קיימא בארותיים - חווה למען הקהילה
יבול שיא
הרפת והחלב
בצריף הראשון במטבח

כפר מל"ל ציין בשנה שעברה 100 שנים להיווסדו

9 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

חריש עמוק עם 20 פרדות: כפר מל"ל ציין בשנה שעברה 100 שנים להיווסדו בשנת 1919 כמושב עובדים. במושב הוקם מוזיאון מדהים המתאר את אותם ימים ראשונים בכפר, ששנים ארוכות לא היה מחובר לחשמל.  עדינה בר-אל ביקרה בכפר מל"ל, שמעה את הרכילות על משפחתו של אריק שרון, שגדל במושב, עקבה אחר מקורו של האבטיח המללי והביאה את הסיפור של כפר מל"ל ומשפחת מלמוד

 

בימים אלו של עונת האבטיחים נסענו למושב כפר מל"ל בשרון, למצוא את מקורו של "האבטיח המל"לי". כפר מל"ל ציין בשנה שעברה 100 שנים להיווסדו בשנת 1919 כמושב עובדים. פגשנו את חבר המושב דוביק גרודמן, שנולד בשנת 1946 בקיבוץ דפנה. דוביק היה טייס בחיל האוויר ולאחר מכן טייס ריסוס. הוא הגיע למושב בשנת 1980, היה שותף להקמת מוזיאון הכפר, מכיר את נסיבות הקמתו ואת תולדות המושב לפרטי פרטים. היום דוביק מנהל את המוזיאון ומקדיש שעות רבות לשימורו ולהדרכת מבקרים.

 

צילום חדר אוכל ושחזור מדויק של השולחן
צילום חדר אוכל ושחזור מדויק של השולחן

 

דוביק מספר: "הרעיון להקמת המוזיאון החל לפני כ-18 שנים. בחגיגות התשעים לכפר מל"ל הוכנה תערוכת צילומים וחפצים יפה ועשירה. לפיכך הוחלט שהיא תשמש בסיס למוזיאון. לשם כך הקצה המושב בניין משנת 1929, שתכנן ריכרד קאופמן, אדריכל ידוע של יישובים חקלאיים ועירוניים. בעבר שימש הבניין כבית ספר, אחר-כך היה בית קירור ובמרוצת השנים הפך למחסן. לאחר פינויו נערכה פעולת שימור במטרה להשיבו למצבו בשנת 1930. ואכן המשימה הצליחה, והקומה הראשונה הוקדשה למוזיאון."

לצורך כך הועסקו אוצרת ומעצבת וכמובן שנערכה עבודת תחקיר יסודית על ההיסטוריה של המושב. התחקיר נעשה בעזרת ההיסטוריונית עירית עמית. לא היה קל למצוא מסמכים רלוונטיים אבל הם אותרו בארכיון הציוני, ארכיון קק"ל וארכיון תנועת העבודה. היישוב החל בשנת 1912, כאשר השתכנו בו 12 פועלים. אז כתב יואל פיקסלר במאמרו "מעין חי לכפר מל"ל", שנדפס בכתב העת "עתמול" בינואר 2019: "המושב החל כמושב פועלים ונקרא 'עין חי'. חברי המושב היו עובדים שכירים של בעלי קרקעות מפתח-תקווה, והם נטעו עצי שקדים ואקליפטוסים. העבודה במקום היתה עונתית ובשאר הזמן נאלצו למצוא עבודה אצל איכרי פתח-תקווה ודגניה." התורכים גירשו אותם והרסו את המקום בשנת 1918 והאדמות נותרו ללא טיפול והשגחה. בשנת 1919 התארגן גרעין חדש שמנה 18 אנשים, והם הגרעין למושב העובדים החדש, שהתבסס על "משק מעורב", שפירושו כמה ענפים שמטפחים לאורך כל השנה.

 


סיפורים רבים יש בכפר על משפחתו של אריק שרון, שנולד וגדל בכפר מל"ל – ושמר על קשר עם המושב במשך כל שנות שירותו הציבורית. ביקורו האחרון של שרון בכפר היה בחגיגות ה-90'. הוריו, ורה ושמואל שיינרמן, היו חקלאים ואריק עבד עמם בילדותו בשדה ובפרדס. שמואל שיינרמן היה אגרונום מצליח. הוא עבד כמדריך חקלאי מחוץ למושב ורעייתו, ורה, טיפחה את המשק וגידלה את הילדים. יש מספרים שעד גיל 80 ישנה עם סטן ונבוט מתחת לכרית שלה. לאחר שהתאלמנה ולאחר שאריק עזב את המושב, המשיכה ורה לטפח את המשק והפרדס בכוחות עצמה


 

מסתבר שזו היתה תופעה כללית בארץ. חזי עמיאור בספרו "משק בית האיכר" (ירושלים 2016), מצביע על השינוי שעבר על החקלאות בארץ. היא החלה בגידולים חד ענפיים, כגון פרדסים ופלחה, שהצריכו פועלים שכירים ועברה למשקים זעירים, שבהם משפחת החקלאי העצמאי התבססה על ריבוי ענפים, במחזוריות שנתית, שתספק לאיכר ומשפחתו תעסוקה ומזון. כלומר: המשק המעורב מבוסס על שני עקרונות: עבודה עצמית ואספקה עצמית, וכמובן שיש מעורבות של הנשים במשפחה, בעיקר בענפי ה"חצר". שם היישוב שונה מ"עין חי" ל"כפר מל"ל", על שם משה לייב לילנבלום, מראשי תנועת חובבי ציון. וזאת על פי בקשת חובבי ציון, שהקרקע הייתה שייכת להם והם העבירוה לקק"ל, כלומר – הלאימו אותה.

 

מוזיאון כפר מל"ל

התחלנו את הסיור במוזיאון בהדרכתו של דוביק. במרפסת הרחבה לפני הכניסה למוזיאון עומדת עגלת עץ ועליה חביות. זו העגלה בה הובילו בבוקר חלב מהרפתות לתל-אביב ובערב הביאו מים למושב בחביות עץ. מסתבר שבמשך עשרים השנים הראשונות לא היו מים בכפר מל"ל, למרות שחפרו באר. (גם אזור הבאר הראשונה שוקם לצורך ביקורים. הונח במקום מנוע קיטור מתקופת התורכים, משנת 1914, הגינון סביב הבאר טופח ויש אפשרות לראותה).

בחדרי המוזיאון השונים משתקפת התפתחות המושב מאז הייווסדו. החיים באותם ימים היו סיזיפיים שלא לומר קשוחים. מיד בכניסה יש תמונה ענקית של "חדר האוכל" של פעם, שהיה בתוך רפת… חברים יושבים סביב השולחן על ספסלים, שבסיסם בלוקים לבנייה, חלקם יחפים. הצלחות שלפניהם נראות די ריקות. לדברי דובי, היתה תקופה שהתושבים אכלו לעיתים קטניות לא מבושלות, לפני שהייתה להם מבשלת… באמצע החדר מול צילום חדר האוכל והחברים – עומדים שולחן עץ וספסלים משוחזרים בדיוק כמו בתמונה. ברור שהחיים בתקופה הראשונה לא היו חיי מותרות, בלשון המעטה. בגדי הנשים, לדוגמא, נתפרו מבדים של שקים! בגד "מפואר" היה מ"בד לבן", כלומר, נתפר משק של סוכר, ובגד יום – משקי גרעינים. באחת התמונות נראית רבקה מלמוד לבושה בחולצה לבנה וחצאית כהה – שעטנז של בגד חג וחולין. עד 1935 לא היה חשמל בכפר מל"ל. עקב כך, גם לא הייתה אפשרות לשמוע רדיו. אחד היתרונות לכך היה שרבים למדו נגינה. ניגנו בחליל, במנדולינה וגם בכינור, לאחר ששמואל שיינרמן (אביו של אריק שרון) הביא לכפר מורה לכינור. "כדי לשמוע מוסיקה," אומר דובי, "היה צורך ללכת לכפר סבא דרך הצברים." עוד תמונות במוזיאון מעידות על מורשת המושב – אחת מהן מראה את העגלה עם חבית המים מגיעה מרחוק, ומזכיר המושב עומד בצד הדרך עם קומקום בידו ומחכה למלאו במים. תמונה אחרת משנת 1942 (כאשר הפציצו את תל-אביב), מראה תלמידים בשיעור התעמלות בחצר בית הספר – וברקע שקי חול שמולאו לצורך הגנה.

 

אופניים להובלת חלב
אופניים להובלת חלב

 

אחת התמונות הגדולות ניתן היה לראות שורת פרדים עם עגלוניהן. זו הייתה "קבוצת חריש עמוק". כידוע לצורך חריש עמוק באמצעות מחרשה גדולה יש צורך בטרקטור גדול, וזה היה אז נדיר ויקר להשגה. לפיכך, חברים רתמו עשרה זוגות של פרדים למחרשה גדולה אחת. לצורך השלמת פרנסה, חרשו אנשי כפר מל"ל את רוב אדמות הסביבה, מרמת השרון ועד משק גן חיים, באותה "טכנולוגיה".

 

סיפורו של האבטיח המל"לי

מה זה אבטיח מל"לי? מדובר בזן אבטיח הגרעינים הנפוץ בארץ שנקרא על שם כפר מל"ל בו התגלה לראשונה בשנת 1940. מסתבר שהוא תוצאה של גילוי מקרי של הכלאה בין שני זני אבטיח. כתב על זה מרדכי זילברג בספר על כפר מל"ל (עורך: יובל פלוס, 1972). כמה חברים גידלו אבטיחים, כי לאחר עונתם נשארה אדמה משובחת לזריעת חציר או שעורה. בתחילה היו זני האבטיחים ערביים, מקומיים, עם קליפה עבה אך ללא צבע וללא טעם. כמו כן, הייתה בעיה בהובלת האבטיחים הללו. ההובלה מהמקשה לעיר נעשתה על גמלים – כל גמל היה נושא שני שקי אבטיחים מכל צד, והיה צורך באבטיחים בעלי קליפה חזקה.

המל"לים קיבלו זרעים מקליפורניה לניסוי, וזרעו שטח ובו הן מהזנים החדשים והן מהזן המקומי. והנה צמח בשטח הניסוי צמח אחד יוצא דופן. הפרי שלו היה בצבע ירוק יפה מבחוץ וטעמו מתוק וטעים ביותר. "אספנו ספל אחד זרעים מפירות אותו שיח, ובשנה שלאחרי-כן הספיקו הזרעים מהספל ל-4 שורות שלמות," כותב זילברג

זה היה בשנת 1937, תקופת  "המאורעות", וכמו בכל המושבים היו משמרות שומרים על השדות. השומרים על המקשה מילאו את תפקידים אבל גם "סחבו" אבטיחים. "וכך משיח אחד וספל זרעים אחד מילאנו את הארץ אבטיחים אלו, הנמכרים גם כיום בשם 'מל"לי'." האבטיחים הגיעו עד שוקי קהיר בעת מלחמת העולם. את האבטיחים היו לוקחים בגמלים ל"מזח האבטיחים" בכפר ויתקין ומשם בסירות לאוניה. מובן שבמוזיאון יש תמונות הקשורות לנושא זה. באחת התמונות נראים זוג תושבי כפר מל"ל בהגיעם לתל-אביב. הגבר, הנהג, לבוש בבגדי עבודה. האישה לבושה בבגד לבן חגיגי והיא אוכלת – אלא מה… אבטיח. כלומר, מדגימה את היתרון של היישוב ממנו הגיעה.

 

משפחת שיינרמן-שרון

סיפורים רבים יש בכפר על משפחתו של אריק שרון, אשר נולד וגדל בכפר מל"ל, ושמר על קשר עם המושב במשך כל שנות שירותו הציבורית. ביקורו האחרון של שרון בכפר מל"ל היה בחגיגות התשעים של הכפר. הוריו, ורה ושמואל פיינרמן היו חקלאים ואריק עבד עמם בילדותו בשדה ובפרדס.

אריק שרון בצעירותו בכפר מלל
אריק שרון בצעירותו בכפר מלל

 

שמואל שיינרמן היה אגרונום מצליח. הוא עבד כמדריך חקלאי מחוץ למושב ורעייתו, ורה, טיפחה את המשק וגידלה את הילדים. יש מספרים שעד גיל 80 ישנה עם סטן ונבוט מתחת לכרית שלה. לאחר שהתאלמנה ולאחר שאריק עזב את המושב, המשיכה ורה לטפח את המשק והפרדס בכוחות עצמה. באמצעות עגלה רתומה לחמור נהגה ורה להגיע לשטח המרוחק כדי להשקותו. כאשר הייתה צריכה להגיע לעיר, היה מוטי מלמוד, חבר ילדות של אריק, מסיע אותה בטנדר שלו. כמו כן, מספרים על ורה שלחמה למען זכויות הנשים. יש לציין את המאבק של כפר מל"ל על זכויות הנשים. בשנת 1932, התכוונה קרן קיימת לישראל להחתים רק את הגברים על חוזי החכירה על הקרקעות. בכמה מושבים, ביניהם בכפר מל"ל, התקוממו נגד הצעד הזה – ובסופו של דבר הוחתמו גם הבעל וגם האישה על חוזה החכירה.

 

הוויכוח על ההיסטוריה

האם כפר מל"ל הוא המושב הראשון בארץ? כל חברי המושב בעבר ובהווה מתעקשים שכך הוא הדבר. אולם אנשי מושב נהלל, שעלו על הקרקע ביוני 1921, טוענים גם הם לכתר. וכל כך למה? כאמור לעיל, החל כפר מל"ל להתקיים כמושב עובדים בשנת 1919 בתמיכת אברהם הרצפלד, שהיה אז יו"ר המחלקה להתיישבות והקרן הקיימת, אולם במאי 1921 היה על התושבים לנטוש את המקום עקב הפרעות. הם חזרו לאדמותיהם ולמשקיהם בסוף 1921. זאת ועוד, מסתבר שרק בשנת 1933 נרשמו הקרקעות בטאבו על שם קק"ל. אולם ברור שכבר מלכתחילה נוהלו הקרקעות ויועדו כקרקע לאומית, וזאת במעורבות של הקרן הקיימת. לאור נסיבות אלו, ניתן לצטט את אחד ההיסטוריונים, יואל פיקסלר, במאמרו ב"עתמול": "כפר מל"ל הוקם כמושב עובדים כבר בשנת 1919, והוא מושב העובדים הראשון בארץ-ישראל".

 

משפחת מלמוד

אריה מלמוד הגיע עם משפחתו בגל השני של ההתיישבות בכפר מל"ל, בשנת 1928, בתקופת העלייה השלישית. הוא היה אחד מקבוצת "ג'ידרה". ג'ידרה היה בעבר כפר ערבי בעמק זבולון. בשנת 1926 התארגנו במקום חברי קיבוצים וכמה עובדים מכבישי העמק, והחליטו להתיישב במקום ולהקים מושב. קק"ל רכשה את האדמה, אולם הסתבר שהאדמה שם לא מתאימה לגידולים חקלאיים והמים מלוחים. לפיכך הם הופנו למקומות אחרים, וחלקם הגיעו לכפר מל"ל. עשר המשפחות שנשארו בכפר מל"ל התיישבו באותו רחוב, שנקרא גם הוא ג'ידרה.

מספרת שושנה דוידזון, בתו של אריה מלמוד: "אבי, יליד 1901, עלה ארצה בגיל 19. בתקופה ראשונה בארץ הוא עבד בתחנת הכוח על הירדן, שהקים פנחס רוטנברג. אחר כך עבד בבנייה, בין השאר בהקמת הטכניון בחיפה. בג'ידרה הוא הכיר את אמי רבקה, שהיתה סטודנטית באוניברסיטת ווינה, עזבה את המשפחה והצטרפה לקבוצת החלוצים בארץ."

 


האם כפר מל"ל הוא המושב הראשון בארץ? כל חברי המושב בעבר ובהווה מתעקשים שכך הוא הדבר. אולם אנשי מושב נהלל, שעלו על הקרקע ביוני 1921, טוענים גם הם לכתר. וכל כך למה? כאמור לעיל, החל כפר מל"ל להתקיים כמושב עובדים בשנת 1919 בתמיכת אברהם הרצפלד, שהיה אז יו"ר המחלקה להתיישבות והקרן הקיימת, אולם במאי 1921 היה על התושבים לנטוש את המקום עקב הפרעות. הם חזרו לאדמותיהם ולמשקיהם בסוף 1921. זאת ועוד, מסתבר שרק בשנת 1933 נרשמו הקרקעות בטאבו על שם קק"ל


 

רבקה ואריה מלמוד היו הורים לארבעה, שלושה בנים ובת. "בתחילה היה לנו משק עם לול תרנגולות ורפת פרות. כמו כן, נטענו פרדס בחלקה ב' שלנו, שהייתה בגבעת חן. בשלב מסוים הועבר הצריף שלנו מחיפה לכפר מל"ל, ואנחנו התגוררנו בו."  האב יצא לעבוד בתל-אביב בחברת החשמל, ברידינג, והמשפחה המשיכה לטפח את המשק. "באחד הימים," מספרת שושנה, "הגיעה לרידינג מיכלית נפט מרוסיה. מובן שזה היה תחת מעטה חשאיות, פועלי הנמל לא הורשו להתקרב לאונייה ולשוחח עם מלחיה. אבי, שעבד אז במשמרת זו, זיהה מרחוק את אחיינו, בנו של אחיו שנשאר ברוסיה, אולם כאמור, לא הרשו לאחיין לרדת מן האונייה."

האב התעקש שכל ילדיו ימשיכו לחיות בכפר מל"ל, בנה להם בתים במושב ובמרוצת הזמן השתקעו כולם עם משפחותיהם בכפר. הבן הבכור מוטי ז"ל, טיפל במשך כל השנים ברפת ובלול. עוזי ז"ל עבד בכל הארץ עם  קטפות כותנה וחמישה קומביינים של תחמיץ. הבת שושנה ובעלה ישראל דווידזון טיפחו חממת פרחים ואחר כך גידלו בה מלפפונים. ישראל עבד גם עם גיסו עוזי ז"ל בקטפות הכותנה והקומביינים של התחמיץ. הבן הצעיר של משפחת מלמוד, מנשה, הוא בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה. למד משפטים והוא עורך דין, המגדל במשקו עצי מקדמיה ואבוקדו. מנשה משמש כיושב ראש הוועד של מושב כפר מל"ל. אברהם הרצפלד, שהיה פעיל בבחירת מיקומו של המושב ובהקמתו, בירך את כפר מל"ל בחג היובל שלו: "ראו את ההווה, והתברכו בו ובהישגיכם."

 

יצירתיות ונתינה

שושנה, ילידת 1939, למדה בבית הספר היסודי בכפר מל"ל. בנעוריה למדה שנה אחת בבית הספר התיכון "כצנלסון" בכפר סבא, ואחר כך עברה ללמוד בבית ירח והתגוררה בקיבוץ. בצבא שירתה ביחידת מחשבים ואחר כך הגיעה לנח"ל, סיימה קורס מ"כיות בבית דראס ושירתה כמ"כית ברביבים ובניצנה. אחרי הצבא למדה בסמינר אורנים והוכשרה כמורה לאמנות. בין מוריה היו מרסל ינקו ועוד אמנים שהתגוררו בעין הוד. במרוצת הזמן השתלמה גם ב"מכון אבני" בציור.

 

רבקה מלמוד בבגדי חג עשויים משקי סוכר
רבקה מלמוד בבגדי חג עשויים משקי סוכר

 

בשנת 1961 נישאה לישראל, שנולד בבני ברק, בשכונת "מרכז בעלי מלאכה" והגיע בעקבותיה למושב. השניים הורים לארבעה בנים. במשך כל השנים עבדו שושנה והבנים עם האב במשק. היו תקופות בהן עבד ישראל מחוץ למושב. באחת התקופות הוא היה מזכיר מועצת הפועלים בכפר חסידים – ובתקופה אחרת עבד באיטום אגמים, שהיו מאגרי מים. הבן הבכור רני מתגורר בכפר קיש, בעל חברה לשיווק ירקות. ניר מתגורר בבוסטון. אלעד תושב כפר יהושע, בוגר הטכניון. עתה הוא מנהל פרויקטים. אודי מתגורר ברמות השבים ובעל חברה לשיווק טלפונים.

שושנה לא הסתפקה רק בהוראת אמנות ומלאכת יד. כל השנים היא יצרה עבודות בטכניקות שונות, את חלקן ניתן לראות בביתם. העבודות יפהפיות ומעידות על חוש אמנותי, תבונת כפיים וחריצות מאין כמוהם. היא יוצרת ויטראז'ים: השולחן בחדר האוכל ושולחנות בגדלים שונים בחדר המגורים המרכזי ובמרפסת, כולם מצופים במשטחי זכוכית צבעוניים, בצורות מרהיבות של פרחים ועלים – תאווה לעיניים. נברשות תלויות מן התקרה ומנורות עומדות, גם הן עשויות בטכניקת הוויטראז' ומאירות בצורה שגורמת הנאה לעין. על המדפים יש פסלי קרמיקה בגדלים שונים. תמונות גדולות עשויות טכניקות שונות – מגזרות נייר, רקמות ועוד. יצירות מיוחדות במינן הן החופות שרקמה שושנה לארבעת ילדיה. הכנת כל חופה ארכה כשנה ועליה רקמה, בעבודת יד מדויקת ביותר, פסוקים משיר השירים ואלמנטים שונים, כגון אשכולות ענבים, רימונים ועוד. "בכל פעם אני 'ממצה' טכניקה אחת ועוברת לטכניקה אחרת," מספרת שושנה. "עתה התחלתי להכין עבודות מַקרָמֶה לתלייה על הקיר לקישוט, או מן התקרה כמחזיקי עציצים." לשאלה אם היא מוכרת את עבודותיה, עונה שושנה: "אינני מוכרת עבודות. אני משקיעה בהן רבות ונקשרת אליהן, אבל בני משפחה וחברים מקבלים ממני מתנות רבות."

ישראל, שעבד שנים רבות במשק ומחוצה לו, נהנה עתה מתחביבו – גידול פסיונים ויוני דואר וממשיך לתרום לחברה. בעבר הוא חילק תרומות של מזון למשפחות נזקקות ועתה הוא עוזר לילדים ולנוער במצוקה כלכלית: הוא אוסף זוגות אופניים מקולקלים וישנים, דואג להעביר אותם לתיקון אל גיא גלים, בעבר בעל חנות אופניים בהוד השרון. את האופניים המתוקנים והמשופצים מעביר ישראל לילדים של משפחות מיעוטי יכולת, שאת שמם הוא מקבל מלשכות הרווחה. עד היום הוא חילק 210 זוגות אופניים, ועוד זוגות מצפים אצלו לתיקון ולמסירה לילדים נזקקים, כדי שיהיו מאושרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הוא שירת בסיירת צנחנים, לחם במלחמת ההתשה, נלחם בפעולת כראמה, היה איש שב"כ במבצעים, בתפקידי ניהול ותמיד בראש גדול.  היום הוא מוביל את תנועת "צועדים יחד לעתיד משותף" המקדמת חזון של יצירת חברה משותפת
5 דק' קריאה
פרשת השבוע, פרשת נח  בראשית פרק ו' {יד} עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: {טו} וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה
6 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן