונות. התארגנות נוספת וחשובה היא בעניין הדור המבוגר דהיינו דור הוותיקים.  

"בעניין הזה מנהלת מועדון הוותיקים עשתה רשימה ומיפוי של הנשים והאנשים שלנו, וביחד עם מתנדבות נוספות היא שומרת על קשר איתם ומידי פעם מדברת איתם, בכדי לפוגג חששות וחשש מלהיות לבד בימים אלה. 

"בעידן הניידים וכל אמצעי הקשר הסלולרי הקשר קל ומהיר בין כל הגורמים הרלוונטיים, וכך יוצא שגם אני כיו"ר המושב וגם ראשי הקבוצות הנ"ל, נמצאים בקשר תמידי עם פיקוד העורף ובמיוחד עם מטה החירום של המועצה מטה יהודה. 

"אנו בימים קשים מאוד והאווירה במושב זהה לאווירה הכללית בארץ, תחושה של חשש ופחד ובמיוחד דאגה מההמשך הלא ברור ובמיוחד דאגה לחיילנו שרבים מבני המושב מגויסים למערכה."  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן