נושא יישום הרפורמה בענף הלול, תמונת מצב
יבול שיא
הרפת והחלב
הועידה החמישית של מפלגת פועלי ארץ ישראל

כש"הבימה" ירדה להופעה בכפר

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת הגיעו תיאטרוני ה'בימה' ה'קאמרי' ה'אוהל' ושנים לפני זה, גם ה'מטאטא' וה'קומקום', ראו כבוד בלהופיע במושבים, למשל בבית העם של כפר ויתקין, שהיה האולם הציבורי הגדול ביותר בהתיישבות העובדת.  מחמת "העוצר" שהטיל הצבא הבריטי היו השחקנים לנים במושב וחוזרים בבוקר לתל אביב. מתחת לקרשי הבמה, היה מוחבא חלק מה"סליק" ההיסטורי של כפר ויתקין, שכלל רובים, תת מקלעים, רימונים ואקדחים.  כדי להגיע אליו, היה צריך לזחול בינות יריעות יוטה, אביזרי במה, קרשים, דגלים, חבלים ובגדים ישנים. מזל שהשחקנים לא ידעו מעל מה הם מופיעים ומזל יותר גדול, שלא התפוצץ איזה רימון בעת ההצגה.

 

הכינוס הארצי לתנך יוני 1965 בית העם
הכינוס הארצי לתנך יוני 1965 בית העם

כש"הבימה" ירדה להופעה בכפר: בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, תיאטרוני ה'בימה' ה'קאמרי' ה'אוהל' ושנים לפני זה, גם ה'מטאטא' וה'קומקום', ראו לעצמם לכבוד להופיע במושבים ובקיבוצים. אז התרבות הגיעה אל העם, כי מעטים היו בעלי אמצעים ויכלו לנסוע עד תל אביב לראות קצת קולטורה. הנהלות התיאטרונים ידעו אז דבר בטוח: האולם יהיה מלא מפה לפה. ואולם בית העם בכפר ויתקין, היו בו 450 מקומות ישיבה ועוד כמה עשרות בעמידה, לא דבר של מה בכך הוא! כבר מיד לאחר שוועדת התרבות תלתה מודעה שבשבוע הבא, 'הבימה' תבוא לכפר ויתקין עם הצגת ה"דיבוק". שיחת היום במחלבה, במחסן הביצים, בתור לתערובת במחסן ההספקה, היתה על האירוע התרבותי הסוחף שיגיע לכפר.

באוויר נישאו שמות, כמו חנה רובינא, אלכסנדר פן, שלונסקי, אלתרמן, אברהם חלפי וש. אנ-סקי – וכולם נאנחו מקוצר רוח ומצפיה לכבוד שיפול בחלקם לראות את ההצגה. שבוע לפני ההצגה כבר כיבסו הנשים בבית כבר שמלותיהן ולגברים גיהצו את מכנסי החאקי הארוכים ובערה ההצגה כולם באו כמובן עם חולצות לבנות או חולצות רוסיות רקומות.

את בית העם הטוב והישן ניקו ואפילו שטפו את הרצפה בצינור מים. בבוקר ההצגה הגיעה מתל אביב משאית ובה התפאורה המפורקת של  ההצגה. פועלי במה מומחים הרכיבו את אביזרי התפאורה. בית העם שצמוד היה לבית הספר, משך אותנו, ילדי המושב, כמו מגנט – רצנו להציץ בעבודות ההרכבה. זה היה בבחינת 'שמחת עניים' כי להצגה ברור שלא נלך. אין מקום בהצגה לילדים בכיתות הנמוכות, וגם אין כסף לכרטיס. השחקנים היו מתלבשים ומתאפרים בצריף הפח שהיה צמוד לבית העם ובעברו שימש כצריף הוועד המקומי. רצפת הצריף היתה בנויה מקרשים בלתי מהוקצעים, ובחלקו אף היה ציפוי של דיקט מבפנים. היתה דלת בצריף שהתחברה ישר לבמה.

ה"סליק" מתחת לבמה

לאחר ההצגה, בזמן שלטון המנדט הבריטי, ברור שאין להעלות על הדעת, שלקראת חצות הלילה יסעו השחקנים חזרה לתל אביב. למה? משתי סיבות: גם כי כבר מאוחר וגם כי הבריטים הטילו 'עוצר', כלומר איסור על נסיעה בלילות. לכן הלינו את השחקנים בבתי החברים שהיו מוכנים לארחם. מנחם מיודובניק (91),  דור שני למייסדי כפר ויתקין, מספר שהוא זוכר בבירור שלילה אחד, השחקן, אברהם חלפי, לן בביתם. למחרת היום היו השחקנים והתפאורה חוזרים לתל אביב, או אולי המשיכו להופיע באחד הקיבוצים, אפילו בעמק יזרעאל. אבל לא רק הבימה, גם תיאטרון האוהל הופיע בכפר ויתקין בהצגת "החייל האמיץ שוויק", בהשתתפותו של מאיר מרגלית. תיאטרון הקאמרי הגיע עם ההצגה "נדנדה בשניים", בהשתתפות יגאל ידין.

מתחת לקרשי הבמה שעליה הופיעו השחקנים, היה מוחבא ה"סליק" ההיסטורי של כפר ויתקין. כדי להגיע אליו, היה צריך לזחול בינות יריעות יוטה, אביזרי במה, קרשים ודגלים, חבלים ובגדים ישנים. ה'סליק' כלל רובים, תת מקלעים, רימונים ואקדחים. מזל שהשחקנים לא ידעו מעל מה הם מופיעים. ומזל יותר גדול, שאף פעם לא התפוצץ איזה רימון בעת ההצגה.

מנחם מיודובניק, שעבר בשנת 1946 קורס ממכ"פים, מטעם ההגנה והחי"ש, בקיבוץ תל יצחק, מתחת לאפם של האנגלים ממשטרת תל מונד, מספר מזיכרונו וניסיונו האישי: "היות והייתי מ"כ מוסמך, הדרכתי אז על תת המקלע, 'טומי-גן'. היינו לוקחים את הנשק מה'סליק' בבית העם למחסן הקירור הישן של תפוחי האדמה (שלאחר מכן הפך למחלבה), הקירות היו עבים ובנויים מבלוקים מיוחדים למניעת חדירת אוויר חם מבחוץ. במחסן הקירור, אוחסנו שקי חרובים גרוסים, שיובאו מקפריסין והיו מיועדים למאכל הפרות. שמנו את השקים מול הקיר ולאחר ההדרכה ב'טומי גן' – היינו עורכים מטווח ויורים באש חיה. הקליעים נעצרו בשקי החרובים והקירות העבים הבליעו את קולות הירי. בחוץ העמדנו שומר,שישגיח על כל תנועה חשודה (האנגלים שלטו אז בארץ). השומר היה החבר סקיני בסיס, ממושב בית חרות, שבעברו היה חייל בצבא האמריקאי ואף השתתף בפלישה לחוף 'אומהה' ב'די-דיי' (יום הפלישה לנורמנדי)."

הבניין והזיכרונות
ועידת תנועת המושבים בבית העם
ועידת תנועת המושבים בבית העם

בית העם של כפר ויתקין, שכאמור היה האולם הציבורי הגדול ביותר בהתיישבות העובדת, אירח את וועידות מפא"י, את וועידות תנועת המושבים ועוד. אני זוכר בבירור שבוועידת תנועת המושבים, החבר דוד בן גוריון, אמר "שכפר ויתקין היא מרכז הדמוקרטיה!"  בינואר 1935 הונחה אבן הפינה לבניין בית-העם בכפר והוא נחנך בשנת 1937. בית העם נבנה בכספם ובמו ידיהם של חברי הכפר והושלם בעזרת תרומתו של בן-ציון ז. הערש יהודי נדבן מדרום אפריקה. שלט עשוי שיש הנציח קבל עם ועדה בחזית בית העם אך השלט ההיסטורי אבד בימים אלה במהלך השיפוצים. בתחילת הדרך נערכו בה גם חתונות של בני הכפר, סדרי פסח, אסיפות שנתיות של חברי הכפר ואירועים חגיגיים אחרים אך עד מהרה הפך למרכז הרוחני, התרבותי ובית הקולנוע של חברי הכפר ותושבי האזור.

מזה שנים ארוכות בית העם בכפר לא מתפקד כאולם אירועים. לאור כל התפקידים שמילא ובנייתו המיוחדת הוכרז בית העם, על ידי המועצה לשימור אתרים בישראל כאתר לשימור, שאף העבירה סכום כסף נכבד לשיפוצו, אך לא די היה בכך. כעת נערכים שיפוצים יסודיים, במימון כספי תורם פרטי והמועצה האזורית עמק חפר. נקווה שבקרוב יחזור לפעול כמרכז תרבות. את תהילת העבר, לא ניתן להחזיר, כמו שלא ניתן להחזיר את העבר עצמו ואת כל הזיכרונות.

הזיכרונות רבים מספור ותושבי כפר ויתקין והאזור הוותיקים נושאים אותם. נמנה כמה מהם:

בבית העם בשנים ההם, הקרינו סרטים בימים קבועים – שני ורביעי בערב. אם לא זכרת איזה הוא היום בשבוע וראית אור בבית העם, הרי שזה יום שני או רביעי. הקרנת הסרטים היתה בבחינת 'סינמה פרדיסו' של הכפר – כולם הלכו לראות מה נעשה בעולם הגדול. הסרט היה כמובן בשחור לבן והתרגום בצד הסרט. וכאן המקום לציין שהתרגום היה בבחינת 'סרט בתוך סרט'. בסרט עלילתי, היתה לתרגום מכונת הקרנה קטנה נפרדת. התרגום בעברית היה חרוט בכתב יד על פילם (סרט צילום) והמקרין סובב בגלגל את התרגום שיהיה מתאים לעלילה כמיטב הבנתו. ממש היי-טק של אותם ימים… לפעמים הסרט היה באיטלקית, צרפתית או רוסית, אך לרוב באנגלית. כשהמקרין סובב לאט מדי או מהר מדי, מיד היו בקהל אנשים שצעקו לו להאיץ קדימה או להחזיר אחורה, לפי הצורך. קהל הצופים היה בהחלט פעיל, דעתני ועירני במהלך ההקרנה! רק כשהגיע סרטים בכיכובם של 'השמן והרזה' או סרטי 'מיקי מאוס', אז המקרין נאנח אנחת רווחה – אין תרגום! הצופים היו צריכים להבין ולצחוק לפי הבנתם.

הכרטיסים באולם לא היו ממוספרים וכל אחד ישב במקום המתאים לו – בדרך כלל במקום קבוע – ואם מישהו ישב ב"מקום שלו", ביקש הנ"ל ממנו לקום ולפנותו. בבית העם נערכה ועידת מפא"י הידועה, בה התפלגה המפלגה למפלגת מפא"י ולסיעת אחדות העבודה (1944, בהשתתפות בן גוריון).

ואכן, בית העם היה מרכז הדמוקרטיה. ב-1 למאי, חג הפועלים, מנהל בית הספר, יצחק טורבן, כינס את כל התלמידים מכל הכיתות אל מול הדגל האדום שהיה פרוס כתפאורה, וכולנו שרנו את "האינטרנציונל" – המנון הפועלים החלכאים והנדכאים, המנוצלים על ידי המעבידים – וכולנו הרגשנו נאצלים ונשגבים. גם עבדכם, שהיה בכיתה ה', הרגיש שותף לרגע הגדול והזדהה עם הפועלים.  על הבמה בבית העם התקיים כל שנה בחג החנוכה, הטכס המסורתי של הדלקת הנרות ומסכת קצרה בביצוע תלמידי בית הספר. כששרו את השיר : 'נר לי דקיק' בחרו אותי להיות נר ג'. אכן אני רזה ודקיק ומתאים לתפקיד. על גג בית העם היתה חנוכייה מצינורות מתכת ומנורות. במהלך החנוכה, מידי ערב, סובבו מנורה נוספת כדי שיהיה לה מגע חשמל והיא דלקה עם המנורות של הימים הקודמים. בנר שמיני של חנוכה היה מתאסף קהל רב של חברי המושב – לחזות בחנוכייה המלאה, המאירה והזורחת. אז העצים עוד לא היו כל כך גבוהים ואת החנוכייה ראו גם מהמושב השכן, כפר חיים!

בבקרים, על הבמה בבית העם, ביחוד בימי החורף, היה המורה להתעמלות מקיים שיעורי ספורט. את התלמידים החזקים, השריריים והאתלטים, בחר המורה ואימן, כדי שיופיעו בתרגיל הפירמידה (!) על הבמה לפני כל תושבי הכפר, כדי שיראו כמה הוא והתלמידים שלו מוכשרים. מתחתם פרשו מזרנים, למקרה שמישהו יפול מהפירמידה – והמורה להתעמלות עמד בידיים פרושות, מוכן לתפוס כל תלמיד אם חו"ח מישהו יפול. כשהתרגיל המסוכן עבר בהצלחה, כולם נשמו לרווחה. אני כתלמיד בבית הספר היסודי חלמתי שכאשר אגדל, יבחר בי המורה לתרגיל הפירמידה – דבר שלא קרה מעולם.

אירוע נוסף, החרוט בזכרוני , הוא הופעת פרטיזן שרירן, שלחם בגרמנים ביערות יוגוסלביה, על במת בית העם! המופע התרחש אני חושב שבשנת 1947 בערך. ההופעה היתה בשעות הבוקר, דבר שאיפשר גם לנו, התלמידים בכיתות הנמוכות, ללכת עם המורים להופעה/הצגה. מחיר הכרטיס היה 4.5 גרוש, מחיר שגרם לאמא שלי להרים גבות. בסך הכל עברו מאז 73  שנה ואני זוכר הכל כמו אתמול. המסך נפתח ועל הבמה הופיע אדם אתלטי לבוש במכנסיים קצרות שחורות, עוטה גלימה אדומה ועליה אותות הצטיינות של הצבאות בהם שירת. הוא הוריד את הגלימה ונחשף גוף שרירי ומוצק, נמוך אבל מקרין כח. הכניסו לבמה שולחן, שמו על השולחן כסא, ועלה בן אדם וישב על הכסא. הפרטיזן התקרב לשולחן ובלי כל הכנות נוספות, התכופף פתח פיו,ותפס בשיניו את קצה השלחן, הרים אותו באוויר עם הכסא והאיש!!!

זהו. עכשיו ידעתי מה אני אהיה כשאגדל, פרטיזן, זה מה שאני אהיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן